קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

עד כמה זה בוער
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
04.04.13
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3336





עמירה הס כתבה אתמול (ד`) מאמר שמגן על זכות ההתנגדות של הפלסטינים, במיוחד על זכותם לתקוף באבנים את חמושי צה`ל. המאמר בעייתי בשורה של נקודות: הוא מדבר, במשפט הפתיחה שמאפיל על שאר הטקסט, על `זכות וחובה מוּלדוֹת` ליידוי אבנים; הוא רומז, כפי שציינה נעמה כרמי, שזכות כזו להתנגדות קיימת גם לערביי ישראל; ובאופן כללי מדובר במאמר ששומר על ערפול במקום שבו חובה להשתמש במילים ברורות.

ואחרי שיצאנו מעמדת העורך, שחבל שכזה שראוי לשמו לא עבר עליו ולא שלח אותו לכתיבה מחודשת, צריך לומר שבסופו של דבר הס אומרת דבר שאיננו נשמע בציבור הישראלי ובכל זאת חובה לומר אותו: שלפלסטינים יש זכות להגנה עצמית, כולל להגנה עצמית אלימה, מפני האנשים שכובשים אותם.

הכיבוש מנוגד לחוק הבינלאומי, אבל לפני שהוא מנוגד לחוק הבינלאומי, הוא מנוגד למוסר האנושי הבסיסי, שאומר ששעבוד של קבוצה אחת על ידי אחרת, נישולה הבלתי פוסק, הם לא אנושיים. לא במקרה כל כובש או משעבד חייב, תוך זמן קצר, להגדיר את הקבוצה הכבושה או המשועבדת כלא אנושית: הם מסריחים (עזבו עכשיו את העובדה שאנחנו גונבים את המים שלהם), הם לא מפותחים מספיק כדי לעמוד בכוחות עצמם (ולא משנה שבמשך עשרות שנים הפעלנו צנזורה כבדה ועצרנו את האינטלקטואלים שלהם), הם מתנהגים כמו חיות (אחרי ששללנו מהם יכולת לפעול כבני אדם), הם גונבים, הם משקרים, הם אלימים. בקיצור, מגיע להם כל מה שאנחנו עושים להם, אין ברירה, ידינו כבולות, תראה באיזה חיות מדובר.

ואכן, הנכבשים בדרך כלל נורא לא נחמדים: half demon and half child קרא להם קיפלינג ב`משא האדם הלבן` שלו. הם לא מנהלים מלחמה כמו שצריך: הם לא מתייצבים כוח מול כוח. הם יורים מן המארב. הם מזנבים בחלשים. באופן כללי, הם לא מנהלים מלחמה כמו שג`נטלמן או מקצוען צבאי היה מנהל אותה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בסרט `הקרב על אלג`יר`, שמתעד את מלחמת השחרור האלג`יראית כנגד הכובש הצרפתי – כובש ברברי לכל דבר, שניהל מלחמה מלוכלכת שהצרפתים עדיין לא מוכנים לדבר עליה, שאפילו כמה מקציניו הרגישים יותר לא יכלו שלא להשוותו לכובש הנאצי של צרפת, 15 שנים קודם לכן – שואל קצין צרפתי מורד אלג`יראי עצור למה הם עושים מעשי זוועה כמו הנחת מטעני חבלה במסעדות. התשובה של המורד חדה: תנו לנו את הטנקים שלכם, את חיל האוויר שלכם, ולא נניח פצצות במסעדות. הנכבש מנהל מלחמה `מלוכלכת` מהסיבה הפשוטה שנקודת ההתחלה שלו היא תבוסה צבאית טוטאלית: אין לו צבא סדיר להשתמש בו.

הנחת פצצה במסעדה, כמו גם ירי רקטה פרימיטיבית יותר מה-V2 שלא מסוגלת לדייק יותר מרדיוס של שני קילומטרים לעבר אוכלוסיה אזרחית, היא פשע מלחמה. על כך אין ויכוח. הבעיה היא שכאשר הישראלים מתלוננים על פשעי המלחמה של הפלסטינים, הם מתעלמים בניחותא מהפשעים היומיומיים שהם וממשלתם מבצעים. גם בניית התנחלויות היא פשע מלחמה. גם הנחה לכנופיות חמושות שייבאת לשטח הכבוש לנהל מערכת טרור יומיומית כלפי האוכלוסיה הכבושה, מה שקורה אבל פשוט לא מדווח בתקשורת הישראלית, זה פשע מלחמה. גם עינויים של עצירים הם פשע מלחמה, וגם הם מתרחשים בתדירות מצמררת. ראויה לציון גם העובדה שמספר האזרחים שהורגת ישראל במלחמתה בפלסטינים גבוה משמעותית יותר – היסטורית, כנראה יחס של 10:1 – ממספר האזרחים שהרגו הפלסטינים. לנו יש תירוץ קבוע: לא התכוונו. זה תירוץ שאמור לעבוד פעם, פעמיים, שלוש. כשהוא הופך לשיטה, צריך להתייחס אליו כמה שהוא: תרגיל רטורי שמיועד להסוות את האגביות של הריגת אזרחים.
ישראלים רבים מיהרו לציין כמה מקרי ידוי אבנים שאירעו לאחרונה ושבהם נהרגו או נפצעו קשה אזרחים, ביניהם שני ילדים. אבנים הורגות, כן, אבל רימוני גז הורגים יותר. ועדיין, אף חייל צה`ל לא הועמד לדין בסעיף של נסיון לרצח לאחר ירי בכינון ישיר של רימוני גז – ירי כזה, יצוין, מנוגד לפקודות. יתר על כן, גם מתנחלים שמשליכים אבנים על פלסטינים, גם כאשר האבנים האלה מושלכות בראשו של אדם שכבר שוכב על הארץ, לא מועמדים לדין בחשד לנסיון לרצח – אם הם מועמדים לדין בכלל. כאן המקום להזכיר שכל הלגיטימציה המשפטית לנוכחותם של כוחות צה`ל בשטחים הכבושים היא לצורך הגנה על האוכלוסיה הכבושה, לא זו שאסור היה לה להגיע אליהם מלכתחילה. במשימה הזו אין ספק שצה`ל לא עומד; ספק אם הוא מנסה לעמוד, או אם הוא בכלל מודע לה.

הציבור הישראלי הוא, ברובו המכריע, שותף מלא לכיבוש. ישראל נוקטת בשיטה של סיפוח זוחל כלפי הגדה המערבית, והשיטה הזו משפיעה על השיח הישראלי: הוא עובד. בהתחלה דיברו על חזרה לקווי 1967, אחר כך אלה היו קווי 1967 בלי `גושי ההתנחלויות`, ועכשיו פוליטיקאים מרכזיים כמו יאיר לפיד ושלי יחימוביץ` מדברים גם על סיפוח אריאל בהסכם עתידי. מי שיסתכל על מפה ויראה איפה אריאל, יבין שאין מה לדבר על עצמאות פלסטינית אם אריאל נשארת בשליטה ישראלית. זה לא מקרה: זה כל הרציונל של קיומה של אריאל. לשם כך שרון בנה אותה.

הישראלים לא שוללים רק התנגדות פלסטינית אלימה: הם שוללים כל סוג של התנגדות. במשך שנים, ייללו ש`אין מנדלה פלסטיני`, אבל ערב האינתיפאדה הראשונה גירשה ממשלת ישראל מהשטחים פעיל בכיר – לצערי שמו פרח מזכרוני – שניסה לארגן התנגדות לא אלימה. פעולות לא אלימות במובהק כמו שביתות כלליות, תליית דגלים, וכתיבת סיסמאות דוכאו באלימות קשה (אני עוד זוכר את שני הנערים העזתים שנורו על ידי אנשינו בזמן שכתבו סיסמאות; התירוץ היה שהם היו רעולי פנים). עצם כתיבתו של מנשר פוליטי די היה כדי להוביל למעצר. הפגנות מכל סוג עדיין אסורות בגדה המערבית, מתוקף החוק הצבאי. צה`ל והשב`כ מפעילים אלימות חריגה כנגד ההתנגדות העממית: ירי במספר גדול של פלסטינים, מעצרים מנהליים ומעצרים סתם של מארגני הפגנות, הוצאת הודאות בעינויים מקטינים. איך אמר את זה עמוס גלעד, הפשלונר הנצחי של מערכת הבטחון? We don`t do Ghandi very well. הנסיון להביא לחרם בינלאומי על ישראל – פעולה בלתי אלימה במובהק – כונה כאן `טרור כלכלי` או `טרור תרבותי`, והושמעו יבבות על כך שמדובר בעצם באנטישמיות. השלכת אבנים מכונה עכשיו על ידי דובר צה`ל `טרור עממי.`

אבל בכל הדיבורים האלה על טרור, נשכח מונח אחד, שבשעתו דווקא היה נפוץ: טרור של מדינה (state terrorism). אם טרור הוא הפעלת אלימות כדי להשיג מטרה פוליטית, הרי זה מה שישראל עושה על בסיס יומי. הס התייחסה לכך בקצרה: `רדיפתם של מיידי האבנים, כולל מעצר זאטוטים בני שמונה, היא חלק בלתי נפרד, גם אם לא תמיד כתוב, מתיאור התפקיד של נציגי השלטון הזר – לא פחות מירי, עינויים בחקירה, גזל אדמה, איסורי תנועה ואפליה בחלוקת המים. האלימות של חיילים בני 19, מפקדים בני 45 או ביורוקרטים ומשפטנים, היא מחויבת המציאות. הם מגויסים כדי להגן על פירות האלימות שטבועה בעצם השליטה הזרה – משאבים, רווחים, זכויות יתר, התענגות על הכוח.` הטרור הזה, מבחינת הישראלים, סמוי מן העין. הפלסטינים דווקא חשים בו היטב.

נעמה כרמי כתבה שאי אפשר למצוא צידוק – משפטי, אני מניח – להתנגדות לכיבוש באופן אלים, ושעל כן התנגדות כזו מנוגדת לזכויות האדם. לטעמי יש כאן סוג מסוכן של פציפיזם: די שהכובש יהיה כזה שהפגנות או התנגדות לא אלימה לא ישפיעו עליו, והשעבוד ינציח את עצמו, פשוט משום שלא תהיה אפשרות אפקטיבית להתנגד לו. כלומר, ייווצר אבסורד שבו הקפדה על שמירה על זכויות האדם גוררת את שלילתם.

לפעמים, אם עם משועבד רוצה לזכות בחירויות הבסיסיות שמגיעות לו, הוא צריך להפעיל אלימות קטלנית כנגד המשעבד. אחרת, ארצות הברית לא היתה קמה, האירים מעולם לא היו משתחררים מעולם של הבריטים, איטליה עדיין היתה מושבה אוסטרית, יוגוסלביה לא היתה משתחררת מעולם של הנאצים אלא עם קריסת המשטר, אלג`יריה עדיין היתה נחשבת לחלק מצרפת, ויאטנם היתה קולוניה, ומותר להניח שגם מדינת ישראל לא היתה קמה. היאוש הבריטי מהשליטה בפלסטינה נבע מכך שהיא הצריכה כוחות גדולים לדכא את התושבים – הן הפלסטינים והן היהודים.

אני בספק אם אפשר בכלל לדבר על זכויות אדם בלי להכיר בכך שהן במידה רבה תולדה היסטורית של מאבק נגד דיכוי, לעתים קרובות דיכוי זר. ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם – זו שמשרד החינוך הישראלי לא מוכן ללמד את תלמידיו, נזכיר שוב – היא תוצאה של מה שהיה כנראה הפרת זכויות האדם הגדולה בהיסטוריה, מלחמת העולם השניה. ההפרות האלה בוצעו ברובן על ידי כוחות כיבוש רצחניים שלא איפשרו התנגדות לא אלימה: התנגדות כזו נשענת על מעצורים מצד הכובש, והיכולת להביך אותו פומבית. רק שנים לאחר המלחמה למדנו על ההתנגדות הלא אלימה הראויה להערצה של מספר פרטים בודדים, ביניהם חברי מחתרת הוורד הלבן, ויש להניח שאם המלחמה היתה נגמרת אחרת לא היינו שומעים עליהם כלל. מהבחינה הזו, צריך לתהות אם ההתנגדות של יוהאן גאורג אלזר, שהיה קרוב מאד לחסל את היטלר בנובמבר 1939 בפיצוץ שהיה בלתי מבחין בעליל ואכן הביא למותם המבורך של שמונה נאצים, לא היתה לא רק יעילה יותר, אלא – בהתחשב בחוסר המעצורים של המשטר – גם מוסרית יותר. התנגדות לא אלימה לא מנעה מהמשטר לבצע פשעים (להוציא חריג אחד בולט – הפגנה של נשים `אריות` של יהודים כלואים מול מטה הגסטאפו, שהכניסה אותו להלם). התנגדות אלימה הצליחה בכך, לעתים.

אז כן, יש מלחמה בין הישראלים והפלסטינים. זו מלחמה בעצימות נמוכה, אבל מלחמה. ולמלחמה יש כללים. אני אישית מעדיף התנגדות לא אלימה, אבל אם ישראל מתעקשת לדכא אותה באלימות, תוך שהיא ממשיכה לנשל ולשעבד את הפלסטינים, אז היא מאבדת את הכוח המוסרי שבדרישה להתנגדות לא אלימה.

אין לי שום טרוניה כלפי החמוש הישראלי שהרג אמש שני חמושים פלסטינים שניסו להשליך לעברו בקבוקי תבערה. אני גם מסרב לראות בבני 17 שלקחו נשק לידיים ויצאו למה שצריכים היו לדעת שהיא משימה צבאית מסוכנת `ילדים` – בדיוק כפי שאני מסרב לראות בחיילי צה`ל ילדים. ואף שהיתה לי טרוניה כלפי החמושים הפלסטינים אילו היו מצליחים להרוג את החמוש הישראלי ואת חבריו, משום שבכך הם היו מכשירים פעולות תגמול ברבריות כנגד האוכלוסיה הפלסטינית, ומנציחים שוב את הדימוי של הפלסטינים כאלימים (האלימות הישראלית הרי כה יומיומית עד שאין רואים אותה), הרי שאני בספק אם יש לי את הזכות להשמיע אותה. מי שנושא נשק ולובש מדים מתחייב בנפשו, אחרי הכל. חייל שלא רוצה להיות מטרה, מתבקש לא להתגייס. אזרחים – לא כולל חברי מיליציות שלא במדים, שפולשים לכפרים פלסטיניים או מתעללים באיכרים – צריכים להיות אסורים בפגיעה. במצב הנוכחי, נראה שנורמליזציה של הסכסוך היא מה שאנחנו צריכים לעבוד עליו. מטבע הדברים, נורמליזציה כזו תצטרך להיות דו כיוונית: היא כוללת העמדה לדין של פושעי מלחמה משני הצדדים, יורי קסאמים כמו גם חיילים שיורים רימוני גז בכינון ישיר.

לחלופין, כמובן, אפשר לנסות להפסיק את הדיכוי של האוכלוסיה המתקוממת, ולהחזיר – כצעד בונה אמון – לפחות את המתנחלים לתחומי ישראל, כדי להראות בפועל שכוונתה של ישראל איננה לסיפוח. אפשר להשאיר את החמושים השראלים במקומם עד להסכם שלום עתידי. המספר הזעום של ישראלים שיסכימו לדון בכלל באפשרות הזו מעיד על כך שהם לא רוצים שלום; הם רוצים כניעה. כרגיל, הם רוצים מלחמה אבל לא מוכנים לשלם את מחירה.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב