קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שפיכות דמים וכדורסל
שפיכות דמים וכדורסל
adam-keller1.blogspot.co.il/2013/08/blog-post_17.html




שפיכות דמים וכדורסל
שפיכות דמים וכדורסל

מוחמד אל ברדאי גילה שהכניס את עצמו לצרה. ברדאי, חתן פרס נובל לשלום, הנהיג המונים
שיצאו לרחובות קהיר נגד שלטונו של הנשיא מובראק, ובשנית שנתיים אחר כך נגד שלטונו
של הנשיא מורסי. לפני חודש וחצי ברדאי וחבריו קראו בפה מלא לצבא המצרי להפיל את
ממשל מורסי השנוא ולתפוס את השלטון. ברדאי גם הסכים לשמש כסגן הנשיא בממשלה שמונתה
על ידי הצבא. אבל השבוע הזה, למראה הדם הרב שנשפך בכיכרות, הבין ברדאי שהפך את עצמו
עלה תאנה למשטר ברוטאלי של דיקטטורה צבאית.

זוהי לא רק בעיתו של ברדאי, אלא של כל הליברלים החילונים המצרים, אלה שעשו את כיכר
תחריר לסמל עולמי של מאבק לחופש ודמוקרטיה ואשר בתמיכתם בהפיכה הצבאית הפכו את עצמם
לניצבים במחזה שבו היו השחקנים הראשיים, ודנו עצמם להישחק בין שתי אבני הריחיים –
הצבא מזה והאחים המוסלמים מזה.

יצחק לבנון, שהיה שגריר ישראל במצרים ונחשב בתוקף זאת כמומחה, גינה את ברדאי על
`רכרוכיותו` ואמר כי הוא טעה בהתפטרותו וכי היה עליו `לתמוך עד הסוף` בהרג מפגיני
האחים המוסלמים בידי צבא מצרים. בכלל, ממשלת ישראל נראית היום כמשענתו האיתנה ביותר
של הגנרל סיסי. כפי שגילה הפרשן אלכס פישמן ב`ידיעות אחרונות`, עושה הממשלה מאמץ
גדול בוושינגטון, ומגייסת את כל כוחה של שדולת איפ`ק לבל יגרום ההרג ההמוני ברחובות
קהיר לפגיעה בסיוע האמריקאי הנדיב הזורם למצרים וממשלתה וצבאה .

ההרג במצרים דחק מהכותרות את המפגש הראשון בשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים
בירושלים, באותו הערב בדיוק. בכל מקרה לא היה קשה לדחוק מהכותרות אירוע שהיה בכוונת
מכוון כל כך בלתי תקשורתי. כנראה במקרה, זה היה בדיוק ביום השנה העשרים להסכם אוסלו
הראשון, ללחיצת היד המפורסמת ההיא על מדשאת הבית הלבן. ביום השנה הזה שלא צוין בשום
אירוע רשמי, נפתח סבב חדש של משא ומתן, שעורר מעט תקוות והרבה מאד ספקות. משא ומתן
בפרופיל נמוך ועם מעט מאד צילומים (במפגשים הבאים, אומרים לנו, לא יהיו צילומים
בכלל). לא נמסר שום מידע על מה דיברו ליבני ועריקאת חוץ מאשר שהשיחות היו
`רציניות`.

זאת כנראה בדיוק הכוונה, לנהל שיחות ומפגשים (ומשא ומתן רציני?) מתחת לרדאר
התקשורתי, לא לעורר ענין, לא למשוך תשומת לב, לא למסור תדרוכים לתקשורת (וגם לא
הדלפות לא רשמיות?). לקיים פגישות פעם בירושלים ופעם ביריחו שאיש כבר לא ישים לב
אליהן. ובעוד תשעה חודשים? הכרזה מפתיעה ומדהימה על הסכם שאיש לגמרי לא ציפה לו?
או הודעת הפטירה הצפויה, שתתקבל בתגובה `מה, עוד היה משא ומתן`?

בהעדר כותרות ומידע מחדר המשא ומתן עצמו התרכזו אמצעי התקשורת הישראלים בתופעות
הלוואי ובמיוחד בשחרור האסירים הפלסטינים. מאה וארבעה אסירים מתוך כארבעת אלפים
הכלואים בבתי הכלא ומחנות המעצר של מדינת ישראל. מתוכם שוחררו השבוע עשרים ושישה
והיתר ישוחררו (או לא) בהמשך החודשים הבאים, בכפוף להתפתחות המשא ומתן ולעוד
התפתחויות באזורנו הבלתי צפוי. מאה וארבעה אסירים שישבו בכלא עוד מלפני הסכם אוסלו
בן העשרים, וחלקם כבר ישבו מאחורי סורג ובריח קרוב לשלושים שנה.

בנימין נתניהו לא ממש התקשה להשיג רוב בממשלתו להחלטה על שחרור האסירים, אבל ל
בעיתונים רבי התפוצה ניתן בעמודי השער מקום גדול ורב מאד להפגנות קטנטנות מהסוג
שבדרך כלל אינן זוכות לכל סיקור. עורכי החדשות התחרו זה בזה בחיבור הכותרות
המתלהמות ביותר: `הרשימה השחורה: מחבלים עם דם על הידיים יצאו לחופשי`; `זעקת
המשפחות השכולות: הפצע נפתח, הלב מדמם, זהו יום שחור!`; `עכשיו הוכח שאצלנו אין
עונש לרוצחים`; `היה צריך להרוג את הרוצח של אחי, אפילו קרי לא יכול לשחרר מחבל
מת`; `בחסות החשכה, הרוצחים חופשיים!`; `חוזרים למשא ומתן בלב כבד`.

`ניסיתי למצוא לרוצחים כף זכות, לא רק בשבילם אלא גם בעבורי` כתב דן מרגלית מעל דפי
`שראל היום`. `הרי אם רצחו מתוך אידאל, אם הם לוחמי חרות על פי תפיסתם, קל יותר
במידה מועטה להשלים עם העוול שנגרם שנעשה לקרבנות ולמשפחות השכולות. נסיתי למצוא כף
זכות, אבל לא יכולתי, הם נתעבים מדי, כמוהם כמצורעים, מהם לא יכולה לבוא שום בשורה.
כאלה הם, והם שונים מאיתנו. זוהי האמת, אפילו אם היא נשמעת מתנשאת. בתולדותינו לא
היו כאלה`.

הרחק מהכותרות הגדולות, במדורי הספורט באותם עיתונים, הופיעו חדשות מסוג אחר,
צנועות ולא מתלהמות. בעולם הספורט הישראלי מתנהל ויכוח בשאלה האם ראוי שדן חלוץ
יתמנה כיו`ר איגוד הכדורסל הישראלי. היו שאמרו כי דן חלוץ הוא אדם רב כישורים אשר
יוכל לתרום תרומה חשובה לקידום הכדורסל בישראל. אחרים טענו כי עם כל הכבוד, לא ראוי
להצניח לניהול ענף חשוב בספורט הישראלי אדם שאין לו שום נסיון בנושא, אדם שכל
כישוריו הם צבאיים ונסיונו מתמצה בתפקידים של מפקד חיל האויר והפיקוד העליון על
צה`ל.

ראוי לציין כי מן הויכוח הזה נעדר לחלוטין המונח `דם על הידיים`. איש גם לא טרח
לצטט את אחת מאמרותיו הידועות ביותר של דן חלוץ `כשהפצצה עזבה את המטוס, הרגשתי רק
מכה קלה בכנף. אני ישן טוב מאד בלילה`. הפצצה שרק הכתה מכה קלה בכנף ולא גרמה לדן
חלוץ שום נדודי שינה היתה פצצה במשקל טון שנזרקה ממטוס חיל האויר הישראלי שטס בשמי
העיר עזה בליל ה-22 ביולי 2002, פצצה במשקל טון שנועדה להרוג את איש החמאס סלאח
שחאדה ובאותה הזדמנות הרגה גם ארבעה עשר משכניו ובני משפחתו, ביניהם שמונה ילדים.

עובדות עברו של דן חלוץ ידועות ומוכרות היטב, וניתן לאתר אותן בחיפוש של שתי דקות
בגוגל. עובדות ידועות ומוכרות לא פחות מן המעשים שבגללם נשפטו 104 אסירים פלסטינים
לעונשי מאסר עולם בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה שעברה. אבל שום כתב או
עורך חדשות לא טרח השבוע לאתר אותן ולהזכיר את הנקודות האפלות בעברו של איש הכדורסל
החדש דן חלוץ.

מה שכן, אמצעי התקשורת דיברו בהרחבה רבה על צעדי האיזון שנקטו נתניהו ושריו, להמתיק
מעט את הגלולה המרה של שחרור האסירים הפלסטינים הנתעבים. על מבול אישורי הבניה
בהתנחלויות, 1200 יחידות דיור ועוד 900 יחידות לבקשיש ועוד מעמד של `אזורי עדיפות
לאומית` וסובסידיות והטבות לרוב. `זוהי רק המנה הראשונה ואחריה יבוא עוד הרבה`
הבטיח שר השיכון אורי אריאל, והוא ידוע כאדם המתיחס ברצינות לדברים היוצאים מפיו.

כתבי ידיעות אחרונות עודד שלום ועקיבא נוביק שיצאו לשטח וביקרו בארבע התנחלויות
מצאו בכולן תנופת בניה גדולה. בפתח הכניסה להתנחלות רבבה התנוססו שלטים ענקיים ובהם
הכתובת `בוסתני רבבה, דירות מרווחות עם חצר, חמישה חדרים במחיר מיוחד` ומתחתיה
פסוקים תנ`כיים המדגישים את ההבטחה האלוהית וזכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ
ישראל וגם תמונות ובהן הדמיית מחשב של בית גדול עם גינה ירוקה. `יש לנו הצלחה
מסחררת. אנחנו מוכרים את הדירות במליון ושלוש מאות אלף ש`ח, בפתח תקווה זה היה עולה
מינימום שני מליון. כל מה שיש לנו כבר נחטף, אם נקבל עוד אישור בניה נוכל למכור גם
כפליים` אמר היזם ראובן גור אריה, לשעבר סגן ראש המועצה האזורית שומרון שעבר למגזר
הפרטי ומצא את נתיב הזהב לשלב אידאולוגיה ורווח. `לא מפריע לך שהפרוייקט שאתה משווק
מרגיז את כל העולם?` שאל הכתב. `אכפת לך אם אהיה גלוי לב? שאל גור אריה. `זה מענין
את התחת שלי`.

המונח `העולם` בהקשר זה מתייחס במיוחד לנציבות האיחוד האירופי בבריסל. שם יושבים
אנשים אשר מאסו במחאות מילוליות חסרות שיניים לנוכח מפעלים התנחלויותיים ישראליים
חדשים לבקרים. בפעם הראשונה, הם נקטו בצעד ממשי. לפני שלושה שבועות החליט האיחוד
האירופי, כי שיתופה של מדינת ישראל בפרוייקטים המדעיים של אירופה יתממש אך ורק
בתחומי גבולותיה הבינלאומיים המוכרים של מדינת ישראל וכי מוסדות הממוקמים או פעילים
בהתנחלויות לא יהיו זכאים למענקים אירופיים. ללא הסכמה רשמית של ממשלת ישראל להכיר
בכתב ולאכף בקפדנות את המגבלה הזאת, חוקרים ומוסדות אקדמיים בישראל ישארו לחלוטין
מחוץ לתחומי אל תכנית `הוריזון 2020` הנכספת של האיחוד האירופי.

בשבוע האחרון משמעים מדענים, חוקרים וראשי אוניברסיטאות זעקה מרה ונואשת. אם תתעקש
הממשלה על ההתנחלויות ועל `הכבוד הלאומי`, עלולים מענקים בסך 300 מליון יורו לרדת
לטמיון – כארבעים אחוז מכלל תקציבי המחקר העומדים לרשות האקדמיה הישראלית.

נראה כי אנשים אלה כן לוקחים ברצינות את מה שמרגיז את העולם.

פורסם על ידי Adam Keller אדם קלר ב- 08:39
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות