קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מעבר להרי החושך
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
05.06.13
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3407





בבוקר החמישי ביוני לפני 46 שנים יצאה ישראל למתקפת פתע על צבאות מצרים, סוריה וירדן. כמקובל עד היום, צה`ל הקפיד לזרוע אימה בציבור מפני האסונות הצפויים לו והפריז משמעותית באיומים שניצבים בפני הציבור. גם באותה התקופה, הילך הצבא אימים על ראשי המדינה, גרר אותם למלחמה שרוב הממשלה לא רצה בה, ולפחות גנרל אחד – שרון – דיבר על הפיכה צבאית. בסופו של דבר לא היה בה צורך: הצבא קיבל את מה שרצה.

במהלך המלחמה, כבשה ישראל שטחים ניכרים. היא כבשה את סיני ואת רצועת עזה ממצרים, ומשתיהן נאלצה לסגת בשל התנגדות צבאית. היא כבשה את רמת הגולן מסוריה, וביצעה טרנספר של התושבים המקומיים. היא כבשה את הגדה המערבית ואת אל קודס (ירושלים) מידי ירדן, וביצעה את מה שכונה לימים `הטרנספר הקטן.` אחר כך היא הגדילה משמעותית את גבולה של ירושלים, כך שלזו אין כמעט קשר לירושלים ההיסטורית, אבל ישראלים משוכנעים שבית צפאפה היא נחלת אבותיהם (המדומיינים) מימים ימימה.

עם כיבוש הגדה, מצא עצמו המשטר הציוני בבעיה: מספר גדול של תושבים עוינים, שאי אפשר היה להעלות על הדעת להעניק להם אזרחות או שבכך תפגע אנושות יכולתה של המדינה להמשיך רוב יהודי. התוצאה היתה מדיניות עקבית של סיפוח שקט, אפרטהיידי במהותו: ישראל ניסתה להשתלט על כמה שיותר שטח עם כמה שפחות פלסטינים. היא בנתה שתי מערכות חוקים בשטחים, אחת צבאית לפלסטינים ושניה ישראלית ליהודים.

אחת הפעולות הראשונות שהיא ביצעה היתה הפסקת רישום הקרקעות בגדה, שהבריטים והירדנים הספיקו להשלים רק כ-30% ממנו. אחרי הכל, אם לפלסטינים יהיה רישום של הקרקע שבידיהם, יהיה קשה הרבה יותר לגזול אותה. כדי להמנע מסיפוח רשמי, שהיה יוצר עליה לחץ להעניק אזרחות לכל תושבי המקום, ישראל טענה שמדובר בכיבוש – אלא שכל מדיניותה היתה מנוגדת למדיניות החוקית של כובש. היא ייבאה קולוניאליסטים לשטח הכבוש, כשהיא מפתה אותם לשם בהנחות ניכרות וביצירת מדינת רווחה ממזרח לקו הירוק בעודה מחסלת את תשתית מדינת הרווחה שממערב לו. מאחר והיה מדובר בשטח שרשמית הוא כבוש, אי אפשר היה להחרים אדמות אלא לצרכים צבאיים מובהקים – ולכן ההתנחלויות הראשונות התחזו לבסיסים צבאיים. אחר כך הומצאו פיקציות משפטיות אחרות, כשהידועה שבהן היא `אדמות ציבור` (השם המקובל הוא `אדמות מדינה`, שם שמיועד ליצור את הרושם שהאדמות ממילא שייכות למדינה), קרי גזל של אדמה לא רשומה והעברתה לא לשירות הציבור הפלסטיני, אלא לישראל ולמתנחליה. 30% מאדמות המדינה הועברו למתנחלים; 51% מהן עוד לא הוקצו; והפלסטינים זכו ל-0.7% מהן.

במשך הרבה מאד שנים שאלת השליטה בשטחים היתה השאלה המרכזית בציבוריות הישראלית: אי אפשר היה להמנע ממנה והיא הפכה לזרא. דורון רוזנבלום תיאר במיאוס באחד המערכונים שלו תוכנית אירוח שבה מתנחלת מתארת מדוע העדיפה להביא את ילדיה לאוויר `ארץ ישראל`, בעוד המשורר השמאלן שלצידה נרתע באנינות ואומר שממש דברים כאלה אמר פעם גרינג להרינג. זה, כמובן, היה ויכוח פנים ישראלי: לפלסטינים לא היה חלק בו עד דצמבר 1987, כשדחפו את עצמם במלוא הכוח והביאו את עצמם לכל סלון ישראלי, עם פרוץ האינתיפאדה.

הישראלים אף פעם לא רצו לדעת מה קורה `שם.` אהרן בכר מתאר את התגובה של הישראלי הממוצע, שפשוט לא רוצה לדעת על הריסות בתים, אולי הסממן הברוטלי, חסר הצדק ביותר של המדיניות הישראלית בשטחים. הישראלים העדיפו לא להסתכל גם על מדיניות העינויים של ישראל, וזו היתה מדיניות. פרשת השב`כ היתה כמעט כולה סביב העובדה שאנשי השב`כ שיקרו למערכת המשפטית ולבית הדין הארגוני שלהם-עצמם; הממצא של ועדת לנדוי, שאנשי השב`כ שיקרו שיטתית לבתי המשפט כשנשאלו האם עינו את העצירים. והם עינו.

האינתיפאדה הראשונה, שבה היו עשרות תקריות על בסיס יומי ושהפכו את ישראל למוקד דיווחים ברחבי העולם, אילצו את התקשורת הישראלית לדווח על המתרחש בהם. הסכמי אוסלו, שהיו אמורים להיות דרך החוצה מן המלכוד אבל בפועל רק העמיקו את הכיבוש והרעו את מצבם של הפלסטינים, הביאו לשיא את החשיפה של הישראלים למה שקורה בגדה: עיתונים ואתרי חדשות העסיקו כתבים לענייני פלסטינים. הללו סיפקו לישראלים מידע על מה שקורה בתוך הרשות הפלסטינית, פחות או יותר באותה רמת ירידה לפרטים שסיפקו תמיד כתבים פוליטיים.

זה לא היה בהכרח דבר בריא: הירידה לרמת הפרט של מה לחש מזכיר הסניף של התנזים באבו דיס לאבו עלא הצליחה להעלים מהם את העובדה שהגדה רתחה, שהאינתיפאדה השניה עומדת לפרוץ. וכשהיא פרצה, הם היו מופתעים כמו כולם.

האינתיפאדה השניה, אולי הסכסוך הרצחני ביותר בין ישראל והפלסטינים מאז 1948, גרמה להתאדות כל רצון טוב בשני הצדדים. הפלסטינים רצחו אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות, מועדונים; צה`ל ירה מיליון קליעים באוקטובר 2000, תחת הרמטכ`ל מופז וסגנו יעלון הוא ביצע פוטש שקט נגד ממשלת ברק, ועל כל הרוג ישראלי צה`ל הרג ארבעה פלסטינים, חלקם הגדול אזרחים. ממשלת שרון נקטה בטקטיקה שמטרתה היתה ריסוק הרשות הפלסטינית: על כל פיגוע שביצע החמאס, היא הגיבה בפעולה נגד הרשות. ברגעי השפל של הסכסוך הזה, שקשה כיום גם למי שחווה אותו לזכור את זוועתו, יותר מ-80% מהפלסטינים הביעו תמיכה בפיגועי התאבדות כנגד אזרחים ישראלים. הישראלים, מצידם, לא היו צריכים להביע תמיכה כזו: החיילים שלהם הרגו אזרחים פלסטינים על בסיס יומי, כשהישראלים מקפידים מאד לא לדעת.

ואחר כך נבנתה החומה. היא לא מכשול בלתי עביר, רחוק מכך: עשרות אלפי פלסטינים חוצים אותה מדי יום. יש גם יזמים שעושים כסף מהבאת העובד הפלסטיני לצד אחד של הגדר, כאשר הוא מטפס עליה באמצעות סולם שהם מספקים לו, ויורד בצידה השני, שם ממתין לו שותפו של היזם ומסיע אותו למקום עבודתו בישראל. אבל, כמו החומה הסינית שיותר משהיא נועדה לבלום פלישות נועדה למנוע מהסינים להכיר את העולם שמעבר ולייבא את ערכיו, היא מחסום מנטלי. היא אומרת לישראלים: עצור. כאן יש מפלצות.

במקביל, התפוגגו הכתבים לענייני פלסטינים. לעיתונים יש היום כתבים צבאיים וכתבים לענייני מתנחלים (כדי להתחנף לקהל האחרון, הם מכונים בדרך כלל `כתבים לענייני התיישבות`), אבל כמעט ואין יותר כתבים לעניינים פלסטיניים. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה אצל השכנים, מה הם חושבים.

הישראלים, בקצרה, ביצעו התנתקות מנטלית. הכיבוש נמשך, הילדים שלהם מתחזקים אותו, אבל אין לגיטימציה לדבר על מה שהם עושים במהלך שנות השירות הצבאי שלהם בגדה. הסיפוח נמשך במלוא עוזו, אבל הישראלים לא רוצים להסתכל למציאות בעיניים – היא נראית כך. מה שהיה הוויכוח הבלתי נדלה בציבוריות הישראלית גווע וחלף. במקומו יש שתיקה גדולה והשתקה גדולה.

עד שיבוא הפיצוץ. עד שפרץ דם גדול – תמיד גדול יותר בצד הפלסטיני – ייאלץ את הישראלים להתבונן שוב במציאות שבה הם חיים. ככה זה: הישראלים לימדו את הפלסטינים שהם מבינים רק כוח. והפעם זה יהיה, יש לנחש, אלים יותר. המשתתפים באינתיפאדה הראשונה הכירו אנשים מהצד השני: פלסטינים עבדו בישראל בעקביות וישראלים נסעו לשטחים כמעט בלי חשש. אבי העסיק פועלים פלסטינים מעזה. הם ישנו בביתנו. אחד מהם, נאצר, היה קרוב במיוחד. יום אחד שבתי מהשירות ברצועה, והוא היה בבית, מנסה לשכנע את אבי לשוב ולהעסיק אותו. בהינו זה בזה: אני עם הנשק ותג המנהל האזרחי, הוא בבגדים המאובקים של פועל עזתי. מה עושה המקומי הזה בבית שלי, היתה המחשבה הראשונה שלי. השיחה אחר כך היתה מקוטעת, שבורה. דברים שלא רצו להיאמר לא נאמרו. אתה צריך להתחיל לחזור, היה המשפט האחרון שלי; עוד מעט יתחיל העוצר. הוא הנהן.

באינתיפאדה השניה התנגשו ישראלים צעירים ופלסטינים צעירים שכמעט ולא הכירו זה את זה. בשלישית, יתנגשו שתי אוכלוסיות זרות, שחונכו לראות את הצד השני רק ככובש או כמבוקש, על כל פנים כאויב צמא דם. האם יזכרו ילדי אל מעסרה את הצעירים הישראלים שהתאמנו פעם ברחוב שלהם בקונג פו, אחרי הפגנה שבה עמדו יחד מול החמושים? בספק. זה לא קורה כשהדם רותח ומתך מוטל לפניך.

אבל זו לא גזירת גורל. את המלחמה הבאה עדיין אפשר למנוע. והדרך לעשות זאת היא, קודם כל, לשוב ולהנכיח את העובדה שאנחנו בעיצומו של סכסוך שאולי נרגע, אבל מעולם לא נפסק; ושאת עובדת התמשכותו חשים הפלסטינים על בשרם, בעוד שעבור רוב הישראלים הסכסוך נע בין שמועה רחוקה לזמזום טורדני.

עד שהשקט המדומה יסתיים.
ועוד דבר אחד: עומר כביר מדווח הערב על כך ששורה של פעילים חברתיים ופוליטיים מצאו שנערכו נסיונות לפרוץ לחשבון הג`ימייל שלהם. במקרה אחד, זה של הבלוגר נועם ר., גוגל דיווחה לו ש`ממשלה` אחראית לנסיון הפריצה הזה. בהנחה שגוגל לא טועה, יהיה מעניין מאד לדעת באיזו ממשלה מדובר.

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב