בזמן כתיבת שורות אלה מחזיקה ישראל 5,068 בני אדם כאסירים בטחוניים בבתי הכלא שלה, מתוכם 134 מוחזקים כעצירים מנהליים. הסמכות שלקחה לעצמה ישראל עם כיבוש הגדה המערבית להחזיק בני אדם ללא משפט ומבלי לתת להם את היכולת להתגונן מפני ההאשמות המוטחות בהם לקוחה, כביכול, מהמשפט הבינלאומי, שם מוגבלת הסמכות הזו לשימוש במקרים חריגים בלבד כאשר קיימת סכנה ברורה ומיידית שאין אפשרות למנוע בדרך אחרת. מעצר מנהלי מאפשר בעצם לקטוף כל אדם משגרת חייו, גם אותי ואתכם, לכלוא אותנו בכלוב, בלי החובה לספר לנו במה אנו מואשמים ובלי צורך לנהל משפט בו מוצגות ראיות, מובאים עדים וניתנת לנו אפשרות להגן על עצמנו. עיניה של אלת הצדק קשורות, אבל מה שעושה ישראל הוא גם לקשור את ידיה, גם להלביש אותה בשק וגם לתלות אותה הפוכה מהתקרה.
המחוקק הישראלי ראה את הנולד, כנראה. הוא ידע שכוח מסוג זה - המאפשר לדלג על מערכת המשפט ולאסור אדם בכלא ללא משפט - יכול רק להשחית, ולכן ניסה להציב בלמים לשימוש חסר אחריות באמצעי הזה. הוא נכשל באורח אומלל למדי. על פי החוק, `מפקדים צבאיים` יכולים להורות על כליאתו של אדם לתקופה של עד שישה חודשים. נשמע מוגזם, שהרי נניח שצץ צורך דחוף לעצור מאן דהוא לפני שיעשה מעשה כזה או אחר, מה יש להחזיק אותו ללא משפט שישה חודשים? תחקרו שבוע, שבועיים, חודש אפילו, ותחליטו אם יש בסיס להשאירו במעצר. מצאתם כזה? הציגו אותו בפני בית המשפט בהליך ראוי, ויקבע בית המשפט אם הצלחתם לבסס את טענתכם ואם לאו.
אז איפה נכשל המחוקק? הן בצו מספר 1651 (`צו בדבר הוראות ביטחון יהודה ושומרון`), והן בחוק סמכויות שעת חירום מ-1979 (שאגב, תקף רק בשעת חירום. אנחנו כרגע בשעת חירום. אנחנו בשעת חירום תמידית), החוק אומר שמותר לגזור עד חצי שנת מעצר, אבל לא קובע כמה פעמים אפשר יהיה לגזור את החצי שנה הזו. מתוך 134 העצירים המנהליים, יותר ממחציתם (69 בני אדם) נעולים כבר יותר מחצי שנה מאחורי סורג ובריח ומבלי שהיתה להם הזדמנות להופיע בבית משפט ולהגן על עצמם מפני ההחלטה השרירותית הזו. ואנחנו עוד מעזים לקרוא לעצמנו מדינת חוק.
אחד מהאסירים האלה הוא הסופר אחמד קטמאש.
האסיר הפוליטי אחמד קטמאש
אחרי הרצח הנורא באיתמר במארס 2011, בו נטבחו חמישה בני משפחה ישראליים, עצרו כוחות הביטחון הישראליים מאות פלסטינים מהכפר הסמוך ומאזורים אחרים בגדה המערבית. כשהגיעו לעצור את קטמאש בביתו באל בירה הוא לא היה בבית. החיילים כיוונו את נשקם אל בתו והכריחו אותה להתקשר אליו, הוא ענה והזמין את החיילים לבית אחיו בו שהה, כדי שיעצרו אותו. החיילים אפילו לא טרחו לחפש בביתו או בבית אחיו, שם נעצר, כדי למצוא נשק או כל חומר מפליל אחר. הם רצו רק את קטמאש, המספר שמאז מעצרו נחקר פעם אחת בלבד, במשך עשר דקות תמימות.
כל אדם שעיניו בראשו מבין שאין כאן `צורך דחוף` להחזיקו במעצר. לישראל היו כבר 858 ימים למצוא פתרון ל`צורך הדחוף` שהיה קיים בעת מעצרו. עשרים ושמונה חודשים שבהם היו יכולים אותם כוחות בטחון עלומים לטפל בסכנה הברורה והמיידית שהציב הסופר הפלסטיני הזה לשלומם של תושבי ישראל. שנתיים וארבעה חודשים שבהן האדם הזה - שעוד לפני מעצרו ניסה לקדם פתרונות בלתי אלימים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואף הוציא כמה ספרים בעניין, וממשיך בכך גם כיום - אמור היה להפסיק לאיים על שנתם השלווה של התושבים בין הירדן לים.
אבל לא. על פי קפטן שקרכלשהו מהשב`כ - קטמאש עדיין מהווה איום, השב״כ רק לא יכול לספר לאף אחד מהו. התביעה הצבאית גם לא ניסתה לשקול חלופות למעצר המנהלי, לדוגמה משפט שבו יוכל קטמאש להתמודד עם ההאשמות ועם הראיות הקיימות נגדו, או אפילו מעצר בית או שחרור בתנאים מגבילים להם יתחייב קטמאש בפני בית הדין (תנאים, אגב, שהסכים להם מרצונו). אפילו השופטים הצבאיים, חותמות גומי משומשות שכמותם, מתחו ביקורת על תוכן ה`מודיעין` שהוצג בפניהם שעל פיו קטמאש הוא לכאורה בכיר בחזית העממית, ארגון שקטמאש עזב עוד בשנות התשעים. למעשה, זו ההאשמה היחידה התלויה נגדו. קטמאש מואשם שהוא חבר בארגון פוליטי, וגם אם נניח לרגע לעובדה שהוא אינו חבר בארגון או תומך במטרותיו ושמעולם לא תמך בפעילות האלימה שלו, קטמאש הוא אסיר פוליטי.
הסיפור הזה דפוק מכל כך הרבה זוויות, כי גם לו היה קטמאש חבר בחזית העממית (והוא לא), אז מה? החזית העממית היא מפלגה שיש לה מושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית, אמנם מפלגת שמאל קיצוני, אבל עדיין מפלגה. חשבו מה היה קורה לו היו אנשי הבית היהודי מוכנסים לכלא ללא משפט מפני שמישהו, שאולי מזוהה עם עמדותיהם, היה מבצע פשע נגד פלסטינים. העילה למעצרים ההמוניים של מארס-אפריל 2011 היתה הרצח הנורא באיתמר ששויך על ידי השב`כ לחזית העממית מכיוון שבוצע על ידי שני נערים שמשפחתם היתה ידועה כתומכת הארגון, וייתכן כי גם השניים תמכו בו. אבל השב`כ עצמו מספר כי כמה ימים לפני הרצח פנו הרוצחים לחבר בחזית העממית וביקשו ממנו נשק, והוא סירב. נמרוד אלוני, מי שהיה מח`ט שומרון באותה תקופה, אמר בשיחת תדרוך לעיתונאים לאחר לכידת שני המחבלים כי הרציחות לא היו קשורות לשום ארגון. עיתון ״הארץ״ מדווח כי למרות תמיכתם של השניים בחזית העממית, החוקרים לא מצאו עדות כלשהי שהמתקפה תוכננה על ידי הארגון, ומסקנתם היתה כי הם תיכננו את המתקפה בעצמם. הארגון עצמו, שבתקופת הפיגועים של תחילת שנות האלפיים מיהר לקחת אחריות על כל פגיעה בישראלים, מילא פיו מים ולא נטל עליו אחריות. עם זאת יש לציין כי לא הצלחתי למצוא גינוי של הארגון לרצח המתועב של המשפחה באיתמר.
בשולי הסיפור הזה נותר האיש, אחמד קטמאש. אינטלקטואל, שמאלן, מרקסיסט, מבקר חריף של ישראל מצד אחד ושל הרשות הפלסטינית מצד שני, שמקדם רעיון של מדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים, שקורא באופן חד-משמעי לפתרונות בלתי אלימים, שגינה וממשיך לגנות פגיעה באזרחים הן מהצד הפלסטיני והן מהצד הישראלי. קטמאש יושב בכלא ללא משפט ובלי אשמה. השלטון הישראלי בוחר להשתיק דווקא את קולו של קטמאש - המבקש אחווה בין ישראלים לפלסטינים, המבקש שוויון, היוצא נגד הכוח והשחיתות במנגנון הרקוב של הרשות הפלסטינית מחד גיסא ושל כוחות הכיבוש מאידך גיסא, קול שאינו מזוהה עם שום ארגון פוליטי או אחר. וההשתקה הזו מתבצעת בדרך האנטי-דמוקרטית והבוטה ביותר שבארסנל של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ובאמצעות מנגנון הצבא המוסרי ביותר בעולם.
בימים אלה עומדת להסתיים תקופת המעצר המנהלי האחרונה של קטמאש, אז יעמוד שוב מול שופט צבאי שיידרש להחליט אם להאריך שוב את כליאתו ללא משפט. אנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו דמוקרטיה, מדינת חוק, אבל המציאות העצובה היא שאנחנו כבר מזמן לא כאלה. מדינה שמאפשרת כליאה ללא משפט של אדם שכל חטאו הוא שפעם לפני 13 שנים השתייך לתנועה פוליטית כזו או אחרת - אינה מדינת חוק. מדינה שמחזיקה אסיר פוליטי בכלא יותר משנתיים בהסתמך על תקנות לשעת חירום שנועדו לשימוש כמוצא אחרון לפני האפוקליפסה - אינה דמוקרטיה. מדינה שמפחדת להציג בדל של ראיה או עדות, שמפחדת לעמוד כמאשימה מול האדם שאת חרותו היא שוללת, היא מדינה רקובה.
כאזרחים במדינה הזו, אסור לנו לשתוק עוד. עלינו לצאת בקריאה גדולה שתרעיד את היכלי הצדק בירושלים: ישוחרר אחמד קטמאש. ישוחררו כל העצירים המנהליים. יש לסיים את מצב החירום, המאפשר לעוולות כאלה להתרחש.
וצדק אחד לכולם.
---
ברצוני להודות לארגון אמנסטי הבינלאומי, לארגון בצלם, ולאדם נוסף, על עזרתם בתחקיר לפוסט
|
