קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שיא גינס
מאת אורי אבנרי
גוש שלום
17.8.2013
http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/avnery/1376669323/

אני לא יודע אם ב`ספר השיאים של גינס` יש מדור מיוחד לחוצפה.

אם אין, חבל. כדאי שיהיה. זוהי התחרות האחת שבה יכולנו לזכות במדליות זהב.

הראשונה הייתה מגיעה לבנימין נתניהו.
ערב סיבוב-השיחות הרציני הראשון בין ממשלת-ישראל והרשות הפלסטינית עשה נתניהו שני מעשים מעניינים: האחד, הוא הכריז על שורה שלמה של תוכניות-בנייה בהתנחלויות, והשני, הוא האשים את הפלסטינים בהסתה נוראה נגד ישראל.
אקח תחילה את תנופת הבנייה בהתנחלויות. הדיפלומטים הישראליים אמרו לקרי, וכל כלי-התקשורת שלנו חזרו על כך, שלנתניהו המסכן לא הייתה ברירה. ג`ון קרי הכריח אותו לשחרר 104 אסירים פלסטיניים כ`צעד בונה-אמון`. אחרי ויתור אדיר כזה היה עליו לפייס את עמיתיו הקיצוניים בליכוד ובממשלה. אלף יחידות-דיור חדשות בשטחים הכבושים (ובכללם ירושלים המזרחית) הן הפיצוי המינימלי.
הסכמת הממשלה לשחרור האסירים גרמה למהומת אלוהים. כל העיתונים וחדשות הטלוויזיה היו שטופים בדם – הדם שעל ידיהם של הרוצחים הפלסטיניים. (הייתה חובה קדושה לקרוא להם `רוצחים`. לא `לוחמים`, לא פעילים`, אפילו לא `מחבלים`. `רוצחים`, וזהו זה.)
כל האסירים האמורים להשתחרר הורשעו לפני חתימת הסכם-אוסלו. משמע, הם ישבו בכלא לפחות 20 שנה. האפשרות שהם יחזרו ויהרגו ישראלים שואפת לאפס.
כמה ממשפחות הקרבנות ערכו הפגנות סוערות, עם ידיים צבועות באדום ודגלים מרוחים בדם. כלי-התקשורת התחרו זה בזה בפרסום אמהות בוכיות (כתבי הטלוויזיה מתים על נשים בוכות) המנפנפות בתצלומי יקיריהן ומתארות תיאורים מקפיאי-דם של הפיגועים שבהם נספו. (אחדים מהם אכן היו מזעזעים.)
אל נשכח שלא מזמן הסכים נתניהו לשחרר יותר מאלף אסירים תמורת שחרורו של חייל אחד, גלעד שליט. משמע שחייל בודד אחד שווה פי 10 יותר מכל סיכויי השלום.
אופן שחרור 26 האסירים הראשונים היה גרוטסקי. נתניהו רצה למנוע בכל מחיר את פרסום התמונות של קבלת פניהם על-ידי משפחותיהם בעיתוני-הבוקר. לכן בוצע שחרור האסירים אחרי חצות. זה מזכיר את הפסוק מקינת דויד על מות שאול בקרב עם הפלשתים: `אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים!`
האם כל זה מעיד על אווירה של התפייסות ערב שיחות-השלום? חכו, יש עוד.
ביום שבו הכריזו על הבנייה החדשה בהתנחלויות שיגר נתניהו לג`ון קרי מחאה זועמת על ההסתה הפרועה המתמשכת נגד ישראל. הפתשגן הזה היה עשוי לעניין את הבוחנים של פרס גינס לחוצפה.
הראיה העיקרית לצביעותו של אבו-מאזן, שהובאה במכתבו של נתניהו, היא נאום של פקיד פלסטיני זוטר, שקרא להקמת מדינה פלסטינית `מראש-הנקרה עד אילת`. זה כולל את כל שטחה של מדינת-ישראל. חוץ מזה, בתחרות כדורגל ברמאללה נשמעו קריאות נגד ישראל.
נורא, פשוט נורא! על קרי היה לקפוץ מכיסאו מרוב זעם! אלא שכמעט כל ראשי הליכוד מכריזים השכם והערב שכל הארץ שייכת לעם-ישראל, ונפתלי בנט, עמוד-התווך של הקואליציה, הכריז זה עתה שהפלסטינים `יכולים לשכוח` ממדינה פלסטינית.
שלא לדבר על אדם בשם דניאל סימן, המנכ`ל לשעבר של משרד-ההסברה. עם פירוק משרד זה צורף סימן עכשיו ללשכת נתניהו. הוטל עליו לנהל את ההסברה הישראלית באינטרנט. השבוע הוא פרסם בפייסבוק שלו קריאה לראש המשלחת הפלסטינית `ללכת ולזיין את עצמו`. לכנסייה הסקוטית, שקיבלה זה עתה החלטה תיאולוגית האומרת שאין ליהודים זכות מיוחדת על ארץ-ישראל, הוא כתב ש`אנחנו לא שמים זין על מה שתגידו`.
הגאון הזה ליחסי-ציבור מקים עתה רשת חשאית של סטודנטים, שיקבלו שכר תמורת פעילות ברוכה: להציף את הרשתות החברתיות בחומר-התעמולה של משרד ראש-הממשלה.
ואשר לאוהדי כדורגל – במשחקי קבוצת בית`ר, תנועת-הנוער של הליכוד, הקריאה `מוות לערבים` הפכה מזמן לשיגרה.
אז למי מצלצלים הפעמונים? לא לשלום, כנראה.
אחת הבעיות היא שאיש אינו יודע מה רוצה נתניהו באמת. אולי גם הוא עצמו לא יודע.
ראש-הממשלה הוא עכשיו האיש הבודד ביותר במדינה. אין לו ידידים. אין לו אמון באיש, ולאיש בסביבתו אין אמון בו.
עמיתיו בהנהגת הליכוד בזים לו בגלוי, ורואים בו איש בלי עקרונות ובלי עמוד-שדרה, הנכנע לכל לחץ. נראה שזו הייתה גם דעתו של אביו המנוח, שאמר פעם שבנימין מתאים מאוד לתפקיד שר-החוץ, אך בהחלט לא לתפקיד ראש-הממשלה.
בממשלה הוא לבד. לראשי-ממשלה קודמים הייתה תמיד קבוצה מצומצמת של שרים שעימם יכלו להתייעץ. לגולדה מאיר היה `מטבח`. לנתניהו אין כלום. הוא לא מתייעץ עם איש. הוא מודיע על החלטותיו, וזהו זה.
בתקופות-הכהונה הקודמות שלו היו עוד מספר אנשי-אמון בלשכתו. לא עוד. הם גורשו, זה אחר זה, על-ידי שרהל`ה.
על כן, כפי שהזכיר לנו השבוע אחד הפרשנים, איש בודד זה, שאין לו יועצים, מומחים או אנשי-אמון, נקרא להחליט לבדו על גורל ישראל בדורות הבאים.
מצב זה לא היה כל-כך מסוכן, אילו היה נתניהו שארל דה-גול. למרבה הצעיר, הוא לא.
דה-גול היה אחת הדמויות הגדולות של המאה ה-20. איש קר, מנוכר, מתנשא, ששאר גדולי העולם תיעבו אותו. גנרל לאומני זה, איש הימין הקיצוני, קיבל את ההחלטה ההיסטורית לוותר על אלג`יריה, ארץ ענקית, גדולה פי ארבעה בשטחה מצרפת עצמה.
יש לזכור שאלג`יריה לא הייתה מושבה, וגם לא שטח כבוש. באופן רשמי היא הייתה חלק מצרפת עצמה, מחוז ממחוזותיה. צרפת שלטה בה במשך יותר ממאה שנה. יותר ממיליון מתנחלים ראו בה את מולדתם. ובכל זאת קיבל דה-גול לבדו את ההחלטה לוותר עליה, תוך סיכון חייו.
מאז, אנשי-שמאל ישראליים נכספים ל`דה-גול ישראלי`, שיעשה את העבודה במקומם, בבחינת: `צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים`. ה`אחרים` הם, כנראה, לא-צדיקים.
יש, כמובן, הבדל חשוב אחד. דה-גול נתמך על-ידי אילי-ההון הצרפתיים. קפיטליסטים מפוכחים אלה ראו בעיניים כלות איך גרמניה משתלטת על השוק האירופי המתאחד, בעוד שצרפת מבזבזת את משאביה על מלחמה קולוניאלית חסרת-תועלת וחסרת-תוחלת. הם רצו להיפטר ממנה במהירות האפשרית, ודה-גול היה האיש שלהם.
נתניהו קרוב לטייקונים כמו שהיה דה-גול. אבל לטייקונים שלנו אין עניין בשלום. יחסם עשוי להשתנות רק אם הדה-לגיטימציה של ישראל תפגע בעסקיהם.
בהקשר זה החרם על מוצרי ההתנחלויות, שהטיל האיחוד האירופי, עשוי להיות אות לבאות.
אגב, בג`ץ דחה עד לפברואר הבא את הדיון בעתירה שהגישו תנועת `גוש שלום` ואני אישית נגד החוק המעניש את המצדדים בחרם על מוצרי ההתנחלויות. נראה שבית-המשפט חושש לגעת בתפוח-אדמה לוהט זה, אבל הוא העניק לנו מחמאה גדולה: התיק של `אורי אבנרי נ` הכנסת` (כפי שהוא נקרא רשמית) יידון בפני הרכב מלא של תשעה שופטים עליונים!
אז האם `תהליך השלום` רציני? מה רוצה נתניהו?
האם נתניהו רוצה להיכנס לספרי ההיסטוריה כ`דה-גול הישראלי`, המנהיג החכם ששם קץ לסכסוך בן 120 שנה והבטיח את עתיד ישראל?
או שנתניהו הוא בסך-הכול עוד עסקן ערמומי הנוקט טכסיסים כדי להימנע מהתנגשות חזיתית עם ארצות-הברית וכדי לעצור את הדה-לגיטימציה של ישראל לפחות לזמן-מה?
כפי שזה נראה עכשיו, דה-גול יכול להירגע בשמיים. לפי שעה אין לו מתחרה.
כרגע אין ולו הסימן הקלוש ביותר לשאיפה לשלום. להיפך. `תהליך השלום` משמש לממשלה כמסך-עשן, שמאחוריו עובדים הדחפורים במלוא המרץ.
הממשלה מגנה את החרם האירופי על ההתנחלויות מפני שהוא `מזיק לתהליך-השלום`. היא דוחה את הדרישה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות מפני שזו `תפריע לתהליך-השלום`. ההשקעה של מאות מיליונים בהתנחלויות המבודדות, שבכל הסכם-שלום אפשרי יהיה צורך לפנותן, עוזרת, כנראה, לשלום.
אז האם יש תקווה? אפשר רק לצטט מחדש את הפתגם היידישי: `כשאלוהים רוצה, גם מטאטא יורה!`

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות
בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד