קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הביטוי "חוסן כלכלי" אינו סתם תעלול רטורי. זו תוכנית עבודה
haokets
אילת מעוז
06.05.13
http://www.haokets.org/2013/05/06/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%98%D7%95%D7%99-%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%9F-%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%A1%D7%AA%D7%9D-%D7%AA%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9C-%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%A8/






המלחמה בישראל הפכה למצב קבוע ורווחי, הגדה והרצועה הפכו לאתרי ניסוי של סוחרי נשק המגובים באנשי רוח. אלה הם גיבורי `המעבדה`, סרטו החדש של יותם פלדמן. בראיונות הנדירים שהוא עורך מתגלה כי דמותו של סוחר הנשק הפועל במחשכים פסה מן העולם
מעבדה היא אתר בו עורכים מדענים ניסויים בתנאים מבוקרים. מרחב בו מקטינים דברים עצומי ממדים כמו סופות טייפון, ומגדילים דברים זעירים כמו מיקרובים, כדי להתבונן בתהליכים מורכבים וללמוד לשלוט בהם. מעבדה היא מקום בו מחולק העולם לתופעות שניתן לנבא ולאובייקטים שאפשר ללמוד. מקום בו יוצרים ידע ומשחררים אותו לעולם, כך שהעולם מתחיל להיות מובן יותר, מאורגן יותר, בדמות הידע שצברנו עליו.

סרטו החדש של יותם פלדמן, `המעבדה` – שמוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב וישודר ב-11 במאי בערוץ 8 – מפגיש אותנו עם הגברים שהפכו את השטחים הכבושים למעבדה המתקדמת ביותר בעולם לניסוי באמצעי לחימה: מפתחי וסוחרי נשק, אנשי תורת לחימה וראשי התעשיות הביטחוניות. למרות הדחף להשוותו לסרטים תיעודיים ישראליים שחשפו בשנים האחרונות את חייהם הסודיים של `האנשים שמאחורי הכיבוש` (דוגמת `שלטון החוק` ו`שומרי הסף`), `המעבדה` הוא יותר מכל סרט על ידע. ידע ביטחוני המיוצר במרחב מאוד גמיש בין שני מרחבים שאין ביניהם גבול ברור: הצבא והשוק.

ברובד העלילה הראשון, עוקב `המעבדה` אחר טענתה של העיתונאית נעמי קליין, הטוענת כי הסיבה העיקרית לשגשוגה של הכלכלה הישראלית בתקופה של אי-שקט ביטחוני ומיתון עולמי נעוצה לא בהון האנושי הנדיר, המאפשר לדלג בקלילות מעל הדכדוך הכלכלי שמלחמות נוטות להטיל על שווקים, אלא דווקא בהתמשכותו של העימות הזה. בספרה `דוקטרינת ההלם` מראה קליין כי את מרבית הצמיחה של הכלכלה הישראלית ניתן לזקוף לזכותה של תעשיית הביטחון, שהפכה לענף הייצוא העיקרי של ישראל, במיוחד לאחר הפיגוע במגדלי התאומים בספטמבר 2001. הגדה המערבית ורצועת עזה, לדבריה, אינן רק בתי הכלא הגדולים ביותר בעולם אלא גם מעבדות, ו`הפלסטינים כבר אינם רק מטרות. הם שפני ניסוי`.

קטע מתוך `המעבדה`:
עבור פלדמן, המבצעים הצבאיים של השנים האחרונות, ובראשם עופרת יצוקה, ממחישים את הטענה בדבר שינוי אופיה של המלחמה – שהפכה מהפרעה זמנית לחיים המובילה לאבידות ולהפסדים, למצב קבוע שרווח בצדו. בכך, הסרט מצטרף לקולות נוספים המבקשים להתבונן לא במחיר הכיבוש אלא ברווחים ובאינטרסים הכלכליים העומדים מאחוריו. כוחו האמיתי מתגלה לא ברגעים בהם הוא נדחף ללא הזמנה לאירועים סגורים במטרה להתעמת עם בעלי האינטרס, אלא בראיונות הנדירים שהוא עורך איתם. כך מתגלה שלכל סוחר נשק יש השקפת עולם כוללת הנפרשת במהרה לעיני הצופים, וכי דמותו של סוחר הנשק הפועל במחשכים פסה מן העולם. אם נשק נמכר בשוק החופשי, הרי שיש לנהוג בו כבכל סחורה. ומכיוון שאת מה שקיומו נותר סודי לא ניתן למכור, יש להסיר בחופזה את מעטה הסודיות האופף את עולם הביטחון ולהפוך את הכיבוש מסוד גלוי ומביש לאמצעי שיווק.

סיפורי ההצלחה המסחררים של מפקדים ביחידות השדה של צה`ל, שהפכו את ניסיונם הקרבי למנוף עסקי בתעשיית נשק גלובלית, מחזקים את הרושם שהכיבוש מספק הזדמנויות למכביר לגריפת רווחים. אולם מכלול הסיפורים חושף גם כי הקשר ההדוק בין הצבא לבין הכלכלה הוא עמוק יותר מכמה לוחמים עם חוש עסקי, או מסך כל הקשרים האישיים בין אנשי צבא לאנשי עסקים. בכנסים בינלאומיים, בהם נערות זוהר לשעבר מציגות בגאווה כלי לחימה, מתגלה כי משרד הביטחון משמש כסוכן הייצוא העיקרי של ישראל. ברגעים האלו, קורסת ההפרדה בין ה`מדיני` לבין ה`כלכלי` ומתחוור לנו כי הביטוי `חוסן כלכלי` מבית מדרשם של מובילי כנס הרצליה הוא לא סתם תעלול רטורי, אלא תוכנית עבודה. תוכנית שבבסיסה ההנחה שביטחון הינו מוצר שמדינה מספקת לאזרחים שומרי חוק, ושכלכלה חזקה היא הבסיס לכוח צבאי. בה בעת, תפקידה של המדינה בהרחבת הייצור הביטחוני נתפס כטבעי משום שהוא מסייע ל`צמיחה`, והייצוא הביטחוני – גם זה הפרטי לחלוטין – נתפס כסיפור הצלחה לאומי. במלים אחרות, אם לשאול מונח מתחום הקולנוע, התעשייה הביטחונית הישראלית היא מקרה מובהק של קו-פרודוקציה.

פילוסופיה צרפתית כבסיס לניהול מלחמה פוסט-מודרנית
אך להפקה הזו יש עוד שותף: האקדמיה הישראלית. אחד המהלכים העלילתיים המוצלחים ביותר בסרט הוא שזירת סיפוריהם של ממציאי וסוחרי הנשק בסיפורם של אנשי המדע והרוח. הפילוסוף הצבאי שמעון נווה, שפלדמן גם ראיין למוסף `הארץ` לפני כמה שנים, לוקח אותו כאן לביקור בבסיס אימונים בנגב, שנבנה כמודל בגודל טבעי של עיר פלסטינית. בחולצת ריצה של נייקי, מכנסיים צבאיות ומשקפיים עגולים, צועד נווה בין בתי עיר הרפאים ומסביר כיצד פילוסופיה צרפתית סייעה לו להגות תורת לחימה המתאימה לניהול מלחמה פוסט-מודרנית: אסטרטגיה הכוללת דקונסטרוקציה של המרחב העירוני. או בשפה פחות מכובסת: קדיחת חורים בקירות של בתי מגורים והשתלטות עליהם, במטרה להשיג עמדה מיטבית במרחב הלחימה. את ההרס והחורבן שהביאו איתם כוחות צה`ל כאשר כבשו מחדש את ערי הגדה המערבית במהלך מבצע חומת מגן יכול לזקוף נווה לזכותו.
לצדו, בבניין הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל אביב, אנחנו פוגשים בפרופ` יצחק בן ישראל, המפתח מודלים מתמטיים לניבוי סיכויי ההצלחה של חיסולים ומאסרים. המודל מאפשר לנבא, באמצעות נוסחת הצבה פשוטה, מהו מספר האנשים שיש להרוג כדי להביא לקריסתה של מערכת ארגונית ופוליטית שלמה. כמובן שמחקרו של בן ישראל הוא רק דוגמה לתעשיית הידע הביטחוני המשגשגת באקדמיה הישראלית, מהסוג שגם הספורים שבין האקדמאים הישראלים המתנגדים באופן פומבי לכיבוש ממעטים לתת עליה דין וחשבון.
ייצורי הכלאיים של פלדמן – סייבורגים של מדע, טכנולוגיה וצבא – חושפים באופן דרמטי את ההשלכות מרחיקות הלכת של נדידת הידע מהמעבדה הישראלית לרחבי העולם. כך למשל, טכנולוגיות שליטה ישראליות שנמכרו למשטרה הברזילאית לצורך מלחמה בסוחרי סמים מעצבות את הפאבלות של ריו בדמותם של מחנות פליטים פלסטינים; קאבול מזכירה את בגדד שנראית בתורה כמו ג`נין. הדמיון הזה אינו רק תוצר של `דמיון אוריינטליסטי` ושנאת עניים ושחורים (למרות שגם לכך יש וודאי יד בדבר): אלו צורות של ידע, תוצרים טכנולוגיים של תעשייה, אשר הופכים את המרחבים האלו לדומים באופן עוכר שלווה.




קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו