קרי בא לאזור
אם מישהו תולה תקוות בשיחות השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית בחסות ארה`ב ובראשות שר החוץ, ג`ון קרי, יש להרגיעו מיד. מן השיחות האלה לא יצא דבר. לא שלום ולא הפסקת הכיבוש, לא קץ גניבת האדמות, לא הפסקת עקירת זיתים וגפנים, לא הפסקת הריסת בתים; לא סילוק מחסומים והשפלת האזרחים לפניהם, לא רצח אזרחים, לא מאסר ילדים פלסטינים ולא תג מחיר. כלום לא יקרה, הכול יימשך כפי שהוא נמשך עד כה במשך ארבעים ושש שנות הכיבוש.
מי שיודעים זאת טוב יותר מאנשי שמאל רבים בינינו הם הפלסטינים. לכן הם אדישים ושווי-נפש לקראתן, ומתנהלים בסבלנות הבלתי מובנת כמעט לדרכם, מה שלא אומר שהם שכחו את סבלם או נטשו את כיסופיהם.
גם הפעם כמו בעבר יש דיונים מייגעים כיצד להתחיל את השיחות. הפעם הנושא היה אם לשחרר 104 או 82 אסירים בטרם התחלת השיחות, כדרישת הפלסטינים. על כך הייתה מהומת אלוהים בממשלה וזאת, כאשר בבתי הכלא הישראלים נמקים שבעת אלפים פלסטינים שהם, כמובן, טרוריסטים עם `דם על הידיים`.
אך לא רק הם אינם עומדים להשתחרר. שם אחד הזועק בהיעדרו מכל רשימת שחרור הוא מרואן ברגותי! כיצד יכולים הפלסטינים אפילו לגשת לשולחן המשא ומתן בטרם ישוחרר ברגותי שהוא המנהיג הפופולרי ביותר של הפלסטינים; שהכריז שהוא היחידי שמסוגל לאחד את הפת`ח ואת חמאס?
ידועה האמירה של מרקס שההיסטוריה חוזרת על עצמה: בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה. אצלנו יוזמת קרי היא פארסה שבאה אחרי פארסה. חזרה של כל הדיונים העקרים הקודמים של ניסיונות השלום, כביכול. מה אפשר כבר לחדש כאן בכתיבה על ברבורי השלום המרופטים האלה. יסלחו לי הקוראים אם אצטט מתוך מאמר שכתבתי בטורים אלה באפריל 2003 תחת הכותרת, `מפת דרכים להסדר אמריקאי (חדש נושן)`.
כתבתי שם:
מי יכול לזכור עדיין את כל התכניות הקודמות: תכניות טנט, מיטשל, זיני, התכנית הסעודית, ואפילו תכנית ברק שקיבלה את הסכמת קלינטון. ועכשיו מגיעה עוד תכנית אמריקאית - `מפת הדרכים`. המשותף לכל התכניות האלו שהן בעיקרן תרגילים דיפלומטיים הבאים לרצות את דעת הקהל בעולם, להראות שנעשים `מאמצי שלום` ושארה`ב היא קבלן השלום העולם. במידה שיש בהן תוכן הן באות לכפות הסדר אמריקאי-ישראלי על הפלסטינים.
אין להוסיף הרבה לדברים האלה. בינתיים נעשו עוד כמה מחזות ראווה של שיחות שלום כביכול כגון, `שיחות קירבה`,`שיחות ריאד` וכדומה. עוד כמה שליחים אמריקאים הסתובבו באזור ונשאו את שם השלום לשווא. מבין כל אלה יש אולי להזכיר את גנרל המארינס, אנתוני זיני, שעמד בראש המשלחת האמריקאית של `מפת הדרכים`. הגנרל זיני היה איש יותר גלוי (וגם בוטה) מהשליח המחייך הנוכחי, ג`ון קרי. עוד קודם בואו לכאן הוא גילה בפשטות את האינטרס האמריקאי באזורנו. זה קרה כאשר סיים את תפקידו כראש הפיקוד המרכזי של הצבא האמריקאי החולש על המרחב שמן הים האדום עד לאוקיאנוס ההודי. הוא העיד לפני ועדת הסנאט האמריקאי והסביר שתפקידו הוא`שמירה על מקורות הנפט האמריקאים ודרכי התחבורה אליו`. תובנתו זו הכשירה אותו כנראה לתפקיד של השכנת שלום באזורנו. `מפת הדרכים` כמו כל התוכניות הללו לא העלתה דבר, כי הפלסטינים לא יכלו לקבל את הצעותיו. בתגובה קילל גנרל המארינס הזה את יאסר ערפאת שהוא `גנגסטר, ראש כל ראשי הגנגסטרים`. ואת מי הוא בירך על שיתוף פעולה? כמובן את ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, איש השלום הנודע.
בוכים ונסוגים
מי שפוחד שקרי לא יצליח משום שהימין הישראלי היום, כמו הניצים של מפא`י על גלגוליהם השונים בעבר, יסכלו כל ניסיון אמיתי לשלום, אינו צריך לדאוג. כאשר ארה`ב לחצה בעבר על ישראל לסגת מסיני (מתוך האינטרס שלה, בלי כל קשר להשכנת שלום באזורינו), נעתרו בטובם גם בן גוריון וגם בגין ללחץ האמריקאי ונסוגו. כך נגמרה מלכות ישראל השלישית עליה הכריז אז בן גוריון. ובקול חנוק ועיניים לא יבשות לגמרי, הוא הודיע על כך לאזרחי ישראל הנבוכים ויצא משם - סוף הסיפור. ואילו בגין גילה רטרואקטיבית - אחרי נסיגתו- שבעצם סיני לא שייכת לישראל השלמה. גם יצחק שמיר הבין שאין להתערב ולהפציץ במלחמת עיראק, כשם שמבין זאת נתניהו היום ביחס להפצצה באיראן.
גם שרון יצא מעזה תחת לחץ כאשר הבין כי אין יותר כוח להחזיק בחבל עזה. אבל הוא קיווה שנסיגה זו תחזק את מעמדנו בגדה המערבית שאותה נוכל להחזיק ביתר קלות (מנהל לשכתו דב ויסגלס הכריז אז שהוא הכניס את הבעיה הערבית לפורמלין
הלקח מכל אלה הוא כי חרף כל המלל המלחמתי וזקיפת הקומה הלאומית הבינו תמיד מנהיגי ישראל שהפוליטיקה הגדולה באזור נעשית בוושינגטון ולא בתל אביב.
גם כיום השאלה אינה אם ישראל תיסוג, אלא אם ארה`ב מעוניינת בזה ואם היא תלחץ על ישראל. לדעתי כלל לא.
השמאל מפרסם עצומה
גם מי שסומך על מה שנקרא `שמאל` מתון או שמאל ציוני שהוא יביא את השלום ובינתיים יתמוך בכל הצעת שלום גם של הממשלה הנוכחית, גם הוא, כמו בעבר, יתאכזב מרה.
הנה השמאל הזה,הפעם תחת השם `השדרה המרכזית` (הם בורחים מהשם `שמאל` שבכל זאת רודף אחריהם), פרסם שתי מודעות על דף שלם ב`הארץ` בה הוא מברך את יוזמת קרי.
ברשימת החותמים על הקריאה הזאת נמצאים אנשי צבא בכירים רבים ואפילו אנשי מודיעין ומוסד (שלאחרונה התברר כי גם הם היו בעבר רודפי שלום ומבקרים חריפים של מדיניות הממשלה – אך למרבה הצער רק אחרי שהם סיימו את תפקידם). תמצא ברשימה גם פוליטיקאים בכירים לשעבר: שרים וחברי כנסת ובכירים אחרים לשעבר מכל הסוגים. בעצם התכנסו כאן אנשי השמאל הממסדי לשעבר.
מקריאת העצומה אתה למד שהם לא למדו ולא שכחו דבר. הם מציעים אותם דברים להם קראו גם בהיותם בממשלה, אך אפשר להבחין שהם למדו יפה את מלאכת הניסוח הדו-משמעית בה הוליכו שולל את הפלסטינים (וגם את הציבור הישראלי). והם בודאי מודעים לחלוטין לכך ששום פלסטיני שמכבד את עצמו לא יוכל לקבלם. הם מציעים לקיים שיחות `למען ישראל יהודית –דמוקרטית על בסיס (ההדגשה במקור) קווי 67` עם חילופי שטחים הדדיים`. הניסוח הזה מתחלף לעתים ב`החלפת שטחים בהסכמה הדדית`. במקום אחר הם מדגישים שהם תומכים בשיחות `השלום והביטחון`.
מה משמעות הקריאה לשלום וביטחון? כביכול סיסמה כל כך מוסכמת על הכול. אך מתחת הניסוח התמים לביטחון הכוונה היא לסרס את המדינה הפלסטינית שטרם קמה. הדרישות הביטחוניות של ישראל הלוא הן ידועות: פירוז המדינה הפלסטינית, חופש טיסה של חיל האוויר מעל לשמיה – איסור בריתות צבאיות נגד ישראל,הכנסת נשק כבד לשטחה, וכמובן לא נשק גרעיני, צבא ישראל בבקעת הירדן ועוד. כל הדרישות הללו הן חד-צדדיות כלפי מדינה פלסטינית ולא כלפי ישראל. כל זה לפי המוסכמה הישראלית לפיה הפלסטינים הם המאיימים על ישראל ולא להפך. כלומר הביטחון לישראל מתברר כהפיכת המדינה הפלסטינית לישות חסרת כל עצמאות ויכולת קיום.
סיסמה אחרת שמופיעה בצורות שונות היא החלפה של שטחים תוך הסכמה והתחשבות במציאות שנוצרה בשטח (בה הכיר למשל הנשיא בוש). יש כמובן לשאול לשם מה צריך הסכם על דברים ששני הצדדים מסכימים עליו. התשובה היא פשוטה, הדרישה היא כסות לדרישות הטריטוריאליות של ישראל. בכל משא ומתן שהיה ישראל דרשה להשאיר שטחים גדולים בידיה. תחת ההסכמה של הורדת התנחלויות מבודדות הסתתרה תמיד הכוונה להשאיר בידיה את גושי ההתיישבות הגדולים ולהמשיך למעשה בכיבוש. זה מה שמוסתר מאחורי המילה בסיס גבולות 67`.
חותמי העצומה הם גם בעד מדינה `יהודית ודמוקרטית`. כמה אפשר עוד להתקרב לעמדות נתניהו? מה יגידו על כך הערבים בישראל? למה לא לכתוב בעצומה של אנשים מתקדמים ושוחרי שלום שמציעים מדינה דמוקרטית ליהודים וערבים? אך המעניין בעצומה הוא מה שחסר בה. לשווא תחפשו שם את גבולות 67` או את החזרת כל השטחים הכבושים. גם רמת הגולן נשכחה ואין אף מילה על החזרת ירושלים המזרחית לתושביה. וכמובן שאין איזכור של בעיית הפליטים.
אין ספק שמחברי העצומה, מן הסתם אנשים מנוסים, היודעים היטב שלא יימצא פלסטיני המכבד את עצמו שיסכים עם מסמך שכזה. אפשר לחשוב שהכוונה היא שלאחר הדחייה הצפויה של הפלסטינים יהיה אפשר להאשימם בסרבנות שלום. ואז כמו בעבר באים ומספרים שברק ואולמרט `נתנו להם את הכול אבל הם לא מוכנים לתת כלום`. הרי אהוד ברק המציא את הסיסמה של `אין לנו פרטנר`. יוסי שריד, אחד החותמים החשובים בעצומה, אמר בזמנו - בזמן אמת - שהוא מצטער על שגיאה אחת בקריירה הפוליטית שלו: שהוא האמין ליאסר ערפאת.
ארה`ב יכולה, אבל כלום היא רוצה?
בנושא אחד אפשר להסכים עם מחברי העצומה: הם הבינו ויודעים שבכוחה של ארה`ב לאלץ את ישראל לצאת מן השטחים.
אמנם זה מעט משונה בעיני שהכתובת לשלום היא מעצמה שמאז גמר מלחמת העולם השנייה לוחמת את מלחמותיה הקולוניאליות שבהן נהרגו מיליוני בני אדם. אבל נניח לזה כרגע. הלא המילה אימפריאליזם לא מופיעה במילון שלהם. עולה השאלה, למה אמריקה זו, הכול יכולה, לא עשתה כאן שלום ולהיפך, מימנה למעשה את הכיבוש הישראלי?
הלא באין תמיכה אמריקאית ישראל לא יכלה בעבר ולא יכולה גם היום להמשיך את הכיבוש אפילו יום אחד. רק לפני כמה ימים התפרסם ב`דה מרקר` שארה`ב השקיעה בישראל במשך השנים 860 מיליארד דולר. אך לא פחות חשובים הם אספקת הנשק החדיש, השיתוף הביטחוני-צבאי בכל הרמות, ההגנה הדיפלומטית האמריקאית באו`ם ובכל ארצות העולם. תמיכה כזו לא ניתנת בגלל זיכרון השואה, או בשל היסוד ה`יודו-נוצרי` המשותף, וגם לא הודות ללובי היהודי המוצג ככל יכול בארה`ב שעה שהוא מייצג בסך הכול חלק מן האגף הקיצוני בפוליטיקה האמריקנית. בזמן ההתבטאויות האנטי ישראליות כביכול שלאובמה הוא שמר יפה על שתיקה. כי הוא אמון על האינטרס האמריקאי הכולל.
אשר לסיבת התמיכה האמריקאית הדברים ידועים: מאז 67` ישראל היא בעלת הברית האסטרטגית החשובה ביותר של ארה`ב באזור. ארה`ב, נוכח היחלשותה באזור ובעולם, משקיעה מאמץ עצום לשמור על ההגמוניה במזרח התיכון ולא רק בעניין הנפט (ראה זיני למעלה), אלא משום חשיבות הגלובלית אסטרטגית של האזור כולו. בעבור זה היא מוכנה לשלם הרבה מאוד.
מי אם לא ישראל היא בת הברית הנאמנה ביותר במאבק נגד התנועה הלאומית הערבית אשר חוסר יציבותה נראית לעין גם באביב הערבי. וכך גם ביחס לאיראן המתגרה בהגמוניה של ארה`ב לא רק במזרח התיכון אלא גם במרכז אסיה. אך מעבר לזה ישראל מבצעת עבור ארה`ב גם הרבה שירותים אחרים שלא כל כך ידועים. בספרו החדשנעם חומסקימתאר את ארה`ב כשוכרת מדינות טרוריסטיות לעשות את מלאכתה. זה הרבה יותר יעיל. בין המדינות האלה חומסקי מונה את ישראל, טייוואן ובריטניה. ישראל מופעלת בזירות שונות בעולם בשירות בארה`ב. ישראל מעורבת במכירות נשק אמריקאי להודו החשובה לארה`ב כמוקד נגדי מרכזי מול סין. יחסי הודו וישראל התקרבו מאוד כחלק ממאמץ אמריקאי כולל לקיים מערכת גלובלית שתיתן לארה`ב יתרון גאו- אסטרטגי על סין. הבית הלבן משתמש בישראל גם לצרכים פנימיים.לדוגמה, חומסקי מתאר כיצד הבית הלבן עקף את הקונגרס האמריקאי והשתמש בשירותיה של ישראל כדי להעביר כספים לגואטמלה – הטרוריסטית מבין כל הארצות הטרוריסטיות באמריקה הלטינית.
וכאמור, ארה`ב משלמת ובממון רב. זכור לי כיצד הסבירו בעבר אלופי הצבא את התמיכה הצבאית האמריקאית בכך שזה זול בהרבה מהחזקת שייטת בחופי הים התיכון. עוד ב-1982 אמר בגין בריאיון ל`במחנה` ש`יותר משארה`ב עוזרת לנו מבחינה צבאית אנו עוזרים לה`.
שירותי ישראל הם באמת הדברים החשובים לארה`ב באזור, ולא הכיבושים של ישראל. הלא ארה`ב הייתה והינה בעלת ברית עם ארצות רבות שמבצעות מעשים לא פחות בלתי אנושיים. כדי לצאת ידי חובה היא תפלוט לעתים כמה הערות בגנות הכיבוש והתמים יאמין.
מכל אלה מתעלמים, או `לא רוצים להתעסק`, לא רק חותמי העצומה אלא גם לוחמים ללא חת נגד הכיבוש. כך אפילו אורי אבנרי או גדעון לוי לא יפשפשו במעשיה של ארה`ב באזור. הם מקבלים את ארה`ב כעובדה נתונה ומקווים לטוב אחרי כל פליטת פה של אובמה. אך מה נלין עליהם כאשר גם מק`י מפרסמת תמיכה ב`שיחות שלום תחת חסות אמריקאית`. הם תומכים באבו מאזן ושוכחים את לנין. מאיר וילנר, שבתום מלחמת ששת הימים היה חבר הכנסת היחיד שדרש נסיגה מיידית מכל השטחים (ובלי כל חסות אמריקאית), נשכח גם הוא, כנראה. כך מסתגלים לסביבה הישראלית: מפלגה פרקטית בלי אידיאולוגיה.
לפלסטינים אין מה לקוות מיוזמת קרי. הם צועדים לקראת זמנים קשים. הם יודעים היטב שעצמאות לוקחים, לא מקבלים. מן ההיסטוריה ידועים לנו מאבקי שחרור וחופש שנמשכו עשרות שנים ויותר אך לבסוף השיגו מטרתם. הברירה היחידה העומדת לפניהם הוא המשך המאבק.
Noam Chomsky. Power Systems. Conversations On Global Democratic Uprisings And The New Challenges To U.S. Empire
Henry Holt And Company – New York 2012
|
