ציירו לכם את הסיטואציה הבאה: חמישה פועלים בחדר קטן, עומדים ומתיזים צבע נגד חום על מוצרי אלומיניום. החדר לא מאוורר, הפועלים עובדים ללא מסיכות. הם מודעים היטב לכך שזה לא בריא, אך הם לא מתלוננים.
הנה עוד אחת: 40 פועלים עובדים באזור תעשייה באמצע המדבר. אמצע הקיץ. לרשותם מקרר אחד קטן. כבר אחרי שעה נגמרים המים הקרים. עד סוף היום הם ישתו מים מהברז שבחוץ.
הנה עוד אחת: בסוף החודש מקבל כל פועל את שכרו. הוא מקבל צ`ק - 90 שקל לכל יום עבודה של תשע שעות (שכר המינימום הוא 23 שקל לשעה). על תלוש שכר אין מה לדבר, על זכויות סוציאליות, הבראה, ימי חופשה או מחלה, הוא יכול רק לחלום. את הצ`ק ייקח הפועל לחלפן שינכה עמלה (2%) וייתן לו מזומן.
לעתים הוא יבקש מקדמה של 500 שקל, והבוס יוריד לו בסוף החודש 1,000 שקל - פשוט כי הוא יכול. הוא גם יוריד לו שעות וירשום 8 ביום, במקום ה-10 שעבד. אם הפועל יהיה חולה, ינכו משכרו 20 שקל על ההסעה שאליה לא הגיע - הרי המושב נשאר ריק. אם יעמוד על זכויותיו, הוא יפוטר בו במקום.
בפארק תעשיות אדומים שבתחום השיפוט של מעלה אדומים, מרבית המפעלים ובתי המלאכה שייכים לישראלים. הפועלים באים מפלסטין - יריחו, אבו דיס ויישובים אחרים בסביבות ירושלים. רשויות האכיפה הישראליות לא מגיעות למקום, ומתרבות העדויות כי איש הישר בעיניו יעשה.
`הם מנצלים אותנו פשוט כי הם יכולים`, אומר עבדאללה (שם בדוי) מיריחו. `המשפט הקבוע של הבוסים הוא `לך לפלסטין`. הם יודעים שבפלסטין משלמים 50 שקל ליום, אז 90 שקל הם הרבה כסף. ברור לנו גם שהחוק הישראלי, שאמור לחול גם כאן, רחוק מאתנו מאוד. אנחנו עובדים בישראל ורוצים לקבל את מה שמגיע לנו, לא פחות ולא יותר`.
באחרונה נכנס ארגון העובדים מען לפעולה באזור. `פונים אלינו פועלים ומספרים על מקרים חוזרים ונשנים`, מספר אסף אדיב, מנכ`ל הארגון. `מדובר תמיד בניצול בוטה של זכויות העובדים. כארגון יציג, אנחנו מבקשים לעזור בהקמת ועד שיסדיר את התנהלות העובדים מול ההנהלה. בשל ההיסטוריה של המקום הזה, מדובר בתהליך לא פשוט`.
ארץ בלי חוק
כדי להבין מה קורה במישור אדומים, השם המוכר יותר של האזור הזה, צריך לחזור אחורה בזמן. הפארק הוקם ב–1998, ומנוהל בידי החברה הכלכלית לפיתוח מעלה אדומים. אין מדובר בפארק `נקי`, אלא באזור תעשייה מסורתי המורכב גם ממפעלים גדולים - סודה סטרים, למשל - אבל רוב העסקים הם בתי מלאכה קטנים ובינוניים בתחומים מסורתיים כאלומיניום, עץ וטקסטיל. הוא מצוי על קו התפר בין ישראל ופלסטין, ונכלל בשטח C שבשליטה ביטחונית ואזרחית של ישראל. ההגדרה הזאת מחייבת את הפועלים הפלסטינים לקבל אישור עבודה, ומבחינת המעסיקים הישראלים הוא פחות או יותר מחוץ לחוק.
`האזור הזה הוא `נו מאנס לנד``, אומר אדיב, `אין דין ואין דיין. מצד אחד, פקחי התמ`ת לא מגיעים לשטח C כי הוא לא בריבונות ישראלית, ומצד אחר, הם היחידים שיכולים לאכוף שם את חוקי העבודה`. לא סתם כך סובלים הפועלים מניצול דווקא במקום הזה. העובדה שמדובר בקו התפר יצרה במישור אדומים מצב משפטי מוזר - עד 2007 לא היה ברור מה הם חוקי העבודה במקום, והחוקים בפועל התבססו על החוק הירדני מ–1966. `זה חוק מיושן מאוד, שלא מסדיר באמת זכויות לעובד`, אומר אדיב. `עד אז קשה היה לבוא בטענות למעסיק שלא נותן תלוש שכר או ימי חופשה`.
ב–2007 קבע בג`ץ, בהחלטה המוכרת כבג`ץ קו לעובד, או בג`ץ גבעת זאב, כי בהתנחלויות, וכן באזורי התעשייה הסמוכים להן, יחול החוק הישראלי במלואו. `לא ניתן להבחין בין עובדים (ישראלים) לבין עמיתיהם הפלסטינים, שאינם שונים מהם לכל עניין ודבר, מלבד זהותם הלאומית`, מציין משפט המפתח בהחלטה.
`זו היתה תפנית משמעותית`, אומר אדיב. `נוצרה תשתית משפטית שאיפשרה לפועלים לא להסכין עוד עם הניצול ולעמוד על זכויותיהם, גם למפרע מרגע כניסת ההחלטה לתוקף. המפעלים הגדולים הבינו שאין ברירה אלא להסדיר את הנושא, ואמנם עשו זאת במהרה - בדרך כלל בעקבות איום בתביעה. מפעל האלומיניום אקסטל, למשל, נערך לשינוי לאחר ששני פועלים עמדו לתבוע אותם, והם הבינו שאין ברירה. לעומתם, מרבית בתי המלאכה פשוט מתעלמים מקביעת בג`ץ. הם ממשיכים להתנהג כאילו החוק אינו קיים`.
`אנחנו מעריכים ש–95% מהמפעלים הקטנים ממשיכים לעבוד באותן שיטות`, מוסיף עבדאללה, שמכיר היטב את החברות הפועלות באזור התעשייה, `אלא שיש כבר לא מעט פועלים שלא מוכנים לקבל את ההתנהגות הזאת, ומגישים תביעות`.
עם השנים נוצרה במקום תעשיה שלמה של תביעות נגד מעסיקים. `יש כבר הרבה עורכי דין שעוסקים בכך, חלקם טובים יותר, חלקם פחות`, אומר עבדאללה.
איך זה עובד בדיוק?
`פועלים ניגשים למעסיק ומבקשים את הזכויות - גם באופן רטרואקטיבי. הם עושים את זה אחרי שפנו לעורך דין וזה בדק את זכויותיהם וקבע את הסכום. יש מעסיקים שמוכנים לשלם, אבל רובם עושים אחד משניים - או מפטרים את העובד במקום, ואז, בדרך כלל, העובד תובע אותו; או שהם מסכימים להתפשר`.
`אני למשל, פניתי למעסיק שלי, אלומיניום קונסטרקשן, וביקשתי 40 אלף שקל בגין ארבע שנים. הוא פיטר אותי, אבל לא רוצה להגיע לבית המשפט, כי ברור לו שבית המשפט יפסוק לטובתי. הוא היה מוכן להתפשר על 13 אלף שקל. פניתי למען, וכיום הוא כבר מוכן לתת 16 אלף שקל, אבל זה עדיין לא מספיק. אני לא היחיד כמובן. זו התנהלות קבועה`.
ומה יקרה בהמשך?
`אם הוא לא ישלם, נלך לבית משפט. אין הרבה ברירות`.
ויש עובדים שמוכנים להתפשר?
`הרבה עובדים מוכנים להתפשר על סכום נמוך כדי לשמור על מקום העבודה שלהם, חלקם עובדים במפעלים האלה 10 או 20 שנה. זה לא פשוט. אין אצלנו איפה לעבוד, והמעסיקים מנצלים את החולשה`.
ומי שלא מוכן לוותר?
`הולך לבית המשפט ומסתכן באבטלה`.
איך משלמים לעורכי הדין?
`מתוך הסכום שמקבלים בבית המשפט. זה גם התמריץ לתבוע. הפועל לא משלם לעו`ד מכספו`.
המפעלים שמוכנים להתפשר מסדירים את חוקי העבודה מכאן והלאה?
`חלק כן, רובם לא`.
חנה זוהר מקו לעובד מגוללת סיפור קשה נוסף שבו טיפל הארגון. `הנהלת אלומיניום קונסטרקשן דרשה מהפועלים לחתום על הסכם ויתור רטרואקטיבי`, היא מספרת. `שלושה לא הסכימו ועמדו על שלהם. ההנהלה פנתה למשטרה והגישו נגדם תלונה `על נזקים`. ברגע שנפתחת תלונה נגד פועל פלסטיני, נשלל אישור הכניסה שלו לישראל. זו סנקציה קשה מאוד, וכמובן מפחידה מאוד. למעסיק מנצל קל לגשת למשטרה ולדווח על כל דבר ככלי לחץ. בסופו של דבר, לאחד הפועלים הציעו סכום כסף נאה והוא ויתר. עם השניים האחרים נאלצנו לעבוד קשה כדי שיקבלו בחזרה את אישור העבודה בישראל, והמשפט עדיין מתנהל`.
`דבר לא ישתנה כאן עד שמעסיקים מפרי חוק ייענשו`, ממשיך אדיב. `אם מרשויות האכיפה יגיעו ויעשו כאן סדר, מעסיקים יירתעו והדברים ייראו אחרת. בשלב הזה חלק מהפועלים עובדים במקומות שרמת הבטיחות בהם נמוכה מאוד והם מסכנים את בריאותם, וכמובן את היכולת הכלכלית שלהם.
`ב–2009 פנו אלינו 50 עובדים פלסטינים ממחצבת סלעית, הסמוכה למישור אדומים, וסייענו להם להקים ועד. הם סבלו בדיוק מאותן בעיות - בטיחות לקויה, תשלום בצ`ק או במזומן, ללא תשלום משכורת או זכויות, סכומים מגוחכים על שעות רבות. בינתיים המחצבה עברה לידי כונס נכסים, והפועלים אפילו לא יכולים לפנות לביטוח לאומי ולקבל את שכרם כי המעסיק שלהם, ששילם סכומים קטנים מתחת לשולחן, לא שילם עליהם ביטוח לאומי. הדברים מגיעים עד כדי כך`.
מכינים ספסלים לבתי כנסת
בימים אלה מנסים אנשי מען לסייע בהקמת ועד בחברת לוי מתכת ועץ, השייכת לאחים מרדכי וחיים לוי ומייצרת עבודות עץ ומתכת ייחודיות, בהן ספסלים לבתי כנסת. בלוי מתכת מועסקים רק פועלים פלסטינים (ונהג משאית יהודי). על פי עדויות העובדים, הם מרוויחים 90 שקל על 8.5 שעות עבודה ביום, ללא תלוש שכר וללא זכויות סוציאליות.
תנאי העבודה קשים. `התקשרו אלינו בפברואר 15 עובדים, שהם מרבית עובדי המפעל, וחתמו על טופסי הצטרפות`, מספר אדיב. `ביקשנו לשבת עם הבעלים למשא ומתן על הסכם קיבוצי, והוא בחר להתעלם. אחרי שבועיים הוא פיטר ללא התראה שישה אנשים וטען שמדובר בצמצומים. אין לנו טענות נגד פיטורי צמצום, כי לפעמים אין ברירה, אבל המעסיק הזה ממשיך לעבור על החוק יום יום בכל מה שקשור לאופן התשלום ולזכויות העובדים. בשלב זה הוא לא מדבר אתנו. אנחנו מקווים שיתעשת`.
נכון להיום, עבדאללה וחבריו, שמתעקשים להסדיר את יחסי העבודה במישור אדומים, מובטלים, אבל הם לא דואגים באמת. אם המצב יחמיר, הם כבר ימצאו מפעל אחר באזור התעשייה ויסכימו לקבל גרושים תמורת עבודה קשה. על השאלה אם במפעלים אחרים יסכימו לקבל אותם כשכבר יודעים שהם דורשים זכויות מלאות, הוא עונה בחיוך: `המעסיקים האלה לא מכירים אותנו. פועלים באים והולכים, הם אפילו לא טורחים לדעת מי אנחנו. יקבלו אותנו שוב, פשוט כי לא זוכרים`.
תגובת מרדכי לוי מלוי מתכת ועץ: `הכל שטויות. אענה לפועלים רק בארבע עיניים, לא מעל דפי העיתון`. מאלומיניום קונסטרקשן לא התקבלה תגובה.
ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה: `המשרד מודע למצב ושוקד באחרונה, עם משרד המשפטים והמינהל האזרחי באיו`ש, על תיקון תחיקת הביטחון באזור, כך שתתאפשר חקירה ואכיפה של חוקי העבודה מעבר לקו הירוק. העבודה מתבצעת תוך התחשבות בהוראות המשפט הבינלאומי והמשטר החוקי הקיים, כדי להגן על צורכי האוכלוסייה בכלל ועל זכויות העובדים בפרט. כיום, כאמור, אין בסמכות המשרד לאכוף את החוק ביישובים שמעבר לקו הירוק, למעט עבירות על חוק שכר מינימום וחוק עובדים זרים. עם זאת, מינהל האכיפה וההסדרה במשרד הכלכלה יבדוק את המידע שהועבר במסגרת הסמכות הקיימת כיום`.
ד נ |
