קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר דיווח מהמחסום: בשעה עשר בבקר נפגע בראש ממוט ברזל, ושאביו שמיד טילפן לחבר מומחה למוח בירדן שמע שהילד חייב להגיע לשולחן הניתוחים תוך שעה, והשעה כבר הייתה אחרי שלוש Tamar Fleishman`s photo: https://www.facebook.com/photo.php? fbid=526250480791766&set=a.101947753222043.3946.100002204558281&type=1&ref=nf אני יודעת שאני חופרת עם הנושא הזה של מעבר חולים במחסום קלנדיה, אבל בכל פעם שאני חושבת שהייתי עדה לתהום העמוקה ביותר – המציאות מוכיחה לי שיש עמוקה ממנה. ואולי התמונות של אמבולנסים ושל אלונקות ושל נוהל גב-אל-גב נראות לכם אותו הדבר, אבל זה ממש לא כך, כל בן אדם הוא סיפור, על כל אלונקה מונחת טרגדיה. רק הכיבוש הוא אותו והרובים הם אותם והנהלים וההוראות הן אותן, ובגללן הילד שבתמונה, ילד בן שש, שאתמול בשעה עשר בבקר נפגע בראש ממוט ברזל, ושאביו שמיד טילפן לחבר מומחה למוח בירדן שמע שהילד חייב להגיע לשולחן הניתוחים תוך שעה, והשעה כבר הייתה אחרי שלוש, כי עד שמנגנון הכיבוש אישר שהילד ואמו (לא האב) יכולים לעבור לבי`ח לירושלים עברו חמש שעות, אולי חמש שעות גוזרות דין חיים. והילד היה מטושטש, עיניים פקוחות אבל בלי מבט, ידיים שהתרוממו ללא מטרה וחזרו ונפלו כאילו מעצמן, והאב התחנן שייקחו גם אותו לביה`ח, שיהיה עם הילד שלו – אבל לא, רק האם, והאיש עמד ליד הילד שלא באמת ראה אותו ונגע בו והילד לא באמת הרגיש, ודיבר אליו והילד לא באמת שמע, ואמר לו: `זה אבא, זה אבא ילד שלי...` ושוב אמר, והתכופף, ונגע בו בגוף ובידיים ובקצת ראש שנשאר בלי תחבושות, כמו מי שנפרד, והתאפק עד שהאמבולנס התרחק, ורק אז התפרץ ממנו הבכי. - וממני רק כשנשארתי לבד. אני יודעת שאני חופרת עם הנושא הזה של מעבר חולים במחסום קלנדיה, אבל בכל פעם שאני חושבת שהייתי עדה לתהום העמוקה ביותר – המציאות מוכיחה לי שיש עמוקה ממנה. ואולי התמונות של אמבולנסים ושל אלונקות ושל נוהל גב-אל-גב נראות לכם אותו הדבר, אבל זה ממש לא כך, כל בן אדם הוא סיפור, על כל אלונקה מונחת טרגדיה. רק הכיבוש הוא אותו והרובים הם אותם והנהלים וההוראות הן אותן, ובגללן הילד שבתמונה, ילד בן שש, שאתמול בשעה עשר בבקר נפגע בראש ממוט ברזל, ושאביו שמיד טילפן לחבר מומחה למוח בירדן שמע שהילד חייב להגיע לשולחן הניתוחים תוך שעה, והשעה כבר הייתה אחרי שלוש, כי עד שמנגנון הכיבוש אישר שהילד ואמו (לא האב) יכולים לעבור לבי`ח לירושלים עברו חמש שעות, אולי חמש שעות גוזרות דין חיים. והילד היה מטושטש, עיניים פקוחות אבל בלי מבט, ידיים שהתרוממו ללא מטרה וחזרו ונפלו כאילו מעצמן, והאב התחנן שייקחו גם אותו לביה`ח, שיהיה עם הילד שלו – אבל לא, רק האם, והאיש עמד ליד הילד שלא באמת ראה אותו ונגע בו והילד לא באמת הרגיש, ודיבר אליו והילד לא באמת שמע, ואמר לו: `זה אבא, זה אבא ילד שלי...` ושוב אמר, והתכופף, ונגע בו בגוף ובידיים ובקצת ראש שנשאר בלי תחבושות, כמו מי שנפרד, והתאפק עד שהאמבולנס התרחק, ורק אז התפרץ ממנו הבכי. - וממני רק כשנשארתי לבד. O N קישורים למאמרים האחרונים בנושא הישראלים בברלין מפגינים `לקבל את פני` נתניהו היום בבית המשפט העליון - תביעת פיצויים של נער ששותק בארבעת גפיו מירי של הצבא. הימים החולפים קשים מנשוא. המראות הקשים של הפצצות והריסות, לצד תמונותיהם של הקורבנות והפצועים הרבים, ביניהם עשרות נשים וילדים - מפלחות את הלב.