עשרה ישובים כפריים-קהילתיים מתוכננים במבואות ערד. יש מתנגדים למימוש התוכנית ויש תומכים בה. כולם משחקים תפקידים במחזה שכל כולו נועד להישאר על הנייר בלבד. אז למה ממשיכים לתכנן? יש לי שתי השערות
מתנגדים ותומכים
עשרה ישובים קהילתיים-כפריים חדשים שמתוכננים לקום ממערב לערד – חמישה באזור תל ערד וחמישה באזור יתיר-חירן, מסעירים כבר כמה חודשים את הנגב. סוער במיוחד היה הדיון הציבורי שנערך ב-7 ביולי בבאר שבע. על מה הסערה? קרוב לאלף ישובים חדשים הקימו התנועה הציונית ומדינת ישראל. שיאני עולם, בטח שיאני העולם בהקמת ישובים חדשים ביחס לגודל אוכלוסיית המדינה. ואיזה קצב! להתגאות – בשנים 1949-1951 יותר ממאה ישובים בכל שנה. ויש מהכול: מושבי עולים, ערי פיתוח, קיבוצים, התנחלויות, מאחזים, מצפים, מרכזים כפריים, חוות בודדים, ישובים קהילתיים, ערי שינה והלהיט האחרון – ערים חרדיות.
בשנים האחרונות מורגשת עייפות. תוכנית המתאר הארצית 35 ביקשה למנוע הקמת ישובים חדשים. בפועל, בגבולות הקו הירוק הקמת ישובים מוגבלת למקרים חריגים, למשל כשצריך לחסום יוזמת לא אחראיות של חילופי שטחים בין ישראל והרשות הפלסטינית (היישובים בחלוצה), או כשצריך להגן על ההווי הקהילתי של מפוני רצועת עזה (היישובים בלכיש), או כשצריך למצוא פתרונות לבעיית ההשתלטות של חרדים על שכונות חילוניות (אלעד, חריש ובעתיד אולי גם כסיף).
רק עולה הרעיון להקים ישובים חדשים, ומיד סצנות: הירוקים זועמים על נזק לסביבה, הערבים מתרעמים על אפליה, משרד האוצר צועק: יקר לי, ארגונים חברתיים מלינים על הפרת עקרון הצדק החלוקתי, הצבא מזכיר שהתיישבות אינה נחוצה לביטחון, וראשי הערים מתלוננים שלוקחים מהם את האוכלוסייה `החזקה`. בשורה תחתונה, רובנו מבין שיישובים חדשים לא ממש נחוצים.
אל תבינו לא נכון. יש גם תומכים רבים ביוזמות להקמת ישובים חדשים: כאלה שמאמינים שהתיישבות היא מעשה ציוני, וכל דבר ציוני הוא בהכרח טוב ונכון, ובמיוחד באזורים שחיים בהם פלסטינים. יש המאמינים שיישובים חדשים פותרים את בעיות הדיור של ישראל. יש המאמינים שיישובים חדשים הם מתכון לקהילות בריאות, ויש שמאמינים, אבל בשקט, שזו דרך טובה להרחיק את החרדים לאזורים שבלאו הכי אין בהם מקורות תעסוקה. ולא לשכוח, כל המפלגות הגדולות, מהעבודה ימינה, מצהירות על תמיכתן בהתיישבות, ומוסדות התנועה הציונית ונספחיה ממשיכים לקדם את הנושא, כאילו זה עתה תם הקונגרס הציוני בבזל. שגרה ארגונית משונה.
בדיון הציבורי בבאר שבע ביקשתי למסגר את התוכנית להקמת עשרה ישובים כפריים-קהילתיים ממערב לערד בשיח פוסט קולוניאלי. כלומר, הקמת ישובים חדשים היא טכנולוגיה קולוניאלית לניכוס המרחב והשלטת הדומיננטיות הפוליטית של קבוצה אחת על פני המרחב כולו. אין באמירה זו כל חדש, והיא בוודאי מוכרת לכל ישראלי שמביט על מפעל ההתנחלות בשטחים. התמקדתי בעיקר בהיבטיה הכלכליים של התופעה, כלומר בתועלות הכלכליות של הקבוצה המתיישבת ומדינת האם.
למה להתיישב?
חשוב להכיר בסגולותיה האתנו-לאומיות של ההתיישבות – שליטה וניכוס מרחבי, וגם מנגנון מופלא ליצירת אתוסים לאומיים ומיתוסים של גבורה וחלוציות. זוכרים את טרומפלדור? להתיישבות יש גם סגולות כלכליות. בהיסטוריה של הקולוניאליזם הקמת ישובים חדשים, לרבות חוות חקלאיות עתירות שטחים, קידמה את האינטרסים החומריים של הקבוצה הדומיננטית. ההתיישבות השתלבה במהלך של העברה של משאבים מידי אוכלוסיות ילידות לאוכלוסיות מתיישבות, איפשרה ניצול של משאבים, ובכללם כוח עבודה מקומי זול וצייתן, ופתחה אפשרויות לשווקים חדשים. אמירה זו נכונה למהלך ההתפשטות מערבה בארה`ב, לפרויקט החוות באוסטרליה, לחדירה הצרפתית והבריטית בקנדה ולהבדיל באפריקה.
שילוב מוצלח בין סגולות אתנו-לאומיות וסגולות כלכליות הוא תנאי להצלחה של התיישבות. שילוב שכזה התאפשר בדרך כלל תחת תנאים של ספר פתוח, כלומר תנאים שמאפשרים התפשטות קולוניאלית אל עבר אזורים שמדומיינים בידי הקבוצה הדומיננטית כריקים (טרה נולוס), ומרחיבים את גבול השליטה של קבוצה זו.
בישראל אין היום תנאים של ספר פתוח, ודאי שלא בתוך גבולות הקו הירוק. לכל היותר `ספר פנימי` שמציין את כמיהתו של הלאום היהודי להגדיל את נוכחותו ושליטתו באזורים בהם יש רוב ערבי. לכן, התיישבות באזורי ספר פנימי אינה משרתת את ההיגיון של ההון, אבל בהחלט משרתת את ההיגיון האתנו-לאומי. תשאלו את הגרעינים התורניים בלוד וביפו ואת תנועת ההתיישבות `אור מזימות (אופס, התכוונתי `משימות`) לאומיות` בגליל ובנגב. תשאלו את ירון בן-עזרא (עמ` 7), מנכ`ל החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. הוא יגלה לכם שתוכנית הקמת היישובים בחבל ערד נועדה `לתפוס את יתרת השטח האחרונה, ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, וכן למנוע יצירת רצף בדואי ו/או ערבי מכיוון דרום הר-חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם, וכל המרחב הכלוא ביניהם ובין באר-שבע`.אולי הוא גם יגלה לכם שהחטיבה להתיישבות פועלת בהנחיה ממשלתית ישירה ובמימון ממשלתי.
כמה זה עולה?
אין יתרונות כלכליים להתיישבות חדשה באזור הנגב בואכה ערד. רוב משאביו של האזור כבר מנוצלים עד תום, וגם אם נותרו משאבים חבויים בעלי פוטנציאל כלכלי הרי שניתן לממשם בעזרת המערך היישובי שכבר קיים באזור. אז אם אין תועלות כלכליות שמצדיקות הקמה של עשרה ישובים, מהן העלויות? לא ידוע לי מהו התקציב של התוכנית, אבל אפשר לשער על בסיס הערכות ותחשיבים שנעשו על הקמת ישובים בעבר. למשל, ליפשיץ וצ`מנסקי קבעו (עמ` 15) ביחס למצפים בגליל ש`ההתיישבות החדשה בגליל לא חיזקה, ואולי אף החלישה, אתהבסיס הכלכלי האזורי`.החברה להגנת הטבע העריכה בשעתו שכל מתיישב במצפים בגליל עלה לקופה הציבורית כ- 250,000 דולר.
דוח שהוכן בשנת 2009 בהזמנתו של המשרד להגנת הסביבה קבע כי העלות לקופה הציבורית (ממשלה ורשויות מקומיות + תשתיות) של יחידת דיור ביישוב חדש היא כחצי מיליון ש`ח. בעיר קיימת עלות זו נאמדת בכ-95,000 ש`ח. העלות השנתית השוטפת של שירותים ליחידת דיור ביישוב חדש היא כ- 100,000 ש`ח, ובעיר 20,000 ש`ח. נגה לב-ציון חישבה ב-2004 שהעלות הציבורית של שירותים לנפש ביישוב קטן מ-3000 תושבים הסתכמה ב- 6000 ש`ח, 70% יותר מהעלות ביישובים גדולים מ-3000 תושבים.
אתם אולי מופתעים מהסכומים, אבל לא המנכ`ל ירון בן-עזרא, שמתוודה (עמ` 117): `התיישבות היא לא עסק כלכלי, ולא נכון יהיה לבחון את ההחלטה בעיניים כלכליות אלא בהתאם למטרות תפיסת השטח של התוכנית`. כלומר, ההיגיון האתנו-לאומי מאפיל על ההיגיון של ההון ומכפיף אותו לצרכיו.
משהו השתנה בעשורים האחרונים בישראל. בעבר הצהרות שכאלו היו מרגשות. אבל כיום הניאו-ליברליזם הישראלי, שבועט כבר יותר משלושים שנים, חשדן כלפי הצהרות שכאלה.
בראשית שנות האלפיים היה ניסיון אומלל להקים ישוב חדש באזור יתיר ולממן את ההקמה שלו בעזרת משקיעים פרטיים. מישהו בממשלה האמין כנראה שמצא נוסחה מנצחת להתיישב, להימנע מהוצאות ציבוריות, ולספק עוד הזדמנויות עסקיות לשוק. שיווקו לדנקנר השקעות קרקע בלתי מתוכננת במחיר מציאה, ומיד לאחר השיווק אושר תכנון היישוב. תיאורטית, ערך הקרקע אמור היה לעלות, כי קרקע מתוכננת יקרה מקרקע לא מתוכננת. דנקנר השקעות הייתה אמורה לבנות תשתית ליישוב ולמכור מגרשים לבניה, וכך כולם מרוויחים – גם התיישבות ללא עלות ציבורית, וגם רווח למשקיעים.
זוהר קפלן, שהיה בשעתו סמנכ`ל בדנקנר השקעות, הצליח לרגש אותי. קראו בעיון (עמ` 18): `היישוב הזה הוא לא ביזנס גדול מבחינתנו, אבל זהו ישוב שיש בו חשיבות לאומית [...] כאשר הוא יהיה בגודל המרבי – זה גם יהיה עסק כלכלי טוב`.
טעה! לא עסק ולא כלכלי. ברחו מהעסקה כמו מאש, לאחר שהבינו שיישוב חדש באזור אינו רווחי, למרות דברי הסרק על החשיבות הלאומית.
השאלה היותר מעניינת היא למה הממשלה (בראשות אריאל שרון אביר ההתיישבות) לא מימנה באופן ישיר ומלא את היישוב החדש? גם שם פסק ההיגיון האתנו-לאומי? לא רוצים לחסום את ההתפשטות של הבדואים? כמובן שרוצים, אבל בלי לשלם.
וכאן אני מגיע לטענה המרכזית: עשרת היישובים במבואות ערד עתידים להישאר תוכנית על הנייר, כי הם בגדר איוולת כלכלית. לא בגלל התנגדות הסביבתיים, ולא בגלל תלונות על אי-צדק חלוקתי. היום אין תקציב מיותר בשביל כל מיני יוזמות שנועדו להגדיל את החור בתקציב בכמה מיליארדים טובים. ובשביל מה? בשביל עוד כ-2000 יחידות דיור?
אז מדוע הממשלה החליטה לא מזמן להקצות מליון ש`ח להמשך התכנון? יש לי שתי השערות. ההשערה הראשונה שלי היא שתכנון היישובים נועד לצמצם את אזורי החיפוש להקמת ישובים בדואים: תוכנית המתאר המחוזית החלקית 4/14/23 (מטרופולין באר שבע) סימנה אזורים בלתי מתוכננים ובלתי רגישים סביבתית כאזורים שבהם ניתן יהיה בעתיד לתכנן ישובים בדואים `חדשים` (איזה חדשים? הם כבר שם, רק לא מוכרים). דוח הועדה להסדרת ההתיישבות הבדואית בראשות השופט גולדברג קראה להכיר בכפרים הבדואים הלא-מוכרים רק באזורים לא מתוכננים. לדעתי, קידום התכנון של עשרת היישובים החדשים הוא טכניקה שנועדה לצמצם את `אזורי החיפוש` להקמת ישובים חדשים. לראייה, היישוב חירן מתוכנן לקום בשטח של הכפר הבדואי הלא מוכר אום-אל-חירן. במילים אחרות, גם לתכנון ללא ביצוע יש סגולות אתנו-לאומיות.
ההשערה השנייה היא שהתכנון של היישובים במבואות ערד הוא בבחינת תוכנית מגירה ליום שבו יפונו ההתנחלויות והמאחזים מדרום הר חברון. פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה נתפס כמחדל. לא היו תוכניות התיישבות, ואיש לא העריך שהמפונים ירצו לשמור על מסגרותיהם הקהילתיות ביישובים נפרדים. בסופו של דבר, הוקמו בעזרתה האדיבה של החטיבה להתיישבות שני מקבצי יישובים בחולות חלוצה ובחבל לכיש. אבל התכנון וההקמה ארכו שנים, וחלק מהיישובים עוד לא אוכלסו. עכשיו מתכוננים. מכינים תוכניות. במועצה האזורית דרום הר חברון יש כעשרה ישובים שאינם סמוכים לקו הירוק, וחיים בהם כ-6000 תושבים. קצת מזכיר את המספרים של תוכנית מבואות ערד, לא?
השערות בלבד. גם אם הן נכונות, אף אחד מהממשלה או מהחטיבה לא יצהיר עליהן במפורש. נצטרך להמתין.
ד`ר ארז צפדיה הוא מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר
|
