קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר פתרון המדינה האחת כבר כאן nrg נועם שיזף 24.10.2013 http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/516/689.html?hp=1&cat=479&loc=11 בשנים האחרונות הפך הוויכוח בין תומכי המדינה האחת לתומכי שתי המדינות לענף הספורט החביב על המיליה הפוליטי-אינטלקטואלי. לפני כמה שבועות פרסם פרופ` איאן לוסטיג, יהודי אמריקאי וציוני לשעבר, מאמר ב`ניו יורק טיימס` הטוען כי פתרון המדינה האחת נותר היחיד שהוא בר ביצוע - והצית גל חדש של תגובות ותגובות נגד. בישראל הטענה ש`אין תחליף לפתרון שתי המדינות` הפכה לקלישאה ולתו התקן למרכז הפוליטי בישראל, ואילו באקדמיה ובעילית הימנית - המדינה האחת מנצחת. אבל הוויכוח עצמו מגוחך, ממש כמו האזהרות על `מותו` של פתרון שתי המדינות. מי, חוץ מכל מיני דמגוגים, מסוגל לשרטט ברצינות קו שלפני פינוי הוא אפשרי ואחריו הוא אינו בר ביצוע? בסופו של דבר הכל הוא שאלה של כוח פוליטי ונחישות החלטה. יש תרחישים ומנהיגים שעבורם הזזת בית אחד במגרון אינה אפשרית, ויש מצבים בהיסטוריה שבהם גם פינוי של מאות אלפים ויותר - כמו במנוסה הצרפתית מאלג`יריה - אינו חסר תקדים. האזהרות על `מות פתרון שתי המדינות` הן סוג של פטה מורגנה פוליטית, אמצעי נואש של השמאל ליצירת תחושת בהילות וגיוס מצביעים: הרי המוות הזה תמיד מצוי ממש מעבר לפינה, ואף פעם אנחנו לא מגיעים אליו. אם לא הגענו ל`מות שתי המדינות` עד עכשיו, כאשר הרשות הפלסטינית שבורה לשניים ויש חצי מיליון ישראלים מעבר לקו הירוק, כנראה לא נגיע אליו לעולם. הוויכוח גם מגוחך כי אף אחד לא טורח להסביר למה הוא מתכוון ב`שתי מדינות` או `מדינה אחת`. פתרון שתי המדינות של נתניהו שונה לחלוטין ממתווה ז`נבה, ובטח שהוא שונה משאיפות הרשות הפלסטינית, ואת המדינה האחת איש אינו טורח לשרטט ברצינות. הימין הישראלי מדמיין מדינה יהודית עם קצת יותר ערבים, הפלסטינים מדמיינים מדינה ערבית עם מיעוט יהודי, ובאמצע יש אינטלקטואלים שנותרים די מנותקים מהשטח. עובדת היסוד שכולם רוצים להדחיק בקיצור, אני יכול לדמיין את עצמי תומך בשתי המדינות במתווה מסוים ומתנגד להן במתווה אחר, וכנ`ל לגבי מדינה אחת. בדיון הציבורי מכריחים אותך לתפוס צד, בלי שעומד מאחוריו כלום. אבל הסיבה האמיתית לאבסורד של הדיון הזה היא שאנחנו כבר עמוק בתוך `פתרון` המדינה האחת. בין הים לירדן מתקיימת רק ריבונות אחת - ישראלית - אף שאנחנו מאצילים כמה סמכויות לרשות. ישראל שומרת על הגבולות, גובה מכסים, מחזיקה בצבא היחיד ומנהלת את המטבע המקומי לכל אורך ורוחב הארץ. תחת המשטר הזה יש ליהודים, בכל מקום בארץ, את מלוא הזכויות, ואילו הערבים מחולקים לכל מיני מעמדות - לפי מיקומם במערכת מסובכת הקשורה למעמדם האזרחי ולמיקום הגאוגרפי שלהם. יש אזרחים שנהנים מכמעט כל הזכויות, יש תושבי מזרח ירושלים שלא יכולים להצביע, יש ערבים בשטחים שהם תחת משטר צבאי, יש כאלו תחת משטר צבאי ואוטונומיה, וכן הלאה. אבל למרות ההפרדות, לאף אחד מהפלסטינים אין רגע של ספק מי השליט האמיתי בשטח. זו בהחלט ההגדרה של מדינה אחת, רק שהמדינה הזו אינה דמוקרטיה, או שהיא דמוקרטיה ליהודים בלבד. זו עובדת היסוד שכולם רוצים להדחיק, פרט למיעוט ימני שלפחות ישר מספיק כדי לומר שהוא חושב שליהודים מגיעות יותר זכויות. זו הסיבה שהשמאל הציוני לא מפסיק לטרטר על היום שבו ישראל תפסיק להיות דמוקרטיה, אבל הוא בחיים לא ינקוב בתאריך או יגיד מתי מגיע היום הזה. הוא בטח לא יודה שכבר עברנו אותו מזמן, ושכל הפתרונות למיניהם נועדו להפוך אותנו בחזרה לדמוקרטיה, ולא להפך. להודאה מהסוג הזה תהיה השלכה רצינית מאוד על הפעולות שרצוי וצריך לקחת כדי לשנות את המצב, ולכך איש עדיין לא מוכן. קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד