קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מה שלא מלמדים על רבין, או החינוך להכחשת-עם
friendsofgeorge
תני גולדשטיין
04.11.13
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3645




לקראת פסטיבל יצחק רבין השני (זה של התאריך הלועזי) התבקשה בתי (כיתה ה`) להכין עבודה קבוצתית עם כמה מחברותיה, שכל אחת מהן התבקשה לענות לשאלה אחת על המנהיג המנוח. השאלה שהוטלה על בתי בלבלה אותה קצת: `מה היה יחסה של החברה אל יצחק רבין?` והיא ביקשה את עזרתי.

אני מניח שהמורה, או מי שהכין את העבודה הזאת, ציפה לתשובה בנוסח: `החברה התייחסה לרבין בכבוד רב כי הוא היה איש חשוב שעשה דברים גדולים`, וכו` וכו`, אבל אני הערתי: גם אני לא לגמרי מבין, `החברה` מורכבת מקבוצות שונות של אנשים שכל אחת מהם התייחס אליו אחרת לגמרי, כולל האויבים שרבין נלחם נגדם – הבריטים, הערבים – וגם מתנגדיו הפוליטיים ששנאו אותו שנאה עזה, עזה עד מוות. את יודעת, הקבוצה החברתית שממנה יצא הרוצח. איזה קבוצה חברתית, היא שאלה, וכשעניתי, המתנחלים בשטחים, אלה שלא רצו שתקום שם מדינה פלסטינית, היא ממש לא הבינה על מה אני מדבר ומה הקשר לשאלה הפשוטה של המורה.

כבר ארבע שנים – מאז כיתה ב` – טוחנים להם בשכל בבית הספר רצח-רבין-רצח-רבין-רצח-רבין, על גבורתו של האיש הנערץ והישגיו ועל הפגיעה בדמוקרטיה ונגד האלימות. בתי, סליחה על הפולניות, היא תלמידה מצטיינת, ואם היא מתעקשת שלא סיפרו לה למה, בעצם, רבין נרצח, סימן שלא ממש סיפרו לה, גם אם מישהו שרבב על כך חצי מילה פה ושם בתוך ים הטקסים והנאומים המופלצים.

סיפרו, אמנם, בהדגשה, שרבין חתם על הסכמי שלום, פמפמו שוב ושוב את השלום עם ירדן, מדי פעם גם זרקו גם מילה או שתיים על איזה `הסכם אוסלו` עם אני-לא-זוכרת-מי, המצחיק ההוא עם הזיפים והכאפיה. וזהו. הילדים לא שמעו מילה וחצי מילה על תוכנם של אותם הסכמים שרבין חתם עליהם, לא קיבלו הסבר של ממש עם מי, בדיוק, הם נחתמו ומה, לעזאזל, היה בהם שכל כך הרגיז את יגאל עמיר וחבריו.

המורים אינם מסבירים להם מי היה יאסר ערפאת ועל מה הוא נלחם עם ישראל לפני ההסכם (וגם אחריו). הרשות הפלסטינית בקושי מוזכרת ורבין ודאי שאינו מקבל קרדיט, חיובי, שלילי או ניטראלי, על הקמתה. פסטיבל שנתי ענק על רצח פוליטי בלא הסבר על הויכוח הפוליטי שמאחוריו.

מה הסיבה לצנזורה? התירוץ החביב על המורים והמנהלים עצמם הוא שפרסום הרקע לרצח עלול להעניק לו לגיטימציה: אם לרצח רבין `הייתה סיבה`, מישהו עלול לחשוב שהיא מוצדקת. טיעון קלוש: האיש מוצג בעקביות כגיבור וכמנהיג למופת, וכל סיבה לרצח תתפרש בתודעתם של הילדים, אוטומטית, כרעיון מגונה.

מבקרי המערכת משמאל טוענים ההיפך: המורים, נטען, חוששים לדבר על מחאת הימין של 1995, והקשר הישיר בינה לבין הרצח, פן ינציחו את הנראטיב ה`שמאלני` של `ההסתה שהובילה לרצח` ושל `איש השלום שנרצח בידי מתנגד השלום`. אלא שגם הטיעון הזה בעייתי: לא מעט מורים ומנהלים דווקא מדברים מתוך הנראטיב הזה ואף מדקלמים את אותן סיסמאות עצמן. הצנזורה אינה משתיקה את הדיבורים על השלום וההתנגדות לשלום, אלא את ההסבר על תוכנם של ההסכמים ושל הוויכוח על אודותיהם.

וכל זה לא קשור לשאלה, האם רבין באמת התכוון לאפשר לפלסטינים להקים מדינה או רק גטאות אוטונומיים, ומה היה יוצא מהסכמי אוסלו אלמלא נרצח: מערכת החינוך היסודית בישראל בורחת בעקביות מפני השאלות עצמן. למורים ביסודי אסור לדבר על אש`ף, על השטחים ועל הפלסטינים: מבחינתה, הדברים הללו פשוט לא קיימים; מערכת החינוך עדיין קבורה עם גולדה מאיר בעולם שבו העם הפלסטיני לא היה ולא נברא.
ישראל? איפה זה בדיוק?

על קירות בתי הספר וגני הילדים, לצד הדגלים ותמונות גדולי האומה, תלויות מפות של ישראל, שכולן שגויות: גבול המדינה ממזרח עובר, לפי המפות, על נהר הירדן, מים המלח ועד הכינרת (ומשם על גבולה המזרחי של רמת הגולן). במפות חדשות, מהשנים האחרונות, הוצאה רצועת עזה מחוץ לגבול, אך לא ברור לאיזו מדינה היא שייכת. הגדה המערבית הייתה ונשארה חלק בלתי נפרד מישראל; חברון, רמאללה ומעלה אדומים מופיעות, אם בכלל, כערים ישראליות לכל דבר. לקו הירוק אין זכר.

אפשר להתחכם ולומר שאלה מפות של ארץ ישראל ולא של המדינה. אבל לבנון וסוריה מופיעות באותה מפה כ`ארצות` נפרדות אף שאין ביניהן שום גבול פיסי-גיאוגרפי, וכך גם ירדן, שחלקה, לפחות, שייך לארץ ישראל הדתית-היסטורית (בניגוד לערבה, שאיננה חלק ממנה).

כך או כך, הילדים כלל אינם מודעים להבחנה הסבוכה הזאת. תוכנית הלימודים בגיאוגרפיה לכיתה ו` (זהירות, מסמך) מבטיחה ללמד את הילדים את הנושא `גבולות`; בפועל, בספר הלימוד, כמו במציאות, אין למדינה גבולות. הספר מזכיר את יהודה ושומרון כשניים מחבלי הארץ, בלא שום אבחנה בינם לבין אזורים אחרים.

בפרקים העוסקים ביהודה ושומרון מוזכרים `יישובים ערביים`, כפי שהם מוזכרים בפרקים העוסקים בגליל ובלא כל הבחנה בין אלה לאלה. ההיסטוריה של ירושלים מופיעה בו בפרוטרוט; ההיסטוריה של הגדה אינה מפורטת.

אותן מפות ואותם הסברים מופיעים גם בספרי הלימוד לתנ`ך, ששכם, בית לחם, בית אל, יריחו וכל השאר מככבים בהם, כידוע, כחלק מרכזי מהארץ המובטחת.
אבל סיפוח הארץ בגנים ובחינוך היסודי מתקיים לפי העיקרון הידוע: `מקסימום שטח – מינימום ערבים`. מספר אזרחי המדינה, לפי כל ספרי הלימוד, הוא 7.5 מיליון – מספר אזרחי המדינה שבתוך הקו הירוק בתוספת המתנחלים. ילדים, עזרו לנו למצוא 2.1 מיליון פלסטינים!

היחס לרצועת עזה, כרגיל, גרוע עוד יותר. עזה הוצאה ממפת המדינה ואינה מוזכרת בשיעורי מולדת, אבל לא קיבלה בתמורה מעמד של מדינה עצמאית. לדידם של תלמידי היסודי, היא פשוט לא קיימת.

ילדי כיתה ה` לומדים כיום גיאוגרפיה מספר קונצפטואלי-הוליסטי יפה בשם `אדם וסביבה באגן הים התיכון`, מפרי עטם של בילי סביר ואמנון סופר. הספר מתאר את אגן הים התיכון כיחידה סביבתית-גיאולוגית-אקלימית-תרבותית אחת ומסביר לעומק את מאפייניה, בכל התחומים, ובמקביל, מפרט את אותם מאפיינים בכל מדינה ומדינה מסביב לים, כולל ישראל, ובהשוואה ביניהן.

הילדים לומדים על מלטה, על קרואטיה, על ערים במרוקו ונהרות באלג`יר. תשומת לב מיוחדת מוקדשת למדינות קרובות – מצרים, טורקיה, לבנון, יוון. הספר נכתב לפני ההתנתקות, אך מאז יצאה לו מהדורה מעודכנת, הכוללת מפה של ישראל שאינה כוללת את רצועת עזה. אבל איש לא טרח להוסיף את עזה לרשימת המדינות שמסביב לים. הרי עזה איננה מדינה – אבל היא גם איננה ישראל. היא א-מקום, היא כלום.
פוליטיקלי-קורקט נטול פלסטין

ההשתקה הרועמת הזאת סותרת בדיסוננס צורמני את שאר תכני הלימוד. תוכנית הלימודים לגנים וליסודיים עברה בשנים האחרונות ליברליזציה מרשימה – ואני אומר זאת בלא שמץ ציניות, לפחות לפי מה שאני רואה אצל בנותיי, בגנים העירוניים ובתי הספר הממלכתיים בגבעתיים.

לימודי המדעים הפכו למופת של חינוך סביבתי. הבנות שלי (בנות 4 ו-10) מחנכות אותי להפריד פסולת, לחסוך במים ולכתוב על שני צדי הדף, ומדקלמות את הגורמים להתחממות כדור הארץ.

זכויות האישה והילד נלמדים לעומק. אמנת זכויות הילד של האו`ם תלויה על הכניסה לגן. תוכניות שוביניסטיות כמו `מלאכה` (נגרות לבנים, תפירה לבנות) עפו החוצה או שונו לגמרי. ילדי הגן לומדים שיעור בנושא `הגוף שלי הוא רק שלי` כדי להגן עליהם מתקיפות מיניות, ובבתי הספר צופים צפייה ביקורתית בפרסומות.

הילדים שומעים שוב ושוב שאסור להם לצחוק על השונה, על לקויי למידה, על `בעלי מוגבלויות` (המילה `נכים` אינה קיימת), על ילדים שונים מהם בצבע עורם ובאורח חייהם. שתי גננות שונות סיפרו לשתי בנותיי, כל אחת בתורה, ש`יש בנות שמתחתנות עם בת`, בנימה חיובית לגמרי.

שיעור `מולדת` שבזמן ילדותי בשנות ה-70-80 היה גיבוב של גיאוגרפיה תנ`כית, מורשת קרב ושירים לאומניים מזמן הפלמ`ח, הפך לשיעור אזרחות לכל דבר. הילדים לומדים בפרוטרוט על זכויותיהם כאזרחים בדמוקרטיה, בחירות, הפרדת רשויות ותפקידי הרשויות – ועל הצורך בחיים משותפים ושוויוניים בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית: נשים/גברים, עולים/ותיקים, עדות, דתיים/חילונים – וגם ערבים. הרבה ערבים.

ספר המולדת לכיתה ד`, העונה לשם הפוליטיקלי-קורקטי להפליא `לחיות יחד בישראל`, מציין בהדגשה כי הערבים הם כחמישית מאזרחי ישראל והערבית היא שפה רשמית כאן. מתוארים יישובים יהודיים וערביים, תרבות יהודית וערבית וילדים כאלה וכאלה בצורה בלתי-סטריאוטיפית ובלתי-פטרונית בעליל. מוזכרת גם העובדה שרמת החיים של הערבים נמוכה יותר ושהם קיבלו מהמדינה שירותים פחות טובים (בלשון עבר). הספר מציין גם `שיש טענות על אפליה` כלפי הערבים, מבלי לסתור אותן בטענה נגדית על העדר אפליה.
ספרי הלימוד לכיתה ו` – אותם ספרים המספחים את הגדה המערבית – מזכירים אפילו גרסה מרומזת ומכובסת של הנכבה, בציינם כי `ערבים עזבו במלחמת העצמאות` ובתארם `שינויים ביישובים הערביים בעקבות אירועי תש`ח`.

אבל על שני מיליון הערבים המתגוררים בתוך מה שהספרים מגדירים כ`ישראל`, בלי אזרחות ישראלית ובלי שום זכות אזרח דמוקרטית – אף מילה.
פלסטינים? עניין פוליטי
ההשתקה הזאת אינה נעשית כדי לייפות את המציאות. ילדי המאה ה-21 אינם עטופים בצלופן. המורים יודעים היטב כי הם צופים בסרטים אלימים ובתוכניות ריאליטי אכזריות ומופגזים מגיל אפס בחומרים קשים.

הילדים לומדים בשיעורי חברה על אירועים אקטואליים, מבחירות מקומיות דרך אסונות טבע ועד אירועים פליליים – וגם פיגועים. המורה בוחרת את האירועים יחד עם התלמידים, שמתייעצים עם הוריהם – וזה בסדר, הפלסטינים ממילא אינם בכותרות כיום ואינם מעניינים את אף אחד, אלא אם כן הם מחבלים.

ספרי הלימוד לכיתה ו` דנים בסוגיות כבדות-ראש כמו תחבורה ציבורית, עומסי תנועה ותעסוקה. הילדים עומדים בצפירה מדי שנה ושומעים, מגן טרום חובה (!) על השואה, ההעפלה, מלחמת העצמאות ושאר מלחמות ישראל. האביב הערבי כבר נכנס גם הוא לתוכנית הלימודים המתקדמת. אבל על הכיבוש – אף מילה. כי הכיבוש זה `פוליטי`.

רצח רבין, כמובן, זה לא עניין פוליטי, פיגועים זה לא פוליטי, המלחמות והשלום עם מצרים – לא פוליטי, הפגנות המחאה החברתית ומשפט הנשיא קצב – כל זה לא פוליטי. אבל הכיבוש – זה פוליטי, ופוליטי זה פויה; ההתנחלויות – פוליטי; חיסולים בעזה ורציחות, מעשה יומיום של פלסטינים בגדה – פוליטי. חופש הפרט – חשוב ביותר, אבל אף מילה על אנשים שרכושם מופקע בחתימתו של נער בן 19 ועל רבבות אסירים ללא משפט. פקקי תנועה בגוש דן – סוגיה נכבדה; מחסומים בשטחים – הס מלהזכיר. עוני ואנאלפביתיות במרוקו – בעיה אמיתית, עוני ברצועה – עניין פוליטי. זכויות הילד – חשוב נורא, אבל מאות אלפי ילדים, שחיילים פולשים לביתם באמצע הלילה והופכים אותו לעמדת שמירה – זה כבר פוליטי. בחירות לנשיאות ארה`ב או לעיריית גבעתיים זאת חגיגה לדמוקרטיה ונהדר לדבר עליהם; רצח של ראש ממשלה זאת פגיעה בדמוקרטיה, וחייבים לדבר עליו; אבל חבל ארץ שחי במשטר אפרטהייד, שני מיליון איש בלי זכות בחירה – זה פוליטי, אז שקט.

הסתה אצילית עובדת טוב יותר

ולא מיותר לציין שגם שמו של המוכחש היא סיסמא אסורה של אגודת קושרים חשאית. הערבים בישראל, שכאמור, זוכים ליחס הוגן למדי בספרי הלימוד, אינם `פלסטינים` או `פלסטינים-ישראלים` אלא לעולם `ערבים` או `דרוזים`. ניחא; נניח שהמטרה היא ליצור יחס חיובי מצד הילדים היהודים, ושזהותם של ערביי ישראל ממילא שרויה במחלוקת פנימית ביניהם. אבל איך קוראים לכל אותם ערבים שחיים בתוך אותה מדינה דמיונית שבין הים והירדן, ואינם ישראלים בשום צורה ועניין? לא קוראים להם, כמובן, והם גם לא באים לבד, כי אין להם אזרחות, ושילכו מכאן כבר.

אסור לשגות באשליות או להיתמם. מדובר בהסתה לכל דבר ועניין. הסתה מעודנת ומתוחכמת, יעילה ביותר, כי קשה להבחין בה ולגנות אותה. יעילה בהרבה מההסתה המפורסמת בבתי הספר של הפלסטינים עצמם נגד ישראל, דווקא בגלל העידון שלה. הילדים כאן אינם לומדים שהפלסטינים הם קופים וחזירים ושיש לחסלם. מוחם אינו נשטף בסיסמאות לאומניות ובסטריאוטיפים של ערבים משופמים ומסריחים בנוסח עלילות דני-דין. ההיפך הגמור מזה: הם גדלים בעולם המחשבה הסטרילי של המאה ה-21, בשיח נקי של מלים יפות במיטב רוח הפוליטיקלי-קורקט. בשיח הזה יש מקום וכבוד לכולם – לכל מי שקיים. אבל העם שאתו הם חולקים את מולדתם אינו שם – אינו קיים, אז איך ניתן לו מקום? זאת אינה סתם הכחשה – זוהי הכחשת עם.

חומרי הלימוד משתנים מחטיבת הביניים והלאה. אי אפשר להסתיר עובדות בסיסיות מנער בן 14, שחי במדינה שאינה צפון-קוריאה ויכול להיכנס בעצמו לאתר הניו-יורק טיימס או לוויקיפדיה באנגלית. אבל הילדים גדלים עד לכיתה ו`, לפחות, בעולם דמיוני נקי מפלסטינים. וזה מספיק; אלה הן השנים שבהן הם מעוצבים. אחר כך, שטיפת המוח כבר תעשה את שלה וההכחשה תהפוך לחלק מהמנגנון הנפשי. הפלסטינים ייכנסו לספרי הלימוד, אבל בתודעתם של התלמידים הם כבר יישארו `עניין פוליטי`, רסיס קטן בישבן, כתם זניח בשולי התודעה שמעניין רק אנטישמים וסמולנים.



קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב