קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מן הסֶּגֶר אל קִיר הבַּרזֶל (1993)
haokets
גדי אלגזי
27.05.13
http://www.haokets.org/2013/05/27/%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%A1%D6%BC%D6%B6%D7%92%D6%B6%D7%A8-%D7%90%D7%9C-%D7%A7%D6%B4%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%91%D6%BC%D6%B7%D7%A8%D7%96%D6%B6%D7%9C-1993/





עוד מעט יתחילו המוספים וכותבי הטורים לציין עשרים שנה להסכמי אוסלו. אבל קודם צריך לציין עשרים שנה לאחיהם הגדול: הסגר הגדול על השטחים של 1993, זה שביסס את מדיניות ההפרדה.

כמה מלים על טקסט שפורסם לפני עשרים שנה

יש כמה דברים שהייתי שמח לתקן בטקסט הזה, אבל עכשיו מאוחר מדי ועדיף להניח לו כמות שהוא. הוא נכתב בעיצומו של שלב מכריע בתהליך ההפרדה בין ישראל והשטחים הכבושים, שהוביל להקמת מערכת הגדרות והמחסומים. עד תחילת שנות התשעים נעו פלסטינים באופן חופשי יחסית בין ישראל לשטחים הכבושים. מאות-אלפים עבדו בתחומי הקו הירוק בתנאי ניצול קשים ורבים מהם היו חשופים להטרדות ולאלימות גזענית. האישור הכללי לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים להיכנס לתחומי ישראל בוטל בינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ. זה, כפי שכתבה עמירה הס, היה צעד שהשלכותיו התבררו רק בהמשך. מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 הוטלו גם על פלסטינים מן השטחים איסורי כניסה לישראל לתקופות קצרות. אך הסגר החל לחדור לתודעה הכללית של הישראלים והפלסטינים כמציאות מתמשכת עם הטלתו של סגר כללי על השטחים למשך שלושה שבועות בסוף מארס 1993.

ממשלת ישראל הכריזה כי הוטל בתגובה לכמה מקרי דקירה מצד פלסטינים, אך בעיתונות נמסר, שכבר במהלך החודש הוחל בהקמת מחסומים, שנועדו לשימוש במהלך הטלת סגר כללי על השטחים. חלקם הוקמו לאורך הקו הירוק, חלקם בין ירושלים לגדה המערבית, חלקם בתוככי הגדה. אלה המחסומים שהלכו והתרבו והתעבו בשנים שלאחר מכן. במהלך השנתיים שלאחר מכן הוטלו שוב ושוב סגרים למשך שבועות. פועלים פלסטינים לא הגיעו לעבודה בישראל, רבים מהם איבדו את מקומות עבודתם, וכך הלכה והתבססה מציאות חדשה: עד אז עבדו בישראל כ-100,000 פועלים פלסטינים. הסגר פגע אנושות בכלכלת השטחים, התלויה ומשולבת בכלכלה הישראלית. החומה הבלתי-נראית בין ישראל לשטחים החלה לצמוח. בעקבות הסגר החל יבוא בקנה מידה גדול של מהגרי עבודה מהעולם העני שיחליף את כוח האדם הפלסטיני.

רבים ממתנגדי הכיבוש בישראל נטו בתחילה לראות בסגר מעין התחלה של נסיגה, סימון מחודש של הגבול בין השטחים הכבושים לישראל. הסגר, כך טענו מאמרים בעיתונות, מסמן מחדש את `הקו הירוק`. היה זה ביטוי לקושי העמוק, הנמשך, להבחין בין גדר חד-צדדית לבין גבול בין ישויות ריבוניות, בין גידור הנשלטים וכליאתם – לבין גבול המגביל גם את חופש הפעולה של החזקים. המאמר המובא כאן נכתב בתגובה לכך.

בשעה שכמה מאיתנו ניסו למחות נגד הסגר וההפרדה, התנהל מו`מ חשאי מאחורי גבם של נציגיהם הרשמיים של הפלסטינים לשיחות עם ישראל. לא ידענו על כך. גם ההקבלה בין משטר השליטה בשטחים הכבושים לבין השליטה הישראלית ב`רצועת הביטחון` בדרום לבנון שנמתחת בטקסט או ההשוואה לדפוסי השליטה בבנטוסטנים אינן מבוססות על מידע ספציפי כלשהו על כוונות השליטים. בלי לדעת זאת מזכיר הטקסט, ש`הפלסטינים נמצאים במשא‏-ומתן מדיני מתוך עמדת חולשה שאין דומה לה` ולכן `יצטרכו עוד לבלוע צפרדעים ולהגיד תודה על נכישות נחש ולקבל פשרות מאוסות`. ועדיין: `מי שעניין זכויות האדם והשלום יקר לו, לא יוכל לכוונן את עמדותיו לפי האילוצים של הדיפלומטיה הגבוהה. ואת הסגר יש לפסול, כשיש משא-ומתן וכשאין משא‏-ומתן, אלא אם כן מאמין מישהו שה`זבנג וגמרנו` הוא-הוא הדרך לשלום, כלומר מי שמבקש להגיע לשלום עם שרידיהם המושפלים של הפלסטינים וקורא לשטר החותם את כניעתם `שלום אמת`. זהו השלום של ביבי נתניהו.`

ה`שלום` של ביבי נתניהו עדיין איתנו, וגם הסגר והכתר והחומות והמחסומים והגדרות. עד שנפיל אותם.

מלה אישית יותר: כשנתקלנו ב-2002 בגדה המערבית בהתחלות הבנייה של גדר ההפרדה, התקשינו – חברותיי וחבריי בתעאיוש ואני בתוכם – לשכנע אנשים שמדובר במהלך עצום שחייבים להתנגד לו. אך יכולנו לזהות את החומה ולהכיר במשמעותה משום שציפינו לה, משום שחששנו ממנה, משום שראינו בה ביטוי מוחשי של תהליך ארוך, משום שקראנו בעיון את דיווחיה ואת ניתוחיה של עמירה הס בשנות אוסלו. לכן הגדרנו את תמצית מטרתנו בניסיון לחתור תחת חומות ההפרדה והגזענות.

מאי 2013
*

הסֶּגֶר הולך ונמשך, ושתיקה אופפת אותו. מאחורי המסך העבה שהוא מקים הוא מאפשר הפרות ברוטליות של זכויות האדם היסודיות, קווים אדומים נמחקים — והשתיקה הציבורית נמשכת. השתיקה הזאת, משיכת הכתפיים הקיבוצית, מצריכה בעצמה פירוש. הלחצים היחידים בתוך ישראל להקלה חלקית מאוד של הסגר נומקו בצרכים כלכליים, כלומר לא בצרכי הפלסטינים כבני אדם, אלא בצרכי המשק בפלסטינים ככוח אדם: כוח‏ אדם, שיש לטפטף אותו בכמויות משתנות על-פי צורכי מעבידיו, ואין לו עצמו כל קיום אנושי. היעדר ויכוח ציבורי הוא אם‏ כן כשלעצמו עובדה פוליטית משמעותית, והסגר מאפשר אולי להאיר כמה מאפיינים של התודעה החברתית והפוליטית בישראל.

לא אעסוק בהמשך בהפרות זכויות האדם היסודיות שהסגר מאפשר; קוראי `הארץ` יכלו למצוא בשבועות האחרונים מידע מהימן ומזעזע ביחס לכך. גם לא בהצדקה הביטחונית לסגר, משום שהדיספרופורציה בין שורת הרציחות ובין ההחלטה על הטלת הסגר על כל תושבי השטחים הכבושים היא עצומה כל‏-כך (בעיקר אם ניזכר בגלי טרור קודמים), שהיא מלמדת שלסגר נודעת משמעות רחבה הרבה יותר. יש לדון בהשלכות הפוליטיות של הסגר ולפתוח בוויכוח שלא החל עדיין.

רבים אינם מתווכחים כמובן בכלל על הסגר, משום שהסדר הוא שלנו. מה שאנחנו עושים, מעצם העובדה שאנחנו עושים אותו — הוא בסדר [הדברים נכתבו בימי ממשלת העבודה-מרצ בראשות יצחק רבין]. גירוש הוא רע; אבל גירוש שלנו — גירוש שביצע השבט של הטובים, הצדיקים והמצוינים — הוא בסדר. וממש כך ביחס לסגר: סגר שמבצעת ממשלה נאורה, שיושבים בה אנשים נאורים, ושאנחנו — אנשים נאורים — תומכיה, הוא סגר נאור. תפיסה שבטית כזו ממוססת את העקרונות המוסריים היסודיים, הנדחקים מפני עקרון השייכות השבטית.

יש כמובן ויכוח על הגדרת גבולות השבט: האם הוא כולל את כל היהודים, ואז מה שיהודים עושים הוא מעצם טיבו משהו שונה לגמרי — ישים לב הקורא למאמץ השכנוע העצמי האדיר הכרוך במלה לגמרי; או שהשבט כולל רק קבוצה מצומצמת של יהודים, ואז מה שאנחנו — לא הליכוד אלא ישראל הטובה, הנחמדה עושה, עם המסתערבים (שהם בעצם בחורים נחמדים) — הוא מעצם הגדרתו משהו שונה לגמרי. זהו שבט אקסקלוסיבי יותר, ועדיין שבט: `אנחנו אנשי בסדר / אנשי בסדר גמור`, במלותיו של חנוך לוין ב`מלכת אמבטיה`, בימי שלטון המערך הרחוקים-הקרובים כל-כך. התפיסה השבטית מבטלת את עצם אפשרות הוויכוח הציבורי.

הטענה האחרת — לא בזכות הסגר, אבל בזכות השתיקה בעניינו — היא שלפלסטינים אולי לא נוח, אבל בעצם הם מסכימים. והראיה שנציגיהם אינם מוחים. נציגי הפלסטינים אכן מוחים, ואומרים חזור ואמור, שלא ניתן יהיה להמשיך במו`מ כאשר הדיכוי משמיט את הקרקע תחת רגלי נציגיהם המידיינים — אך איש אינו מתעניין בכך. וחשוב מכך: הפלסטינים נמצאים במשא‏-ומתן מדיני מתוך עמדת חולשה שאין דומה לה; הם יצטרכו עוד לבלוע צפרדעים ולהגיד תודה על נכישות נחש ולקבל פשרות מאוסות – ולא יהיה מנוס מכך. אך מי שעניין זכויות האדם והשלום יקר לו, לא יוכל לכוונן את עמדותיו לפי האילוצים של הדיפלומטיה הגבוהה. ואת הסגר יש לפסול, כשיש משא-ומתן וכשאין משא‏-ומתן, אלא אם כן מאמין מישהו, שה`זבנג וגמרנו` הוא-הוא הדרך לשלום, כלומר מי שמבקש להגיע לשלום עם שרידיהם המושפלים של הפלסטינים וקורא לשטר החותם את כניעתם `שלום אמת`. זהו השלום של ביבי נתניהו.
אך עיקר הוויכוח הוא על ההשלכות של הסדר על התודעה החברתית בארץ. הטענה החשובה ביותר היא, שהסגר מחזיר לתודעה החברתית את `הקו הירוק` ויכול לקדם את תהליך כינונו מחדש. ובאמת, אם אכן יוקם מחדש `הקו הירוק`, אם באמת תיסוג ישראל מן השטחים בשנים הקרובות, אולי יוכלו אנשים בראייה לאחור להצביע על הסגר כחלק מתהליך כזה, ואולי ינסו אפילו להסתמך עליו. אך איש מאיתנו אינו יודע שכך יהיה הדבר, ואוי לו למי שיתיימר לחזות מראש את מהלך הדברים. הפוליטיקאי שבשלטון ודאי מתיימר לדעת את העתיד ולפנות אלינו בשמו; אך אלה מאיתנו שאינם בשלטון — ושאינם צריכים לשקר לאחרים ולעצמם שקרים‏-של-שלטון — מוטב להם שייקחו בחשבון את האפשרויות השונות שהעתיד צופן בחובו. ממש באותה מידה יכול הסגר — כמו הגירוש [של 415 פעילי חמאס וג`יהאד אסלאמי ללבנון בדצמבר 1992] — לשמש תקדים לאחת הפעולות הברוטליות ביותר שנוקט שלטון כיבוש, שעוברת ללא כל מחאה ממשית. יש קו אדום? יש גבול? עונים-קובעים הסגר והגירוש: אין גבול. עובדה.
*
אין שום סיבה הכרחית להניח, שהקמת הגדר הגדולה סביב השטחים הכבושים תהיה צעד ראשון בתהליך ההיפרדות מהם. ישנו אזור כיבוש נשכח, המוקף בגדר זה שנים; הוא נשלט על‏-ידי ישראל, אך כדי להיכנס לתחומיו זקוקים אלה שמתגוררים בו לרשיונות מטעמם של השלטונות הישראליים וצריכים לחצות גבול — ואין כל סימן לדינמיקה המובילה להפסקת השליטה בו. הכוונה כמובן לדרום לבנון, ל`רצועת הביטחון`: כיבוש אידאלי, שקט, עם בתי חולים ופטרולים, כיבוש שאין סימן לערעור עליו בדעת‏-הקהל. כיבוש כזה, נקי יחסית, בשלט‏ רחוק, הוא בלי ספק מה שאנשים רבים היו מקווים לראות בשטחים, וזאת בהתעלם מן השאלה אם הדבר בר-ביצוע. הסגר יכול לשמש תקדים לכיבוש כזה — ולא לקצו של הכיבוש.
חשוב יותר בוויכוח על משמעות הסגר לסימונו מחדש של `הקו הירוק`, להזכיר, כי `הקו הירוק` היה קיים תמיד — לפחות בתודעה החברתית של `כוחות הביטחון`. למרות שהאידיאולוגיה הרשמית היתה עסוקה במחיקת `הקו הירוק`, אנשי `כוחות הביטחון`, זרועות המדינה המופקדות על השימוש באלימות, ידעו היטב שאיתו מתחילים משפט נפרד וכללים גמישים והיתרים חדשים לפעולה. הסגר רק חיזק את `הקו הירוק` כקו שמאחוריו (כפי שכתבה עדה אושפיז), מתחילה ארץ אחרת — לא ארץ ריבונית אחרת אלא תחום קולוניאלי מובחן, מקום שבו הכללים והפקודות משתנים.
להקמת `הקו הירוק` הזה מחדש יש אכן משמעות בתודעה החברתית, משום שהיא מחזקת את הרושם שמדובר במלחמה, שכוחותינו פועלים מעתה בארץ אויב של ממש, ובמלחמה כמו במלחמה. ומיד חוזרות כתבות טלוויזיה של כתבנו המתלווה לכוחותינו בעזה, התמונות בעיתונים והראיונות בסגנון של פעם, עם מפקדים בלתי‏-מגולחים שמספרים `איך זה שם` ומחדדים בעצמם את ההבחנה בין `שם` ו`פה`.
הסגר מביא לנו `שם` ו`פה` קולוניאליים מסוג אחר, מופרדים יפה: ללכת עם ולהרגיש בלי, להחזיק בקולוניות בלי להתלכלך בחיי יום-יום במגע מתמיד עם יושביהן. כאן יכול הסֶּגֶר להיות גם הוא מודל עתידי של יחסים, תחילתו של בנטוסטאן.
לא הופר אם‏-כן שום טאבו חברתי אמיתי בהטלת סגר, כיוון שהטאבו על `הקו הירוק` היה למראית‏-עין בלבד, ואילו הטאבו האמיתי — על השליטה בשטחים הכבושים — בעינו עומד. נשמרה יכולתה של המדינה לחדור לכל נקודה בשטחים. מי שסובר, שהוא רואה את `הקו הירוק` מגיח מחדש, אינו מבחין בין גבול ובין גדר. הגבול המדיני אמור להבדיל בין קיבוצים אנושיים ריבוניים; הגדר — גם גדר המכלאה — מקיפה את הנשלט אבל בשום פנים ואופן אינה מגבילה את השליט; היא חדירה לחלוטין מצד אחד.

אם החל תהליך סימונו מחדש של הקו הירוק כגבול — הרי האינתיפאדה היא זו שהחלה בתהליך כינונו של הגבול; האינתיפאדה שמה קץ לאידיליה הקולוניאלית, לטיול בשוק, לתיקונים בזול, לכיבוש החסכוני, לאיכות החיים של המתנחל. יש לשים לב לגלי הזעם העממי שעוררה מאז, שביטויים המובהק במשפט החוזר ונשנה: `איך זה שהם מסתובבים פה חופשי כשאני לא מעיז ללכת לשם`, משפט המבטא את הגעגועים לזכות החדירה החופשית — הזכות הגברית בה`א הידיעה — הזכות להפר את גבולות הריבונות של גופם של אחרים. הסגר הוא המענה לגעגועים אלה, כיוון שעכשיו הם, המלוכלכים, אינם יכולים עוד `להסתובב חופשי כאן`, אבל אנחנו — או שליחינו, השכן או הבן או כתב הטלוויזיה הנרגש — יכולים להסתובב להם חופשי בבית, להפוך את הארונות ולהיכנס לחדרים ולראות משפחה נדהמת ומושפלת באישון לילה.
הסגר מלווה אם כן דווקא בפריצת גבולות, בחדירה העמוקה ביותר של כוחות הביטחון לתוך המטבחים וחדרי‏-השינה של תושבי השטחים; די אם ניזכר בהשפלת תושבי הרצועה על‏-ידי חיילי גולני. הגדר הגדולה שמקיפה את השטחים הכבושים מחלישה את כל המגבלות שנותרו על הפעלת האלימות בתחומם ומאפשרת לאדם החיילִי לפרוץ את כל הגבולות הרעועים, המסוככים על חיי אנשים וגופם.
*
הסגר לא עושה רק דברים לפלסטינים בשטחים; הוא אחד הכוחות המעצבים מחדש את גוף השבט-הלאום. אפשר להחליף עתה את נקודת‏ המבט, ולהתבונן בסגר מבחוץ, כשריון העוטף את גוף הלאום ומעצב אותו. איזה דימויים של הגוף הזה הוא מפעיל? מדוע חשים כה רבים בנוח בתוך השריון החדש‏-ישן הזה? יש כמובן סיכון לא-מבוטל בניסיון להאיר תודעה חברתית בעזרת דימויים שלקוחים מעולמו של היחיד, כפי שאעשה בהמשך. עם זאת, במידה ש`הפוליטיקה הגבוהה` מתחברת לחייהם של אנשים בחלקה באמצעות הפעלתם של דימויים ופחדים, ובמידה שאלה עצמם הם תוצר חברתי ותרבותי, יש מקום בגבולות ידועים לעשות זאת.
בשיח הציבורי בארץ ביחס לגוף הלאום וגבולותיו אפשר להבחין בין שתי גירסאות מרכזיות. האחת מיוצגת לפעמים יותר על‏-ידי הליכוד, האחרת לפעמים על-ידי מפלגת העבודה, אך נראה שיש נציגים לתפיסות אלה בשני הגושים הפוליטיים, וכאשר מגיעים למתיישבים עצמם, הדברים מתערפלים עוד יותר.
גירסה ציונית אחת נוטה למסמס כל העת את גבולות גוף הלאום; היא עסוקה בהתפשטות מתמדת, מתוך תיקווה שהגוף הענק הזה יוכל להתגבר על המכשולים הקשים לעיכול, שמהווים עבורו הפלסטינים ואולי מיעוטים אחרים. זוהי הגירסה הבולענית, הבּוּלֶמית של הלאומיות; זהו גוף אחוז בולמוס בליעה של טריטוריות. מלחמת לבנון היוותה דוגמא טובה לקשיי העיכול שבהם עלול להיתקל הגוף המתפשט הזה. בתנאים אידיאליים, הגוף הזה היה מבקש לפלוט החוצה את יושבי השטחים; בפועל הוא נאלץ לבלוע כמויות גדולות והולכות של אנשים. תיאור זה קרוב למה שאדריאנה קמפ ניסתה לתאר כסְפָר, כתחום פתוח של התיישבות והתפשטות, לא קו אלא תחום הנמצא בתנועה מתמדת.
הגוף המטמיע והמתפשט הזה זקוק לחיזוק מתמיד כדי לבלוע, וכאן לעלייה יש תפקיד מרכזי. חשוב לראות שהעלייה נתפסת בגירסה זו כפונקציה של גוף הלאום: היא לא נועדה לפתור את `בעיות העם היהודי בעולם`, כמו בציונות שבספרים או בנאומים החגיגיים, אלא לספק לגוף-הלאום המתפשט כוח-אדם. משום כך חשוב להטמיע את המוני העולים במהירות רבה ולשנע אותם ממקום למקום.
הגירסה האחרת של גוף הלאום היא מעט ריאליסטית יותר; אף שברצון היתה רואה אותו גדל והולך, היא רואה קשיים גדולים להטמיע גושים גדולים של פלסטינים במסגרתו. האובססיה של גירסה זו היא בטיהור הגוף הלאומי, ביצירת גוף אחיד, מגובש ומבוצר, המופרד היטב מן הגוף המזרחי, מן הלבנטיניות, מן ה`התמסמסות בלב המזרח`. הגירסה הזו של גוף הלאום חדורה בבחילה עמוקה מן הערבים, בחילה פיזית (שיצחק לאור איבחן אותה היטב מן הטקסטים של ס. יזהר ועד אלה של עמוס עוז). אף שאין ניגוד עקרוני בין הגירסות, חסידי תפיסה זו מוכנים להקריב בתנאים מסוימים טריטוריות למען השמירה על טהרת הגוף.
וגם כאן לכינון מחודש של הגבול החיצוני יש קשר הדוק למבנה החברתי הפנימי. הגעגועים לארץ‏-ישראל הקטנה הם לא תמיד געגועים לישראל דמוקרטית יותר, חופשית מכיבוש; אצל חלק מן התומכים בנסיגה המדובר בגעגועים למדינה קטנה ומסודרת, עם גוף מאורגן ומבוצר היטב; געגועים למושבה הקטנה, נקייה מאינדיאנים. הם בחלקם געגועים לזמן הטוב ההוא, שבו היו הירארכיות תרבותיות ברורות, לפני הליכוד והמזרחים, וכמובן — עם דומיננטיות ברורה של `תנועת העבודה`.
וכאן יש להזכיר, שעד 1965 חיו תושבי ישראל במדינה שחלק מתושביה היה נתון לממשל צבאי, עם שיטת רשיונות המגבילה את חופש התנועה של אזרחי המדינה הפלסטינים, ותוך פיקוח הדוק של כוחות הביטחון. גם הממשל הצבאי שייך לתמונת המדינה המסודרת, שבה כל אחד ידע את מקומו — כך לפחות בפנטזיה הקולקטיבית. בתנאים מסוימים החזרה למדינה קטנה וסימפתית כזו יכולה להיקרא בשם-הצופן `נסיגה מן השטחים`.

כרזת בחירות של מפא`י, 1955
כדאי אולי לציין, שהפנטזיה הנוסטלגית הזאת בדבר הגוף החברתי הנקי והמופרד היטב היא מודרנית לחלוטין; היא משתלבת היטב במגמה מרכזית בחברות מערביות להקיא מתוכן את החלשים והאומללים, לסלק את הנוודים והמכורים‏-לסמים וחסרי-הבית מרחובות הערים, מעיניהם של עוברים-ושבים, כדי להציג חברת מופת, חברה ששוליה סמויים מן העין. יש אם‏-כן בהחלט מקום לניסיון לחבר את הנוסטלגיה הציונית עם חזון עתידני.
הסגר מתקבל באנחת רווחה או בהסכמה שבשתיקה, לא משום שהוא מסמן את תחילתו של גבול אמיתי בין קיבוצים אנושיים ריבוניים; הוא מכה הדים בנפשות, משום שהוא מסמן מעבר מן התפיסה הבולענית של גוף הלאום לזו הטהרנית, משום שהוא מפעיל מחדש מסורת ארוכה, המורכבת מגדרות, בולדוזרים, פחדים וכמיהות. מציאות הסגר מחייבת אותנו לא להסתפק בוויכוח על סימון קווים, אלא לחשוב על טיבם של קווי-התיחום שבהם אנו רוצים. האם אכן נוכל לפרוק את עולן של שתי התפיסות האלה — הבולענית והטהרנית? מבט חטוף לאחור אינו מבשר טובות. ההיסטוריה של הציונות רווּיה גבולות; לא רק מפות ושאיפות טריטוריאליות, אלא דימויים מתחלפים רבי-עוצמה של חומות ומבצרים. החל בחומה המגינה על אירופה מפני אסיה, שכולנו היינו צריכים להיות חלק ממנה בחזונו של הרצל; דרך ה`חומה ומגדל` של תנועת העבודה ו`קיר הברזל` הרביזיוניסטי, וכלה ב`חומה האנושית` של בן-גוריון, שיתאר ביומנו את שיכונם של עולים חדשים באזורי הספר כהקמת `חומה אנושית`, חומה שהלחץ עליה מגבש ומלכד אותה. ואפשר היה להמשיך ולתאר את המעבר מן המשלט למעוז, מגדר המערכת לרצועת הביטחון, ובתוך כל אלה — את עיצובה של החברה כ`מדינה במצור`.
הוויכוח לכן אינו רק על הזזת שטחים ושירטוט מפות, אלא על התוכן החברתי והאנושי של הגבולות שיקומו, על עיצוב הגבול. והגבול החיצוני הזה ימלא תפקיד מרכזי בעיצוב החברה. המאבק על הנסיגה מן השטחים הכבושים הוא מאבק פוליטי, וככזה הוא מזמן בני‏-ברית מוזרים; התמיכה בסגר מפרידה בין בני-הברית הללו, משום שהיא מבליטה את העובדה, שחלקם תומכים בנסיגה כדי לבנות שריון-גוף חזק ללאום. אך את הוויכוח על טיבו של הגבול שיקום אי‏-אפשר לדחות עוד, אם איננו רוצים לתרום להקמת קיר הברזל שבצלו נחיה.
——————————————————————————————
1 המאמר מבוסס על דברים בכנס מחאה על הסגר בשטחים שנערך באוניברסיטת תל-אביב ב-13.5.1993; התפרסם בעברית בהארץ בקיצוצים קלים ב-21.5.1993 ובערבית באל-קודס ב-23.5.1993.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב