קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מפני חשש שעטנז
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
09.08.13
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3510



הסממן היחודי, אולי היחיד, של הדת היהודית הוא הפיכת הרתיעה מערבוב לעקרון דתי: הדת היהודית אוסרת על חרישה בשור וחמור יחדיו, והיא אוסרת, פעמיים, גם על בגד משני סוגי בדים: בספר דברים נכתב `לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו`, ובספר ויקרא נכתב `ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.` המילה לא מוכרת משום מקור אחר.

היהדות לא אוהבת ערבוב, אם כן. היא מעדיפה את הקטגוריות שלה נקיות ובהירות. איסור הערבוב הגדול מכולם, כמובן, הוא על ערבוב בין ישראל לעמים. מותר לחשוד – ולא יהודים חושדים בכך כבר יותר מ-2,000 שנים – שכל איסורי הכשרות מיועדים בדיוק לשם כך: למנוע מצב שבו יהודים ונוכרים יכולים לאכול זה עם זה. כי כידוע, היום אתה אוכל את הצלי שלו ומחרתיים, רחמנא ליצלן, תציע לו את בתך לאישה. מי ששם לב לכך שאיסורי הכשרות הלכו והחמירו דווקא עם עליית המודרנה ונפילת חומות הגטו, ימצא בכך אישור לתפיסה הזו: יותר מששמרה הכשרות מפני חרון אפו של החבר הדמיוני האובסססיבי, היא שמרה על יהודים מפיתויי העולם החיצון. הציניקנים יאמרו שהיא גם שמרה על צאן מרעיתם של הרבנים מפני תעיה בשדות זרים, מה שהיה עשוי לגרום פגיעה קשה בפרנסתם.

בפעם האחרונה שקבוצה של יהודים טענה שהיא `חוזרת לציון,` היא מצאה לתדהמתה שהמקום כבר מאוכלס על ידי המוני עם הארץ של יהודים, אלה שלא הוגלו לבבל, והשרצים הקטנים לא שמעו על כך שאסור להם לקחת נשות זרים. הפעולה הראשונה של שבי ציון, זו שמתחילה בפועל את ההיסטוריה היהודית – מהבית הראשון יש לנו רק צללים – היא הצו של עזרא הסופר, שהוציא מן היהדות את היהודים שלא גירשו את נשותיהן הנוכריות.

מבחינה זו, ישראל מציגה אתגר יוצא דופן ליהדות. היא חתיכת ערבוב. המילה `ישראלי` יכולה לומר כל מיני דברים. מקימיה רצו שהיא תהיה שם נרדף ל`יהודי,` או על כל פנים יהודי שמימש את עצמו; אבל המדינה הכילה גם שיעור גדול במיוחד של לא יהודים, שגם הם – לאור העובדה שישראל רצתה להתקבל לאו`ם – זכו רשמית באזרחית.

`רשמית,` כי האזרחות הישראלית של הלא-יהודים אף פעם לא היתה שווה יותר מדי. בשנותיה הראשונות של המדינה הציונית, הלא-יהודים חיו ברובם המכריע תחת שלטון צבאי. זה הסתיים אמנם בדצמבר 1966, אבל כמה חודשים לאחר מכן החל שלטון צבאי על אוכלוסיה לא יהודית גדולה אחרת. זמן קצר לאחר הקמת המדינה, כבר הצטרף מקף למילה `ישראלי`: סתם ישראלי הוא כמובן יהודי, מי שאיננו יהודי הוא `ערבי ישראלי.`

כן, ערביי ישראל – האוכלוסיה שאיננה שייכת לעם האדונים – קיבלו רשמית את זכות הבחירה. בפועל, עד 1966 ולא מעט גם אחר כך, נסיונות של פלסטינים ישראלים לממש אותה נתקלו בהתנכלות של השלטונות. מק`י, המפלגה שכמעט לבדה יצגה את הפלסטינים הישראלים, סבלה מהתנכלות בלתי פוסקת, ופקידי ממשל – ביניהם שוטרי חרש, אנשי השב`כ וגם הקת`מים של משטרת ישראל – הטילו אימה על פעילים שלה ועל מצביעים מן השורה (ד`ר הלל כהן כתב על זה היטב ב`ערבים טובים.`) משטר ההיתרים שמוכר היום לפלסטינים בשטחים הכבושים היה, לפני שנות דור, מוכר היטב גם לערביי ישראל. מפא`י יצרה שורה של מפלגות לווין ערביות שתפקידן היה לשמש כסוכנים שלה בקרב ערביי ישראל. אחד הידועים שבח`כים המאולפים של בן גוריון היה סייף א דין זועבי. כשאתם שומעים את העמדות הרדיקליות לכאורה של חנין זועבי – התפיסה שגם לא יהודים הם שווי זכויות – מן הראוי לזכור גם את הפריט הזה בהיסטוריה המשפחתית שלה. גם כאשר מימשו פלסטינים ישראלים את זכות ההצבעה הפורמלית שלהם, המפלגות שבהן בחרו מעולם לא היו חלק מקואליציה ישראלית, כלומר לא קיבלו את הגישה למשאבים שכל מפלגה ישראלית אחרת קיבלה.

אף שספק אם יש דוגמא למיעוט שסבל כל כך הרבה והפגין סובלנות רבה כל כך כלפי רודפיו, לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, הרוב היהודי עסק באובססיביות בשאלה `מה יהיה עם ערביי ישראל,` או, בניסוח אחר, מתי אפשר יהיה להכריז עליהם רשמית כאויבים ולהפטר מהם.

פרדוקסלית, השנים הראשונות של שלטון הימין היו חיוביות ליחסי יהודים וישראלים-פלסטינים. בסופו של דבר, לימין הישראלי היה גרעין רפובליקני שוויוני שהיה חסר במידה רבה במפא`י. לא במקרה, חרות של בגין הצביעה פעם אחר פעם בעד ביטול המשטר הצבאי. לא במקרה, כשרץ בנימין בגין לכנסת ב-1999, הוא חזר שוב ושוב על התפיסה שלפלסטינים הישראלים צריכות להיות זכויות שוות. לא במקרה, רובי ריבלין – רוויזיוניסט ותיק – מדבר על מדינה דו לאומית שבה כל האזרחים יהיו שווים.

החזון הזה, במרכז ובימין הישראלי, כבר לא קיים בפועל. לאורך שנות השמונים והתשעים, ככל שגבר הרצון הפלסטיני-ישראלי בהשתלבות בישראל, כך גבר הרצון היהודי בהפרדה. הערבוב היה מפחיד מדי. אהרן ברק, שופט ליברלי לכאורה, כתב בהכרעת קעדאן, שבה פסק שלמדינה אסור להפלות את אזרחיה הלא יהודים בהקצאת קרקע, שזו היתה אחת ההחלטות הקשות שקיבל. שנות ממשלת רבין השניה היו השנים הטובות ביותר ליחסי יהודים וישראלים פלסטינים: אף שרשמית המפלגות הערביות לא היו חלק מהקואליציה, היעדר `רוב יהודי` בכנסת אילץ את רבין וממשלתו להשען עליהן. ובהתאם, ממשלת רבין השניה השקיעה באוכלוסיה הערבית יותר מכל ממשלה ישראלית לפניה – או אחריה.

המודוס ויוונדי המהוסס והעדין הזה התרסק באחת בשנת 2000, כשמשטרת ישראל טבחה במפגינים ישראלים-פלסטינים. השוטרים הונעו, בין השאר, על ידי קריאותיו ברדיו של ברק למנוע את `חלוקת המדינה לשתיים`, כפי שכינה את חסימת הכבישים בוואדי ערא. עוד קודם לכן, האכזבה בקרב ערביי ישראל מברק היתה עצומה – אפילו יותר מהאכזבה ממנו באוכלוסיה היהודית. הוא לא היה רבין שני; הוא העדיף להתחנף לימין, בתקוות שווא שזה יתמוך בממשלתו (זה לא קרה, כידוע.)

מאז, החוטים נפרמים במהירות, ויהודים רבים פועלים בנחישות כדי לסלק את סכנת ה`שעטנז` שבמונח `ישראלי.` פעם הוא כלל גם לא יהודים? לא עוד. המטרה היא לרוקן את המונח `ישראלי` מתוכן, להשאיר רק את `יהודי.` שמעון גפסו, ראש העיריה הגזען של נצרת עילית, אישש השבוע את מה שפוסט ציונים ידעו תמיד: שהציונות היא גזענות ושהיא, כדבריו של גפסו, בנויה על אתוס של רצח עם וטיהור אתני. מפחידים יותר מגפסו, שהוא לאומן יהודי בלתי מוסווה, היו דבריו של מתי גולן, שקרא בפועל להעמיד בישראל משטר של הפרדה בין יהודים ולא יהודים. הם מעידים על האופן שבו הפך המרכז לכאורה של יהודי ישראל לגזעני ורדיקלי בפני עצמו.

גולן אפילו לא טרח לכתוב שאם כבר הפרדה, אז הבסיס צריך להיות `נפרדים אך שווים,` כנראה משום שהוא יודע שההיסטוריה מוכיחה שהרעיון הזה הוא הבל בלתי ניתן ליישום במקרה הטוב והסוואה לגזענות ממארת במקרה הרע. שוויון לא מעניין את המרכז הישראלי יותר.

ובדרך, המונח `ישראלי` מאבד משמעות. במהירות, נוצר כאן רוב שדורש במפגיע – עכשיו, כשהדרישה איננה מובנת מאליה כפי שהיתה עד שנות השבעים – ש`ישראלי` יהיה שווה ערך ל`יהודי`: שהלא יהודים החיים בישראל יידחקו למעמד של נתינים. מיעוט גדול כבר תומך בשלילת זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, כלומר הסרת עלה התאנה של הדמוקרטיה הישראלית, והכנסת כבר העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק שתשלול מהם בפועל את הזכות הזו. לא במישרין, כמובן: הגזענות היהודית במדינת ישראל לעולם איננה נקראת בשמה בגלוי. היא תמיד פועלת בעקיפין. הפעם, הדרישה היא `רק` להעלות את אחוז החסימה לכזה שהיסטורית, המפלגות הערביות לא הגיעו אליו.

וכשיגיע הפיצוץ, שרבים מן היהודים מקווים – בגלוי או בסתר – שיסתיים בנכבה שניה, תוכל היהדות הקמאית שמקננת בליבם של רוב הישראלים לפלוט אנחת רווחה: סכנת ההתערבבות הוסרה.

עוד דבר אחד: מוקדם יותר השבוע, תהיתי האם בנימין נתניהו יבחר בישראל או במתנחלים, והאם כדי לשמור על האחרונים הוא יפסיק את הסיוע האירופי בתחום המדע והטכנולוגיה לישראל. היום אנחנו יודעים את התשובה: נתניהו מעדיף את יצהר על פני ההייטק והמדע הישראלי. מה שמפתיע הוא עד כמה זה לא היה מפתיע. יש עתיד, בתגובה, לא אמרה דבר והמשיכה למכור את מעמד הביניים הישראלי למתקראים אחים מן הגבעות.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

בתיהם של 44 פלסטינים מתוכם 22 ילדים נהרסו אתמול בגדה המערבית
בלילה בלילה כשכולם ישנים חיילים מתפרצים לבתים פלסטינים
היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!