קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר קראו לה רייצ`ל קורי on-the-left-side אלמה ביבלש 22.05.13 http://on-the-left-side.org.il/%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%95-%D7%9C%D7%94-%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A6%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99/ הנגשת המציאות הקשה של חיים תחת כיבוש לציבור הישראלי היא אחת המשימות הקשות ביותר שעומדות לפנינו. קשה, ביותר ממובן אחד. היא קשה טכנית – כי כמה שלא נצלם ונתעד ונזעק, התקשורת לא תפרסם ולא תספר את הסיפור. היא קשה תכנית – מפני שהקהל הישראלי שקוע במגננות, בפחדים, בפגיעות ובכעס (וכן, גם בזכויות היתר שלו ובחוסר הרצון לוותר עליהן), והוא לא רוצה לראות ולשמוע. היא קשה לנו רגשית – כי הדיון עם ציבור ציוני מעמת אותנו עם ההבנה כמה רחוקות אנחנו מהמטרה, וכמה המשפחות שלנו, והחברה שמקיפה אותנו, נגועות בשנאה, באכזריות ובגזענות. זה מוציא מאתנו פחד ותסכול וייאוש. בעיקר ייאוש. המשימה נראית, לפעמים, כמעט בלתי אפשרית. בחדר קטן בתל אביב (שהייתה לי את הזכות הגדולה לתפוס בו קצת מרחב מידי פעם), הצליחו שני אנשים, ארי רמז (הבמאי) וסיון קרצ`נר (השחקנית) – לעשות קצת מהבלתי אפשרי. קראו לה רייצ`ל קורי. היא הייתה בפלסטין רק שלושה חודשים. בשביל המאבק הפלסטיני לשחרור היא הפכה לגיבורה, לשאהידה – מן המפורסמות והמהוללות. בשביל ישראל היא הייתה סייענית טרור שונאת ישראל, שבאה לעמוד לצד אלה המבקשים לפגוע בנו. בשביל האמריקאים היא הייתה מטרד ומבוכה. בפועל היא הייתה צעירה אמריקאית בת 24, מתנדבת בתנועת הסולידריות הבין-לאומית (ISM), שהגיעה לרפיח מבלי להבין לגמרי לאן הגיעה. צעירה שהאמינה בשלום עולמי ובאחווה בין בני אדם, שחוותה בלבול גדול וחרדה נוכח הדברים שנחשפה אליהם. לפני עשר שנים, ב-16.3.2003, רייצ`ל קורי נרצחה, כשעמדה מול דחפור בניסיון להציל בית פלסטיני מיועד להריסה. מוות מיותר וסתמי. חיים מלאי חלומות שיכלו עוד להתממש. קראו לה רייצ`ל קורי. היא כתבה יומן על המחשבות שלה, על הפחדים, על המשפחה, על החברים, על הבלבול ועל התסכול… בחדר הקטן בתל אביב הפכו את היומנים האלה (בעריכת אלן ריקמן וקאת`רין וינר ובתרגום אביהוד תדהר) – להצגת יחיד. בהצגה זו מצליחה סיון קרצ`נר לספר את הסיפור של קורי, בכישרון וברגישות מופלאים, ודרכו – את הסיפור של רפיח ושל פלסטין בכלל. מנקודת מבט פשוטה – וכמעט לא שופטת – של אישה צעירה שבאה מבחוץ, מצליחה סיון/קורי לתקשר עם קהל המזדהה עם המאבק הפלסטיני – ועם כזה שמתנגד לו. היא מצליחה לספר סיפור מבעית בצורה פשוטה ובלתי אמצעית, בצורה שכל מי מאתנו שחווה חוויה קשה – בין אם כחייל בצבא הישראלי ובין אם במסגרת פעילותו לסיום הכיבוש – יוכל לחוש הזדהות עמוקה. ההצגה לא מוצגת במחשכים, כדי שאני ועשר מחברותי המשוכנעות נוכל לצפות בה. ההצגה הוצגה בחול המועד פסח בפסטיבל תאטרונטו ביפו, לקהל רחב שוחר תרבות, במימון ממשלתי – כן, כן, במימון ממשלתי! – ואף זכתה שם בצל”ש. מגיע קרדיט גם לשאר היוצרים: עיצוב: איה בן אשר; מוזיקה: רן בגנו; תאורה: יעקב סליב; הפקה: תומר כהן. כולי תקווה שההצגה תזכה להצלחה נוספת, ושתמשוך קהל רב ומגוון ככל האפשר. אז בואו לראות, והזמינו חברים וחברות! ההצגות הקרובות: בתיאטרון יפו, רח` מפרץ שלמה 10 ביפו העתיקה – ביום שני 27/5/13 ב-21:30, ובשבת 8/6/13 ב-21:00. ובתיאטרון החאן הקטן בירושלים, רח` דוד רמז 2 – בימים ראשון–שלישי 7-9/7/13 בשעה 20:30, ובימים ראשון–שלישי 28-30/7/13 בשעה 20:30. כרטיסים: http://bravo-online.co.il/announce/buy/41743 להתראות! קישורים למאמרים האחרונים בנושא Hjejejejej גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו