קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לזכרה של דינה גור - מייסדת "יש דין"
haokets
רוחמה מרטון
12.10.13
http://www.haokets.org/2013/10/12/%D7%9C%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%92%D7%95%D7%A8/





החיים הפנימיים של דינה גור היו עשירים ורבי גוונים. אם אי אפשר לחיות כמו שהיא הבינה את החיים – אז – לא, תודה. לא צריך. הספד

דינה מילאה את חייה בתוכן, בתוכן שהתאים לה. היא החלה סוג של חיים חדשים עבור עצמה, בגיל בו נפרדה בפנימיותה מהמוות, ממות אמה היפה, האבודה והאובדת. החלה `חיים עם טעם`, עם התבוננות בעולם, עם ביקורת על מה שחונכה עליו – יופיה, בגדיה המעולים, ביתה הנקי ללא רבב עם גבר אלפא לצדה. דינה פיתחה עצמאות בכל מובן: היא מפרנסת את עצמה ולא רק, היא שואלת שאלות, שאלות קשות, היא מחפשת את התשובות שאינן נודפות ריח של שמרנות, של שקרים מוסכמים, של אי-צדק וחוסר הגינות אנושית.

דינה גור
עם כל החיבה וההערכה לחברותיה במחסום ווטש, אחרי יציאות רבות עם שחר למחסומים בגדה המערבית יחד עמן, השאלות עלו והציקו, תבעו ממנה תשובה: האם הפעילות הזו באמת מספקת? האם איננה סוג של פשרה עם הרוע? האם מה שעושים חיילים ומפקדים ומפקדיהם הגבוהים עוד יותר באמת מוצא את תיקונו בפעילות של מחסום ווטש? שאלה ומצאה את תשובתה שלה: לא. אין זה מספיק. אין זה עונה על שאלות עומק של הכיבוש ושל מדיניות הממשלות. ביקורים בבלעין ובכפרי הגדה האחרים, האפשרות המקסימה שלה לדבר עם הפלסטינים בלשונם, והכוונה היא מעבר לשפה הערבית, הובילה אותה לראות עוד היבטים של הכיבוש, לא רק את ביזיונות המחסומים. וכך הקימה עם אנשים נוספים את יש דין, ארגון שבא לתבוע את עלבונם ואת צדקתם של הפלחים הפלסטינים הנפגעים על כל צעד ושעל ואין מי שיעמוד לימינם. להביא לדין את אלה שהיו מעל לחוק ולדין, כמו שאמר בני יובל אז: `יש דין? יש דינה!`

יש דין היה עוד ציון דרך בעצמאותה הפנימית. לא ביטוי ריק של אגו, לא צורך להראות משהו למישהו, אלא ביטוי המתאים לצורך שלה לבטא את תחושותיה, את מסקנותיה ממה שראתה והבינה, את היחודיות שלה. על כן לא הצטרפה לרופאים לזכויות אדם ולא לכל ארגון זכויות אדם אחר.

מה שהיה כה נפלא אצל דינה הוא שהחיים החדשים לא מחו את היופי שהיה בחייה הקודמים, כי אם הצילו אותם מן הצללים שהיו בהם: דינה לא פסקה להיות האשה היפה, המטופחת הלבושה בטעם רב, האמא המסורה לילדיה ולנכדיה הרבים, וזאת בלי להשתעבד לתפקידים הפמיניניים הכרוכים בהם הנעוצים בעולם ממנו באה, שאותו למדה לבחון ולבקר ולא להסכים איתו בשכלה ובמעשיה. הנדיבות הגדולה שלה לא השתנתה כהוא זה. כאז כן עתה. החידוש היה – שלמדה לכעוס, להביע את כעסה גם באופן אישי וגם ברמה העקרונית בלי להיהפך לנרגנת או ממורמרת. היה כף לצחוק איתה, לרכל איתה, לדבר בגנותם של המתעשרים החדשים, של החנפנים, של המצליחנים הנוצצים. היא לא רצתה להיות ולא הייתה חלק מהם ולו כזית.

החיים הפנימיים של דינה היו עשירים ורבי גוונים. היא רצתה לחיות כך ולא אחרת. אם אי אפשר לחיות כמו שהיא הבינה את החיים – אז – לא, תודה. לא צריך.
חבל על דאבדין ואינם משתכחין (אלה שאינם שכיחים, מצויים).
באהבה רבה,
רוחמה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד