`שלא תעזי לחצות את הכביש, שמעת?!` הייתה אומרת אמא שלי בכל פעם שהרגישה שסף הסקרנות שלי עולה. שכונת הרכבת, שהייתה ממש מעבר לכביש, היא הצד האפל של ילדותי, האזור האסור. עדי מזור על ילדותה בעיר `מעורבת` והחזרה אליה כאדם בוגר, לקראת הקרנת `לוד – בין ייאוש לתקווה` במפגשים מזווית כהה
כשהייתי ילדה, בערך בגיל שבע, אהבתי לשחק במרפסת של סבתא שלי. היא גרה צמוד אלינו, ברחוב פנקס 34 בלוד, קרוב מאוד לשכונת הרכבת. הייתי נתלית על עמודי הכביסה וצופה על הרחוב. הבילוי שלי לאחר הצהריים. ממש מעבר לכביש גרה נערה בדואית עם משפחתה בפחון. היא הייתה שחומה והיו לה רגליים ארוכות ושיער שהיה אסוף ברישול עם גומייה זוהרת. בת עשר, אולי שתיים עשרה. היו לה עיניים כחולות ענקיות, כמו שני פנסים עצומים שמשתלבים ומתנגשים בו-בזמן עם עורה השחום. מדי פעם הייתה עוברת ליד הבית של סבתא עם שקית מלאת קלמנטינות למכירה. בכל פעם שהייתה עוברת, הייתי יורדת במהירות מעמודי הכביסה ומסתתרת מתחת לשולחן במרפסת. לפעמים הייתי רצה הביתה וסוגרת את הדלת חזק. אותה נערה, שאין לי מושג מה היה שמה, הייתה נהנית מהסיטואציה הזו שחזרה על עצמה מספר פעמים בשבוע. היא ידעה שאני מפחדת ממנה. היא אפילו ידעה שהעיניים הענקיות והחודרות שלה גורמות לי להחסיר פעימה. לפעמים היא הייתה שולחת את ראשה קדימה, מתקרבת לגדר של המרפסת ופוערת את עיניה מולי, להגברת אפקט הפחד.
נולדתי וגדלתי בלוד. `עיר מעורבת`, כמו שאומרים. בתור ילדה, נורא פחדתי מערבים. המפלצות מתחת למיטה? ערבים. בסביבה שלי תמיד היו אגדות על `רעולי פנים` ערבים שלא כדאי להיתקל בהם ואם נתקלת – תברח, למרות שתמות עייף. `שלא תעזי לחצות את הכביש, שמעת?!` הייתה אומרת אמא שלי בכל פעם שהרגישה שסף הסקרנות שלי עולה. שכונת הרכבת, שהייתה ממש מעבר לכביש, היא הצד האפל של ילדותי, האזור האסור.
עם תחושת הפחד באה הסקרנות. עם הסקרנות, באה הסביבה ואומרת נו, נו, נו. המשפחה, השכנים, החברים, המורים. אבל אני? אני הייתי ילדה ממושמעת. יצר הסקרנות לא הצליח לנצח, והפחד השתלט במקום. בגן, בבית הספר, אפילו בגן השעשועים, לא פגשתי ערבים כסתם אנשים רגילים. היה את עלי, מוכר המכולת המשופם שמכר שוקולדות ומסטיקים צבעוניים וגם לחם שחור לאמא. `אז רע הוא לא יכול להיות, נכון?` התלבטתי ביני לבין עצמי. לוד, למרות היותה עיר מעורבת, תקועה בזכרונות שלי כעיר שמסך ברזל ענק מפריד בין שכניה.
לא אצבע את לוד בצבעים עליזים. ההזנחה המתוכננת היטב של הפיתוח העירוני ושל שכונת הרכבת בפרט, הפכה אותה לעיר של מרכזי קליטה ודיור מוגן, מה שמשך את האוכלוסיות המוחלשות ביותר ויצר מלחמת מעמדות מתחת לפני השטח. כל האוכלוסיות בלוד הן אוכלוסיות מוחלשות. מי יותר מי פחות. אך כולן מוחלשות ביחס לאוכלוסיות בערים אחרות בארץ, שמתוקצבות ומטופחות על ידי בעלי אינטרסים.
את הפחד מהאוכלוסייה המוחלשת ביותר בלוד, האוכלוסייה הערבית, שאבתי מן הסתם מאוכלוסייה מוחלשת אחרת בעיר – האוכלוסייה היהודית, שמורכבת מסלט עדתי עשיר. חלקו מורכב מעולים חדשים ומבני מהגרים שהגיעו מארצות ערביות. מזרחים, נו. בואו נזרוק לעיר גם אתיופים, הם בטח יסתדרו עם הנחשלות המאפיינת את העיר, חשבה הממשלה. לא נסיים פה את העבודה בלי לבזוק מעט רוסים שאולי יצליחו להלבין את העיר עם ניחוח אירופי, אבל גם אותם נדפוק בכל מקרה. וכך, עם מישמש הגלויות הזה וחוסר ההתייחסות למצוקות התושבים והזנחה פושעת של שנים, השאירה הממשלה את תושבי לוד לטפס האחד על השני, להתחרות האחד בשני, לחשוד האחד בשני, לשנוא האחד את השני. כולם חלשים, כולם קשי יום, לכולם יש מבטא, כולם מחוץ למיינסטרים. כולם מושא ללעג של התייר שבא מהמרכז. החברתי.
כשמלאו לי אחת עשרה בערך, החליטו ההורים שלי שהגיע הזמן לעבור למקום בו השמש (אולי) תזרח תמיד – רחובות. למרות החוויות הלא קלות שחלקתי פה, הרגשתי שעקרו אותי מלוד ולא שמחתי כלל על המעבר הזה. אולי זה יצר הסקרנות שהרגשתי שלא מומש עד הסוף, אולי כי מאוד נהניתי בבית הספר ואהבתי מאוד את החברים שלי לכיתה, אולי כי אהבתי את הבית הקטן שלנו ברחוב פנקס שבו הייתה לי ילדות נפלאה אחרי הכל, ואולי הכל ביחד. שנאתי ואהבתי את הגועל הנהדר של לוד.
במהלך השנים, מתוך הפחד האסלמו-ערבופובי שתקף אותי בתור ילדה, צמחה לה התעניינות בלתי מוסברת ובלתי מרוסנת בעולם הערבי. למדתי ערבית מדוברת וספרותית כחצי שנה, עזבתי הכל ועברתי לגור באזור עמק חפר בכדי שאוכל להצטרף לתוכנית ללימודי ערבית בגבעת חביבה. לאחר מכן המשכתי בדרכים שונות (ומשונות) ללמוד את השפה. למרות שבתור ילדה שמעתי ערבית כל הזמן – גם בלוד וגם בבית כשאמא הייתה מדברת עם סבתא או סבתא עם סבא, דבר כמעט לא חלחל. בילדותי, הנוכחות הערבית הייתה קיימת סביבי תמיד, בכל מיני צורות, ועדיין איימה עליי. אך כשהתחלתי ללמוד את השפה בחיי הבוגרים הרגשתי שזו פשוט שפה שידעתי ושכחתי.
הרבה זמן התעסקתי בשאלה `מה פיספסתי? מה פיספסתי בלוד?` לפעמים הייתי שואלת את השאלה בקול רם ותמיד מישהו היה עונה לי `כלום` ומגחך.
מתוך הסדרה `לוד – בין תקווה לייאוש`, ערוץ 8. אלה שהייתי מביטה עליהם מעבר לכביש, פתאום קיבלו שמות ואופי ורגשות וכל מיני סממנים אנושיים כאלה ואחרים
החלטתי לנסות ולראות בעצמי. לפני כשנתיים חזרתי לגור בעיר. במהלך הזמן הזה התחברתי, הפלא ופלא, עם ערבים. אחת מהן אפילו גרה בשכונת הרכבת. השם ירחם. אללהו אכבר. הרגשתי ששברתי את החומה הבצורה. אלה שהייתי מביטה עליהם מעבר לכביש, פתאום קיבלו שמות ואופי ורגשות וכל מיני סממנים אנושיים כאלה ואחרים.
החשש שבי נעלם כלא היה ולמורת רוחה של אמי הומר בתאווה בלתי מוסברת לבקר במחוזות ש`אסור`, ש`מסוכן`, ש`מה את נורמלית? שלא תחזרי לי בארון!`. לא כועסת עליה. אמא שלי שחששה שהבת שלה תיתקל בערבי, אבל תבטא את שמו בצורה מושלמת עם ח` וע` וגם תחליף איתו כמה מילים בשפת אמו, בשפת אמה.
הכותבת תשתתף בערב חמישי 25.04 באירוע `מפגשים מזווית כהה`, בו יוקרן פרק 5 של הסדרה `לוד – בין ייאוש לתקווה` ויתקיים דיון בהשתתפות הבמאי ופעילות בעיר. את כל הפרטים תוכלו למצוא כאן
ד נ |
