קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר "יד ושם עם חיל אוויר" on-the-left-side יהושע רץ 28.03.13 http://on-the-left-side.org.il/?p=7128 `כיום הופכת ישראל ליד-ושם עם חיל אוויר` כתב תומס פרידמן בספרו `מביירות לירושלים` (1990). `העבר ניצח את המהפכה הציונית ואולי אף ישתלט עליה. השואה היא הגורם המעצב את החברה הישראלית…` הנשיא האמריקאי הגיע לבקר בארץ. בחלקים הטקסיים והייצוגיים של ביקורו, הוקדש רוב הזמן להמחשת אומללותנו: ילד קטן, ניצול קסאמים משדרות, הודה לנשיא על הצלתו בזכות `כיפת ברזל`, ושיא הביקור היה כמובן `יד ושם`, שהנשיא אובמה מכיר עוד מביקורו הקודם כסנטור. בחלק קטן וזניח מהביקור הוא זכה לראות את מערכת `כיפת ברזל`, ואף בהצצה מהירה להשגי הטכנולוגיה הישראלית, כאשר רובוט כחול-לבן הגיש לו מצה. השואה לעומת זאת, הוזכרה באחד מכל שני נאומים של המארחים: אחמדינג`אד הוא מכחיש שואה, האיראנים מתכננים שואה, והנה ניצולת שואה אמריקאית בישראל. פולחן המוות היה הציר המרכזי של קבלת הפנים לאורחים מחו`ל, וככל שגבוהה הייתה דרגתו וחשיבותו של האורח, כך זכה למנות גדושות יותר של מוות ואימה. בהתאם לכך התאים הנשיא את דבריו אל העם הנפחד והנרדף, המצוי בסכנת השמדה: `אתם לא לבד!`, הוא קרא – בעברית, כדי לחזק את בטחוננו הרעוע. אורחים חשובים פחות המגיעים מהעולם לארץ, כאלה שאינם מסוגלים לערוב לביטחוננו, זוכים לסיורים מעניינים הרבה יותר: הם נלקחים למושבי הערבה, ורואים את השגי החקלאות המתקדמת; לקיבוצים, לטכניון, לתל-אביב השוקקת חיים. מבקר מאפריקה חוזר הביתה ומספר בנפלאות המדינה הקטנה והמתוחכמת, ועל טעמם המופלא של הפלפלים הגדלים לחוף ים המלח. אורח רם דרג מארה`ב או אירופה נחשף למדינה המצויה בפוסט-טראומה מתמשכת, אחוזת פחד, זועקת לעזרה, משוועת לצדק אל מול העולם האכזר. תומס פרידמן מספר בספרו על שיחה עם טייס חיל האויר שהשתתף בתקיפת הכור העיראקי בשנת 1981. הטייס הסביר לו כי `הגישה שלנו היא הגישה של הילד המוכה. אם אתה לוקח מקל ומרביץ לילד בן שלוש, הוא יפחד גם כשיהיה בן שמונה-עשרה`. לשאלה מה היה הטייס אומר לתושבי המדינה לו יכול היה לפנות אליהם, הוא משיב: `הייתי אומר להם שיש לנו כוח להגיע לפשרה. שאומה חזקה יכולה לעשות פשרות בכבוד…` ביקורו של הנשיא אובאמה הגיע בעיתוי מושלם: תחילתה של `עונת המוות והשכול`, חודש אפריל שכולו מוות והצלה בשרשרת אחת, המתחילה במלים: `שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו`, ממשיכה ב`על דעת עיניי שראו את השכול` ובציווי `לזכור ודבר לא לשכוח` ביום הזיכרון לשואה; ומסתיימת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כל אלה, בחודש אחד של תרכיז מוות מזוקק ומחודד. מכירות שיא של בריסטול שחור ונרות נשמה, ולא לשכוח לבוא מחר לביה`ס בחולצה לבנה. כאשר עוסקים בו, במוות, באינטנסיביות כזו, הוא הופך בן-בית בהוויה הקולקטיבית שלנו. הוא מוּכָּר ובטוח יותר מהחיים, פופולארי יותר מהתקווה. לכן כנראה נחשב השלום לסכנה, ומי שעוסק בו ומאמין כי ניתן להגיע אליו – לבוגד ומסוכן למדינה. העיסוק בנבואות מלחמה, ניתוח האופי הרצחני וצמא-הדם של אויבינו הרבים וההבטחה כי `לנצח תאכל חרב` – כל אלה הם חלק מהנאמנות לעם ולמדינה וחיזוק הביטחון. `השלום הכרחי` אמר אובאמה בנאומו בבנייני האומה. `זו הדרך היחידה להשגת ביטחון אמיתי`. בכך עירער על יסוד חשוב ביותר אצלנו: מלחמה היא ביטחון, שלום הוא סכנה… `הגיע הזמן לצאת מאושוויץ ולהקים את מדינת ישראל הבריאה`, כתב אברהם בורג בספרו `לנצח את היטלר` (2007). `לזכור נהיה חייבים לנצח, להתפלש בעפר כל חיינו – בשום אופן לא. תם זמן אושוויץ, הגיעה עת התקווה`. ד נ קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד