קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לעזרת ההיסטוריון: תולדות האסטרטגיה הציונית (חלק ב)
hagada
אלי אמינוב
16.04.13
http://hagada.org.il/2013/04/16/%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%98%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A6-2/




עצמאות וטרנספר
בחלקו הראשון של המאמר הבאנו את עיקר עמדותיהם של חברי מפא`י בכנס המועצה העולמית בשנת 1938, לשאלת הטרנספר של הערבים מארץ ישראל. עשר שנים מאוחר יותר היו אנשים אלה למנהיגי מדינת ישראל. ההתייחסות גלוית הלב לעניין מה שהם כינו `חילופי אוכלוסין`, נבעה הן מתחושת הדחיפות שנוצרה עם החלטת ועידת פיל לאפשר להקים בארץ שתי מדינות, יהודית וערבית, והן בשל העובדה שרק זמן קצר קודם לכן הפכה מפא`י להנהגת היישוב היהודי בארץ. מאוחר יותר קשה למצוא התבטאויות דומות של מנהיגי היישוב.

ראוי לשים לב כי באי המועצה העולמית בשנת 1938 מתייחסים לכל התושבים הפלסטינים כאל פלאחים ערבים ומתעלמים מן העובדה כי שליש מאוכלוסייה זו הם עירוניים השוכנים בערים. התעלמות הדוברים מחלק כה מרכזי באוכלוסייה ומשכבות פלסטיניות חדשות שנוצרו בערים מאפשרת למתכנסים לדבר על ארץ נחשלת שאין לה כל קשר למודרנה. זהו חלק משמעותי ב`חלום הציוני` המעוות שמומש הלכה למעשה בשטח בעת הטיהור הגדול ב 1948.

מסקנות צמרת מפא`י ביחס לאוכלוסייה הערבית לא פורסמו כמובן בפומבי. אולם השפעתן על הנוער העברי הייתה מיידית. בעוד ההנהגה מאמצת בפומבי את מדיניות `ההבלגה` – הן כדי לא להרגיז את השלטון הבריטי והן כדי ליצור אשליה של רודפי שלום – הרי בקרב הנוער נשמעות קריאות לשימוש מיידי בכוח. אפילו אניטה שפירא מביאה דוגמאות לכך בספרה האפולוגטי `חרב היונה`, בהוצאת עם עובד, 1992:
`בירושלים בלטה התופעה, שנערים וילדים התייחסו בקלות ראש לקרבנות ערבים. אחד הנערים דיווח שבבית ספרו מתווכחים על השאלה `כמה ערבים צריך להרוג כשנהרג יהודי אחד`… ביום פעולת אצ`ל בעיר רקדו ילדים מסביב לגווייתו של ערבי שנרצח…` (שם עמ` 362 ). שפירא מביאה עוד הבהרה מעניינת על היחס לערבים: `בטיוליהם במרחבי הגליל לא יכלו החניכים (של תנועות הנוער הציוניות, א.א.), שלא להיתקל בערבים. אולם לקורא את תיאוריהם, נדמה שהם לא ראו אותם כלל`. (שם עמ` 372). `… דומה שהם התייחסו אל אזורים אלה שרובם היו מיושבים בכפרים ערביים, כאילו היו ריקים מתושבים (שם עמ` 373).`

מסתבר שהצברים `יפי הבלורית והתואר`, שהחלו בשנות השלושים של המאה שעברה לטייל בארץ בהמוניהם, הפכו את ילידי הארץ האחרים לשקופים. בני הנוער היהודים שקבלו חינוך ציוני התייחסו ליישוביהם של בני האומה הראשונה בפלסטין כריקים. ההתעלמות מקיומם האנושי של הערבים וממפעליהם הייתה נדבך מרכזי בהבניית תודעת הדור שביצע את הטיהור האתני מאוחר יותר. האחראים לכך היו מוריו ומחנכיו של אותו דור שעל אחד מהם מספר לנו מירון בנבנישתי: `התייחסותו אל השכנים הערבים אופיינית להתייחסותם של בני אותו דור. היא מצטיינת בהתעלמות כמעט מוחלטת, ואזכור הערבים נעשה רק בהקשר למעשי אלימות`. ( `חלום הצבר הלבן` , הוצאת כתר 2012, עמ` 38). אביו של בנבנישתי, חתן פרס ישראל דוד בנבנישתי, היה אכן דמות חינוכית מרכזית ואחד ממייסדי מסורת המסעות של `ידיעת הארץ` כמכשיר לגיבוש הנוער הציוני. בשנים 1945 – 1947 פרסם בנבנישתי האב סדרת חוברות בשם `ארצנו` שבהן תיאורים של נוף הארץ כפי שאמור היה להראות בתקופת בית ראשון ושני. כאשר ריכז את החוברות לשלושה כרכים, נכללו בהן שלושה עמודים שנגעו ל״ערביי הארץ״ (שם), ובהם סיווג את הערבים הפלסטינים על פי מאפיינים תת אתניים או דתיים. על אוכלוסיית הגליל כתב: `בגליל מצויים יותר מכל אזור בארצנו פלאחים שמוצאם מעמים ומארצות שונות. מלבד הערבים המוסלמים הקרובים בדתם לרוב הפלאחים נמצאים בגליל הדרוזים… המתואלים (שיעים).. הצ`רקסים ופלאחים נוצרים…` על גישתו כותב מירון בנבנישתי: `גישה פטרונית זו, המבוססת על תחושת עליונות אירופית, מרמזת על היומרה הציונית בדבר הקדמה שיביאו היהודים למזרח הנחשל, ובעיקר לפלאח המוסלמי העצל, המלוכלך, הבור והחולני` (שם עמ` 50). זהו אכן תהליך של דה הומניזציה שקדם לטיהור האתני.

היחס העוין והמתנשא של הנהגת היישוב היהודי לערבים בפלסטין, לא השתנה גם עם שוך המרד ותחילת מלחמת העולם השנייה. במארס 1940 הקימה הסוכנות היהודית ועדת מחקר סודית ליחסי יהודים – ערבים. בעדותו בפני הועדה אומר מי שהיה מאוחר יותר נשיאה השני של מדינת ישראל: `אין לנו לחשוב על תיאוריה המעוניינת לפתח את הערבים. אני לא מעוניין לפתח את הערבים…

`רק אם היהודים יוכלו להוכיח שהם יכולים להסתדר כך שלא ייהנו הערבים מהם – זהו הדבר החשוב ביותר – זה יהיה חזק יותר מאשר 48 נביאים אשר יתנבאו לקואופרציה עם הערבים…` יצחק בן – צבי (הציונות מפי מנהיגיה, פרופ` ישראל שחק, הוצאת גלילאו 1976). ואילו זה שהיה מראשי `הקרן הקיימת לישראל` מצטרף לדבריו בעדותו: ` אנו בעד עבודה עברית ותוצרת עברית ב- 100% ושוב מתוך שלא לחזק את הערבים ולא לאפשר להם להכות שורשים בארץ…״ מנחם אוסישקין (שם).

אחד האנשים החשובים בפיתוח וטיפוח התוכניות בדבר הצורך בסילוקה של האוכלוסייה הערבית ומראשי מתכנניה, הוא מי שהיה מנהל מחלקת הקרקע והייעור של קק`ל, יוסף וייץ. בהיסטוריוגרפיה הציונית לא נחשב וייץ לדמות חשובה אולם מה שמעניין בפעילותו הכפייתית בנושא הטרנספר, הוא פגישותיו עם רוב חברי ההנהגה הציונית המבטאים בפגישות אלה את תמיכתם ברעיון. האיש ה`לא חשוב` הזה היה לשומר גחלת רעיון הטרנספר גם בתקופה בו נמנעו המנהיגים הציונים מדיונים בעניין. ביומנו המצוטט בספרו `יומני ואגרותי לבנים` שיצא בחמישה כרכים בהוצאת ` מסדה` בע`מ, 1965 הוא כותב:
`ירושלים 19.12.40.

`נקריתי עם ליפשיץ במשרדו, והוא הראה לי את מפת א`י המובלטת. היא יפה ומועילה. הוא דיבר על הצורך להכין חומר בקשר לשאלת עתידנו בארץ, שיסודו ברעיון של `פיתוח הארץ` כדי ליצור מקום גם בשבילנו. החומר הנדרש הוא: לדעת כל כפר ערבי, רכושו של כל אחד והאפשרות של פיתוח חקלאי אינטנסיבי, שעל ידו תופרש העבודה לצרכינו. עניתי לו:
`בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור, שאין מקום בארץ לשני העמים יחד. שום `פיתוח` לא יקרבנו ולא יביאנו למטרתנו, להיות עם עצמאי בארץ הקטנה הזאת. אם הערבים יצאוה תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו, ואם הערבים יישארו, תישאר הארץ בדלותה ובצמצומה. כשתגמר המלחמה בניצחונם של האנגלים, וכשישבו העמים השופטים לצדק על כיסא הדין חייב עמנו להביא את עצומותיו וטענותיו בפניהם, והפתרון היחיד הוא ארץ ישראל, לפחות א`י המערבית, ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות!…

`אין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי בית – לחם, נצרת וירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. וההעברה צריכה להתכוון לעיראק, לסוריה ואפילו לעבר הירדן. למטרה זו ימצאו כספים, וכספים מרובים`… (כרך שני, עמ` 181/2)
`ירושלים, 17.6.41.

`היא הנותנת – להסביר לרוזוולט וליתר המדינאים ידידינו, שארץ ישראל אינה קטנה כלל אם יוצאו ממנה הערבים, ואם יוגדלו מעט גבולותיה בצפון עד הליטני ובמזרח עד ראשי הרי הגולן יתווספו לארץ עוד כמיליון דונם אדמה טובה, ואז יש מקום בארץ ישראל המערבית לששה – שבעה מיליון יהודים, ואם הללו יועברו לכאן בבת אחת, הרי הפתרון לשאלת היהודים וא`י יחד. את הערבים יש להעביר לעיראק ולצפון סוריה`… (שם – עמ` 202)
`ירושלים, 10.7.41.

`אחר הצהריים השגתי סופסוף ראיון עם שרתוק (שרת) וקפלן. הריאיון היה קצר. שרתוק מתכוון לנסוע מחר למצריים, ולא רצה להעמיס על עצמו `דברים` שאין להם עניין במישרין עם נסיעתו זו… ישבתי בחדרו בסוכנות והרציתי לפניו בקיצור את מחשבתי שגאולתנו תבוא רק אם תתפנה הארץ בשבילנו. העברת האוכלוסין הערבים היא הכרחית, אם רוצים אנו להעלות בתביעותינו פתרון כהלכתו… אני מציע שהסוכנות תמנה ועדה בת שלושה – חמישה חברים לשם חקירת האפשרות של ישוב הערבים בעיראק, בסוריה ובעבר הירדן`…

`שרתוק הודה לי על השיחה… אשר לעצם הרעיון, הוא נראה לו כאוטופיה, אבל אם נציע הצעות ריאליות אפשר ויהיה ממש בכך. אשר להכנת התכנית, הוא מוכן ליתן יד להגשמתה. אז אמר קפלן שגם הוא רוצה להיות שותף לכך. סיפרתי לו על עבודתי בהערכת הרכוש הערבי בארץ וקפלן התעניין בסיכום… הוא שאל מי יהיו חברי הועדה. עניתי, כי יש לי הצעה ברורה ביחס לשניים והם: ליפשיץ ואני. על היתר יש לחשוב`… (שם – עמ` 205/6.)
`ירושלים, 28.9.41.

`אחר הצהרים שוחחתי ארוכות עם כצנלסון, המתארח עתה בבית י. רבינוביץ` בבית הכרם, על בעיית `העברת האוכלוסין`. מסתבר שהוא דוגל ברעיון זה שנים אחדות, ולא עוד אלא שגם הוא רואה בכך כמוני, את הפתרון היחיד לבעייתנו בארץ. הוא מאמין שהכורח הפוליטי שייווצר עם סיום המלחמה, יעמיד את מנהיגי העולם על פתרון זה וסופם שיקבלוהו, ואם לא ביחס לכל הארץ כולה, הרי לפחות בחלקה. הוא עודדני לאסוף חומר מנופה ומסודר להתקנת תכנית של העברת האוכלוסין ויישובם בארצות השונות. הוא הבטיח לדבר על כך עם קפלן ושרתוק`… (שם – עמ` 214).
`משמר העמק, 6.9.41.

`אחה`צ שוחחתי עם חלק מחברי הקיבוץ כאן על התכנית להעברת אוכלוסין. הרציתי על הפרטים. חזן ענה, שהוא והקיבוץ הארצי יתנגדו לתכנית זו מפני שאין בה תועלת, אינה ניתנת להתגשם ועל כן היא עלולה להזיק בהקימה את הערבים נגדנו. הוא מאמין בדרך הפיתוח ובמשטר הסוציאליסטי העולמי, אשר בהתגשמותו תיפתר גם השאלה היהודית בא`י. עוד חברים בשאלות שונות שעיקרן: אין אמונה בהתגשמות התכנית אף שהיו רוצים בה. בערוב היום התפזרנו, וכל אחד נשאר בשלו. בשבילי היה בכך מעין מישוש הדופק של `השומר הצעיר`. חבריו אינם מאמינים בניסים אך לעומת זאת הם סומכים על הנס של `תיקון העולם`. (שם – עמ` 215)`

(הדיווח הזה משמעותי ביותר על רקע היותו השומר הצעיר התנועה המזוהה ביותר עם ההתנגדות לחלוקת הארץ בתקופה מסוימת והדאגה לזכויות הערבים הפלסטינים. והנה כאשר מעלים בפני יעקב חזן, `הכהן הגדול` של הסוציאליזם הציוני, את רעיון הטרנספר הוא עונה באופן ערטילאי ומופשט ואינו טורח כלל להוקיע את הטרנספריסט או להזהיר את חבריו בשומר הצעיר מפני רעיונותיו. הוא מאפשר לוייץ – מתנגדו הפוליטי – להמשיך בהטפה לטרנספר בפני צאן מרעיתו; כל זאת במפלגה שהתנהלה על פי עקרונות סטאליניסטיים מובהקים ולא הייתה פתוחה לערעור על המנהיגות האידיאולוגית. אכן, לא במקרה היו יישובי הקיבוץ הארצי בין הנהנים הגדולים מחלוקת הקרקעות הגזולות אחרי הנכבה שנים ספורות אחר כך, שלא לדבר על זריזותם בהתנחלות אחרי מלחמת 1967).
`דמשק 11.9.41.

`בשתיים אחה`צ יצאנו ממטולה. הגענו לכאן ב – 5.30. מיד יצאנו לחפש אחרי מפות. השגנו הוצאה חדשה. אברהים דורה – סוכנו של נחמני כאן – עוזר לנו בהשגת ידיעות סטטיסטיות וכדומה`…
` זחלה, 18.9.41.
`עברנו את אל ג`זירה (מסופוטמיה עילית). אין ספק שג`זירה זו עתידה לשמש בית קליטה עצום לאנשים עובדים, חקלאים ועירונים. שטחי הקרקע הטובים מרובים, המים מצויים בשפע ופתוחים לשימוש ולניצול. אם אומות העולם תרצינה באמת לפתור את השאלה היהודית פתרון של ממש, הרי יוכלו להשיגו במידה מרובה על ידי העברת חלק מאוכלוסיית א`י הערבים לג`זירה הסורית, ובלי ספק גם לג`זירה העיראקית. אין ספק שחקירה מעמיקה תעלה, כי לג`זירה בגבולותיה הטבעיים, בין הפרת והחידקל, יכולה לקלוט כמיליון חקלאים נוספים וכמספר הזה עירוניים. עלינו לכוון לאפיק זה את המחשבה ואת המעשה`… (שם - עמ` 210-215)
`ירושלים, 31.5.42.
`הבוקר שוחחתי עם גר` (מאיר גרבובסקי) על התכנית ל`יום השלום` בעיקר על התכנית ל`העברת אוכלוסין`. הוא סיפר על ועדה שהרכבה: הוא, קפלן, שרתוק וג`וזף (דב יוסף), לעיבוד תכנית למחקרים ולפעולות הכנה. הוא מתייחס באהדה גמורה לתכנית של העברת אוכלוסין, אבל יש לעשותה בזהירות רבה. הוא חושב גם על תכנית גדולה למחקר שאלת בארץ. לא ידעתי למה הוא מתכוון. הוחלט שיכין ראשי פרקים ויביאם לשיחה שתתקיים בינינו מחרתיים. לשיחה זו אביא אני ראשי פרקים על עבודת המחקר להעברת אוכלוסין`… (שם- עמ` 259)

אוסף ההתבטאויות הנ`ל מאשר בבירור כי האגדה על היות הטיהור האתני של מלחמת 1948 תוצאה של נסיבות ואילוצים של המלחמה, ללא תכנון מוקדם, היא בסך הכול באמת אגדה. אנו רואים כי על רקע המרד הערבי, אימצה ההנהגה הציונית את רעיון הטיהור האתני כמעשה הכרחי כדי ליצור טריטוריה נקייה הפתוחה להתיישבות יהודית. `תנועת העבודה` הציונית שנעשתה בשנות השלושים להנהגת הישוב היהודי, מאמצת את הצורך בטרנספר של האוכלוסייה הילידית – כל אגף בהתאם לאידיאולוגיה שלו. האגף המרכזי בשם בניית האומה וריכוז היהודים בארץ, והאגף השמאלי בשם החזון לעולם חדש, שיפתור את כל בעיות העולם וכמובן גם את הבעיה היהודית.

כאשר יורדת מסדר היום ההצעה למדינה יהודית, מפסיקה גם ההנהגה הציונית את הדיונים בשאלת חילופי האוכלוסין, הקשורה ישירות לרעיון העצמאות. את תכניתו של האיש שיכריז על הקמת המדינה היהודית ב-1948, הגדיר אחד מאושיות הסוציאליזם הציוני – ברל לוקר כך: `בן גוריון בנה את תכניתו על שני יסודות – עצמאות וטרנספר`. יסודות אלה שהיו ב-1938 בגדר חזון, מומשו עשר שנים מאוחר יותר על ידי המתיישבים היהודים. בראש מדינת המתנחלים עמדו באותה עת אותם אנשים שהיו בציריך ב-1938.

לאחר שפרצה המלחמה העולמית לא עסקה הנהגת המתיישבים בדיונים עיוניים בשאלת הטרנספר ובזמן המלחמה אף נמנעו כמעט לחלוטין בהעלאת רעיונות מסוג זה. יתכן שהסיבות לכך היו התרחשותם של טרנספרים ביבשת אירופה הכבושה בידי הנאצים אך הסיבה העיקרית לכך הייתה הזהירות והבנת הצורך בחשאיות. דווקא עיסוקו הבלתי נלאה אך הגלוי והרעשני של יוסף וייץ בעניין, מביא כנראה לאי בחירתו לחבר ועדה אותה הוא מציע. ועדת הטרנספר הזו הוקמה בחדשים הראשונים של 1942 וחבריה היו מאיר גרבובסקי (ארגוב), אליעזר קפלן, משה שרת ודב יוסף, ששלושה מהם היו מאוחר יותר שרים בממשלת ישראל. לא ניתן למצוא פרוטוקולים של ישיבותיה, ואת עובדת הקמתה מביא לידיעתנו רק יוסף וייץ. רק במלחמת 1948 נעשה הטרנספריסט האובססיבי יוסף וייץ, חבר ראשי ב`וועדת הטרנספר`. מעלליה של אותה ועדה והמשימות שנטלה על עצמה, מצויים בפירוט רב בכרכים ג` וד` של כרכי היומן.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד