קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מדינה שנוכל לחיות בה: מדינת כל אזרחיה ושני עמיה
מאת גדי אלגזי
העוקץ
30.3.2013
http://www.haokets.org/2013/03/30/%d7%9c%d7%90-%d7%a8%d7%a7-%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%96%d7%99%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9b%d7%a9%d7%99/


מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גם בתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. נאום מעצרת יום האדמה בסח`נין

אני מבקש להודות לכם על ההזדמנות להשתתף ולדבר כאן, בעצרת יום האדמה. בשבילי, כאזרח יהודי-ישראלי שנהנה מזכויות היתר במדינה הזאת – גם אם הוא מתנגד להן ונאבק נגדן – יש משמעות עמוקה להזמנה לדבר ביום האדמה, ביום המציין את מאבק הפלסטינים אזרחי ישראל נגד הפליה וגזענות, נגד נישול ודיכוי. אני רוצה להסביר למה אני נמצא כאן.

אני נמצא כאן בגלל העבר. כי לא שכחנו. התבגרתי פוליטית עם יום האדמה הראשון, ב-1976. עם הידיעות על החללים שנהרגו בסח`נין, בעראבה, בכפר כנא ובטייבה. את הכרוז הפוליטי הראשון כתבתי על הריגת אחמד אל-מסרי במג`דל אל-כרום בנובמבר 1977. הרשימה מאז ארוכה. אבל אני כאן לא רק בגלל העבר אלא בגלל ההווה, בגלל מה שקורה עכשיו. יום האדמה הוא לא רק יום זיכרון, הוא יום של מאבק נגד מה שקורה עכשיו. כי המלחמה של מדינת ישראל נגד תושביה נמשכת היום בנגב. בנגב יוצאים פעם או פעמיים בשבוע כוחות גדולים של משטרה ויס`מ ובולדוזרים להריסה מאורגנת. התרגלנו לזה שפעם או פעמיים בשבוע מתאספים כוחות גדולים חמושים בצומת שוקת או בצומת בית קמה כדי לצאת למסע הריסה. אולי התרגלנו יותר מדי ואנחנו כבר לא מרגישים שמדובר במסע מלחמה.

היום ממשיכה להתנהל בארץ מלחמה. מלחמה מודרנית היא לא רק טנקים, היא בולדוזרים. לא עושים אותה רק במפציצים אלא גם בתוכניות מתאר. כן, זו מלחמה שהמדינה מנהלת, ואנשים נפגעים בה: הבריאות שלהם, התקוות שלהם, העתיד שלהם. הכבוד האנושי והלאומי שלהם. הרבה מדינות מזניחות את האזרחים שלהן, וגם ישראל מזניחה ומשפילה את העניים שבה. אבל לא הרבה מדינות גם נלחמות מלחמה בלתי פוסקת נגד האזרחים שלהן. אני נמצא כאן כדי לומר עם פעילי שמאל רבים בארץ: אנחנו מסרבים לקחת חלק במלחמה של המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים. נעשה כמיטב ביכולתנו כדי להכשיל אותה. גם ביפו. גם בעכו. גם בטייבה. גם בגליל, ובעיקר בנגב.

אחד מהמקומות בהם מתנהלת המלחמה הזו הוא כפר אלעראקיב שבנגב. משלחת הוועד העממי של אלעראקיב הגיעה במיוחד להשתתף בהפגנה כאן בסח`נין. תושבי אלעראקיב איבדו את בתיהם. רבים איבדו את פרנסתם. מדינת ישראל הפעילה נגד התושבים גז מדמיע, כדורי גומי, כדורי צבע, מעצרים שרירותיים, ורבים מהם עומדים עכשיו למשפט. ראיתי בשלוש השנים האחרונות את הילדים הקטנים של אלעראקיב גדלים מהריסה להריסה, קמים בבוקר ורואים את הניידות ויחידות היס`מ. מאות מתנדבים הגיעו לכפר בלילות שלפני ההריסות ועמדו לצד תושבים. חלקם נעצרו, נגד חלקם מתנהלים משפטים. אני לא מכחיש שהשתתפנו – פעילים יהודים וערבים – בפעולות מחאה באלעראקיב. אני לא מכחיש שניסינו לחזק את רוחם של התושבים. אני לא מכחיש שניסינו לעמוד לצדם כשיחידות ההרס הגיעו למקום. זאת החובה האנושית שלנו, זאת החובה האזרחית של מי שמאמין בשוויון זכויות מלא. נמשיך לעמוד לצד תושבי כפר אלעראקיב במאבקם, גם לאחר ההריסה ה-49 של הכפר.

אלעראקיב לא לבד. בשנות החמישים התגאה המושל הצבאי של הנגב שהצליח לפנות עבור התנועה הציונית 70,000 דונם להתיישבות – על-ידי גירוש, על ידי איומים, על-ידי נישול. היום נמשך האיום. תוכנית פראוור היא הכרזת מלחמה על עשרות-אלפי תושבים ערבים בנגב. ממשלת ביבי-לפיד רוצה להשלים את מה שהממשל הצבאי בנגב לא הספיק: לפתור אחת ולתמיד את `בעיית הבדואים בנגב`. הבעיה היא לא ערביי הנגב. הבעיה היא ממשלה גזענית ותוכנית נישול. אנחנו חייבים לעצור את תוכנית פראוור. המאבק הוא מאבק התושבים הערבים של הנגב. אבל אסור, אסור שהם יעמדו בו לבד.

אבל אני נמצא כאן לא רק בגלל העבר, ולא רק בגלל ההווה, אלא גם בגלל ולמען העתיד. כדי שיהיה לנו עתיד במדינה אחרת. איזו מדינה? קודם כל מדינה ללא כיבוש צבאי וללא התנחלויות. מדינה שמפסיקה להילחם ועושה שלום, שלום אמיתי, שלום שמבוסס על שוויון וצדק – שלום בחוץ ושלום בפנים. מדינה שמפסיקה להילחם נגד האזרחים והאזרחיות שלה. מפסיקה לשלוח נגדם בולדוזרים להרוס בתים. מדינה שנרגעת ומפסיקה לייהד את הגליל ואת הנגב. מדינה שלא נלחמת נגד התושבים הערבים של יפו ועכו ולוד ורמלה והמשולש. מדינה שבה לא מוחקים את העבר הערבי, והעתיד בה הוא של האנשים שחיים בה, של כל האזרחיות והאזרחים, ולא של דמוגרפים גזענים, שסופרים כל הזמן תינוקות ולא סופרים אנשים ממטר. מדינה בלי היורשים של ארנון סופר וישראל קניג ובן גוריון ונתניהו. מדינה שסימן ההיכר שלה לא יהיה טנק עם בולדוזר.

מדינה שהבעל בית שלה הוא לא ליברמן ולא מי שמממן את ליברמן וביבי. מדינה שהיא בית משותף, שהאנשים, כל האנשים, יהודים וערבים, הם בעלי הבית האמיתיים שלה. לא מוסדות התנועה הציונית, לא הסוכנות היהודית ולא הקרן הקיימת ולא הטייקונים ולא המקורבים ולא התורמים העשירים שחיים באוסטרליה וארה`ב. בעלי הבית במדינה הזאת יהיו האנשים שחיים בה, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים. מדינה של כלל אזרחיה ושל שני עמיה, מדינה שהיא גם מדינה יהודית וגם ערבית, מדינה יהודית-ערבית. בשוויון זכויות מלא. לא רק שוויון פוליטי: שוויון תרבותי ולאומי. וכן: שוויון תוך תיקון עוולות העבר, החזרת קרקעות, שיבת הפליטים, חלוקה שוויונית יותר של העושר וההזדמנויות.

מדינה שבה שתי השפות שוות, וכל המבטאים והתרבויות. שבה לא מסננים אנשים לפי המבטא או המראה שלהם. מדינה שבה אף אחד לא צריך להחליף את השפה שלו, להסוות את המבטא שלו, לשכוח את התרבות שלו. מדינה שהיא לא מבצר, אלא חלק ממזרח תיכון דמוקרטי, מזרח תיכון של העמים, לא של השליטים. מדינה שחיה לא בדמיון האירופי, בפנטזיה מערבית, אלא במקום הזה, במזרח התיכון, הערבי בתרבותו העיקרית.

מדינה שבה ילדים יהודים ופלסטינים יהיו שווים באמת. שהסיכויים שלהם לעתיד, לחינוך, לחיים בכבוד, הם שווים. מדינה שבה הם יוכלו ללמוד באוניברסיטה, ויוכלו ללמוד בשפה שלהם: שבה אפשר ללמוד באוניברסיטה בעברית, ואפשר ללמוד באוניברסיטה בערבית. מדינה שבה אף צעיר וצעירה לא צריכים לוותר על החלומות שלהם בגלל הפליה לאומית.

במדינה הזאת, לא יהיה כפר בלתי-מוכר. כל הכפרים יקבלו הכרה, הכרה ומשאבים לפיתוח. על הפיתוח יחליטו האנשים עצמם, לא השלטונות. אלעראקיב קום תקום ואנשים יבואו לבקר בה, כמו בעשרות כפרים ויישובים בדואים שיקבלו הכרה, כולם. יבואו לבקר את המקומות שבהם נורו יריות ונפצעו אנשים, את המקומות שבהם התנהל המאבק על שוויון זכויות. כדי לתת כבוד לאנשים שנאבקו על האדמה שלהם, שנאבקו למען עצמם ובזה נאבקו למען כולם, כפי שאנחנו נותנים כאן כבוד למי שנאבקו בגבורה על אדמות הגליל בשנות ה-70.

במדינה הזו יהיה שוויון זכויות, ואין זכויות יתר לאף אחד. זאת מדינה חופשית ולא מדינה של משרתים. אף אחד לא צריך להוכיח בה נאמנות למדינה – המדינה צריכה להוכיח כל הזמן שהיא נאמנה לאזרחים שלה, לכולם. אף אחד במדינה הזאת לא צריכה לשרת את המדינה. המדינה צריכה לשרת את האזרחים. לא שירות לאומי. לא שירות לאומי ולא שירות צבאי. ובכלל: אף אחד במדינה לא יהיה משרת או משרתת. אזרחים חופשיים.

את המדינה הזאת, מדינה דמוקרטית באמת, שיש בה שוויון זכויות מלא, מדינת כל אזרחיה ושני עמיה, לא יתנו לנו במתנה. זה מה שיום האדמה מלמד את כולם, לא רק את האזרחים הערבים הפלסטינים. גם את האזרחים היהודים. זכויות לא מקבלים במתנה. זכויות משיגים במאבק.

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

נגד המתווה האכזרי! לקבל פליטים מאוקראינה מיד וללא הגבלות!י
ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות