קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר הוא הכיר אותם אחד אחד: צברי ועאדל וחאפז haokets סלמאן נאטור 15.05.13 http://www.haokets.org/2013/05/15/47765/ לפני שאום אלזינאת נפלה בידי היהודים, וכדי להימלט מן התופת, יצאו חמישה גברים עם נשותיהם בדרכם אל אום אלפחם שבוואדי עארה. הם העמיסו על גבי הגמל את הקמח ואת כל מה שיכלו להעמיס מחפצי הבית. כשחלפו על פני הצטלבות ח`ביזה הצטרפו אליהם שני צעירים אשר נמלטו מאלטירה. כך הם צעדו יחדיו כעדת מאמינים הבוטחים באל אחד. אולם החיילים הקיפו אותם וצרחו לעברם: עצרו. הרימו ידיים. היכנעו! כעשרה חיילים עצרו אותם והחלו לפשפש בכליהם. כאשר הושיט החייל את ידו לעבר חגורתה של בת המח`תאר, ענודת צעיף המשי, נשמטו ממנה שטרות של כסף. אמרו לה החיילים: הוציאי את כל הכסף שברשותך. היא ניערה את החגורה ונשמטו ממנה יותר מאלף לירות פלסטיניות… הם שאלו אותה: לאן מועדות פניכם? אחר כך הם מצאו על הגמל את שקי הקמח וקופסא של קליעים אנגלים. הם פקדו על הנשים להמשיך בדרכן לאום אלפחם. על הגברים הם פקדו להסתדר בשורה. היו ביניהם מספר צעירים: יוסף אבו מהארג`, עאדל אלחסין אלדבור, חסין רג`א פחמאווי, חאפז עבדאללה פחמאווי, צברי כיואן פחמאויי ושני הצעירים מאלטירה. אחד מהם היה גבר מן הכפר שלנו מבית משפחת בשיר. לא היה חזק כמותו בכפר כולו. הוא יצא מאום אלזינאת וצעד לכיוון ח`ביזה. שם, בגורן, הוא מצא את המתים מוטלים על האדמה. הוא הכיר אותם אחד אחד: צברי ועאדל וחאפז. הוא חזר אל הכפר וצעק: גוויות הילדים המתים מוטלות בח`ביזה. הילדים שוכבים מתים בח`ביזה. אוטובוסים ומשאיות סיפורה של אום אלזינאת אינו מסתיים באירועים בגורן של ח`ביזה, שם נטבחו הגברים כמו זבובים. לאחר שבני הכפר גילו שהגורן הפך לבית מטבחיים גדול הם ניסו למצוא מקלט בדאליית אל-כרמל. אולם הם הדביקו אותם והבריחו אותם מן האזור בתחבולות ונכלים. אמרו להם: כל מי שרוצה לנסוע אל עבר הירדן, חייב להפקיד בידינו את חפציו. אנו נעביר אותם בהקדם למחנה ג`נין. הם הכינו עבורם את האוטובוסים והמשאיות. על האוטובוסים הועמסו אנשים ועל המשאיות הועמסו החפצים. בצומת אלמנצורה נפרדו האוטובוסים מן המשאיות שהמשיכו לכיוון חיפה. אחר כך נעצרו האוטובוסים והחיילים פקדו עליהם לרדת ולפשוט את בגדיהם. את הזקנים והילדים הם הובילו אל אללג`ון. את הצעירים בני 14 שנים ומעלה הם הסיעו אל מחנה המעצר בעתלית. הם בילו שם שמונה חודשים כשהם יחפים ועירומים מכל. שלושים גברים הצטופפו בחדר אחד. כולם זכו לאותם תנאים וללא אפליה בין עניים ועשירים, מאמינים וחילוניים, נכבדים וחלכאים, מתנגדים ומשתפי-פעולה. רחמיהם לא נכמרו על איש. כולם קיבלו טיפול זהה. לאחר שמונה חודשים הסיעו והשליכו אותם מעבר לגבול. חיילים המשיכו לסייר באזור, גם לאחר שהרסו את הכפר. פעם התקדם לכיוון הכפר איש זקן כבן שבעים, עליו השלום, רכוב על חמורו. הוא רכב לשם כדי לקטוף סברס. באזור סייח אלחג` עצרה אותו מכונית צבאית. הוא הורידו אותו מן החמור, ירו בו והשליכו אותו על האדמה. אלכפרין השייח מחורץ-הפנים סידר את ישיבתו על מזרון הצמר הסמיך הפרוש על הרצפה. אדמת אלכפרין יא אחי, היא אדמה משובחת. היא הפכה להיות רכוש קיבוץ עין השופט של מפ`ם. הם הפכו אותה לחוות בקר. לעדרי הבקר שלהם יש אישור להימצא על האדמה שלנו. אבל על העדרים שלנו נאסרת הכניסה. האם אילו הם יחסי האחווה בין העמים שאליהם הטיפו אנשי מפ`ם? שהם ישבו על אדמותינו ואנחנו נעבוד אצלם כפועלים שכירים? ריבון העולמים, האם זו משמעותה של אחוות עמים? מה שחשוב הוא שבכפר אלכפרין חיו אז אלפיים וחמש מאות אנשים. כפר הגדול יותר מאום אלפחם. היה שם בית ספר. בכל יום היה מגיע אליו אוטובוס. ביום הכיבוש הגיע הצבא וכיתר את הכפר. הם העבירו את התושבים לבסיס צבאי הקרוב לרמת השופט. הם לקחו את מרבית הגברים, השכיבו אותם על לוחות קקטוס והחלו לדרוך עליהם ולהתעלל בגופם העירום. הם זרעו פחד גדול בכפר. מאז אותו יום לא חזר איש לכפר ולא נותר ממנו זכר`. גורל הכפר אלבטימאת לא היה טוב יותר מזה של אלכפרין. גם הוא היה כפר קטן שניצב על תל שהשקיף על ואדי עארה. לא נותר מן הכפר הזה כל זכר, כמו שלא נותר מן הכפר ההוא כל זכר. על באר אבו חג`ווה הוקמה מושבה יהודית. גלעד שמה. היישוב שבו גרו חנן ואליהו. הם היו שכנינו במשך שנים ארוכות. אנחנו היינו מבאי ביתם, והם היו מבאי ביתנו. ימים אחדים לפני הכיבוש הגיע חייל מהמושבה ואמר: אנחנו שכנים. האנגלים היו אויבים משותפים שלנו. לא נציק זה לזה. יא עמי. האנשים היו טובים. גם להם יש את האלוהים שלהם ואת הנביא שלהם. היינו פלאחים ולא מחבלי תחבולות. אמר החייל לבני הכפר: - אני רוצה לאמן אתכם בנשק. כל מי שיש בביתו כלי נשק שילך ויביא אותו אל הגורן. לא היה לאנשים נשק. היו לנו רק מקלות. לקחנו את המקלות והלכנו לגורן. נעמדנו במרכזו של הגורן והחייל התחיל לאמן אותנו. - עמוד נוח! הקשב! - במקום דרוך. לימין שור. לאחור סוב! - והצעירים: עמוד נוח. הקשב. לאחור סוב. ימינה פנה. כאשר וידא שאין לנו ואפילו לא כלי ירייה אחד בכפר, עזב והלך. ביום שלמחרת הוא נכנס אל הכפר עם יחידת חיילים. הם החלו לירות בנו ללא אתראה מוקדמת. לא נותר איש בכפר. כולנו ברחנו. בתחבולות דומות הם השתמשו בכפרים אלשוף וקניר. עד שהם כיתרו את ח`ביזה. הטבח האמיתי היה בח`ביזה. הספר `חייו ומותו של השייח` מחורץ-הפנים` מאת סלמאן נאטור עומד להתפרסם בסדרת ושתי לספרות של הוצאת רסלינג קישורים למאמרים האחרונים בנושא Hjejejejej גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו