קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לומדים לשדוד: על אדמות הנגב, 1948
haokets
גדי אלגזי
07.11.13
http://www.haokets.org/2013/11/07/%D7%9C%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%92%D7%91-1948/



`סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים`, כך אמר איש קק`ל יוסף וייץ לדוד בן-גוריון, מבלי להבין שמי שטועה פה, ובגדול, זה בכלל הוא. הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948 – זרעי הפורענות של תוכנית פראוור ב-2013

`האם נשדוד אדמה?` (דוד בן-גוריון ליוסף וייץ, 07.05.1948)
מוקדש לאהוד פראוור, בני בגין, יוסף וייץ, להוגי `תוכנית פראוור` וכל המוסדות המיישבים של התנועה הציונית

בימים אלה דנה ועדת הפנים של הכנסת ב`חוק פראוור-בגין` – החוק להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, כלומר החוק להשלמת נישול הבדואים ועקירתם מאדמותיהם. חוק פראוור נועד להשלים תהליך ארוך של נישול. שוד אדמות הבדואים התרחש בעצם כבר לפני עשרות שנים – בעיקרו בין 1948 ל-1954. אבל הנישול לא הושלם; תושבי הנגב הערבים התעקשו להחזיק בקומץ אדמותיהם, היו מוכנים לסבול חיים של מצוקה מתמשכת ב`כפרים בלתי-מוכרים` ובלבד שישמרו על אחיזה כלשהי באדמותיהם. הם חיו בצל הריסות בתים יומיומיות, נענים במצוקה מתמשכת. ועכשיו צריך להשלים את מה שהתחילו בו ב-1948.
לכבוד הדיון בחוק פראוור, הנה הצצה לדיונים בהנהגה הציונית ב-1948. זהו רגע חשוב, כי הוא מעיד על כך שמומחי הקרקעות של התנועה הציונית עדיין הכירו באותו זמן בזכויות הבדואים לקרקע. בעשר השנים שקדמו ל-1948 הם התמקדו ברכישת קרקע מבדואים – וזאת לא יכלו לעשות אלא על בסיס הכרה בזכויות הבעלות שלהם. בתחילת 1948 הם הכירו עדיין בבעלות הבדואים על הקרקעות, לא מתוך טוב-לב ולא מתוך ראייה שוויונית – אלא משום שעדיין לא הבינו שבאמת אפשר להתעלם מזכויות הבעלות ולשדוד אדמות בכוח. בשביל זה יש מדינה. בשיחות בין מנהל מחלקת הקרקעות של קק`ל, יוסף וייץ, לדוד בן-גוריון, שברובן עסקו באדמות הנגב, אפשר לראות את המפנה מתרחש.

ב-3 בפברואר 1948 נתקל וייץ בבן-גוריון. האחרון שואל אותו כבדרך אגב, האם תרצה קק`ל לקנות ממנו אדמה במחיר 25 לא`י לדונם. וייץ עונה: אם האדמה היא ערבית, ויתנו לנו קושאן [שטר בעלות] וחזקה – נקנה. בן-גוריון צוחק ואומר: `קושאן – לא, חזקה כן,` ובכך הסתיימה השיחה. וייץ חשב שבן-גוריון מתבדח: מאין לו לדוד בן-גוריון אדמות ערבים? ומה פתאום הוא מוכן למכור לקק`ל קרקע ערבית שהוא מחזיק בה, למרות שלא קנה אותה כדת וכדין?

למחרת נפגשים שוב בן-גוריון, וייץ וראש קק`ל אברהם גרנות (גרנובסקי). אז מתברר לוייץ שבן-גוריון היה רציני לגמרי. `שיחת ההיתול מאתמול על קניית קרקע היא בגדר תוכנית אצל בן-גוריון. הצבא שלנו יכבוש את הנגב, ייקח את הקרקע לידיו וימכרנה לקק`ל במחיר של 20–25 לא`י הדונם. והרי לו מקור למיליונים.` גרנובסקי משיב לבן-גוריון בצחוק: `אין אנו חיים בימי-הביניים, והצבא אינו גוזל קרקע. לאחר המלחמה יחזרו הבידואים למקומם – אם בכלל ייצאו – ויקבלו את אדמתם`. גרנובסקי לא מעלה בדעתו, שמנוסתם של אנשים מבתיהם בזמן מלחמה תהפוך לפליטות של קבע. לאחר שנים של קניית קרקעות מטעם קק`ל, ראשיה לא מנחשים שבן-גוריון חושב כמה צעדים הלאה ורואה אפשרות להשתלטות על קרקעות לא על-ידי קנייה ומכירה. לאחר השיחה מזכיר וייץ לבן-גוריון, כי `האדמה הטובה בנגב היא קניינם של הבדואים ובעדה צריך יהיה לשלם.` הוא צדק ביחס לקניין הבדואים; הוא טעה כשחשב שמעתה צריך יהיה לשלם בעדה.

בן-גוריון. `בהתיישבותנו בנגב נצטרך לשכוח הרבה דברים ישנים וללמוד הרבה דברים חדשים. לא נאכלס הנגב בדרכים האורתודוקסיות, אם כי המוסדות אינם מסוגלים עדיין לחשוב במושגי התקופה החדשה.`

הימים הם ימי 1948. דברים משתנים במהירות. שבוע לאחר מכן נפגשים שוב וייץ ובן-גוריון. הפעם מסביר לו בן-גוריון את הדברים ברצינות ומתווה באוזניו את הנתיב החדש של ההתיישבות הציונית. וייץ רשם את דבריו ביומנו: `בנגב לא נקנה קרקע. אנו נכבוש אותו. אתה שוכח שאנו במלחמה, וכל הבידואים שיילחמו בנו לא ישובו, ואלה שיישארו – ניתן להם קרקע לפיתוח ולא כסף.`

בן-גוריון רואה כבר בחזונו פליטים שלא ישובו, שאדמתם תעבור לידי המדינה. את הבדואים שיישארו בתחומיה לא תפצה מדינת ישראל, הסובלת ממחסור במזומנים, אלא תיתן להם `קרקע לפיתוח` – ככל הנראה מהקרקעות שגזלה. וייץ לא מאמין למשמע אוזניו: `סבורני שטעות בידך. אתה כראש המדינה העברית לא תוכל לגזול את אדמת הבידואים.` עוד טעות.

וייץ לא אמר את הדברים מתוך גישה המגנה על זכויות הפלסטינים. הוא תמך באופן עקבי בתוכניות טרנספר, וקידם אותן במהלך מלחמת 1948 בעצמו – שכנע אחרים, התגבר על התנגדותם והפעיל את קק`ל כגוף עצמאי לקידום הרס כפרים ומניעת שיבתם של יושביהם. הוא אמר לבן-גוריון שלא יוכל לגזול את אדמת הבדואים, כיוון שהיה רגיל עדיין לשלב הקודם במהלך הקולוניזציה הציונית – השלב שבו בהעדר עליונות פוליטית ברורה מול העם הילידי, קודם תהליך הנישול וההתנחלות באמצעות רכישת אדמות. וייץ לא העלה בדעתו עדיין שוד אדמות באמצעים פוליטיים – ובן-גוריון לעומתו, שבמרכז השקפתו עמדה המדינה על צבאה וכוחה, יכול היה בהחלט לדמיין איך יגזול את אדמת הבדואים `כראש המדינה העברית`. הוא רמז על כך בנאום פומבי: `בהתיישבותנו בנגב נצטרך לשכוח הרבה דברים ישנים וללמוד הרבה דברים חדשים. לא נאכלס הנגב בדרכים האורתודוקסיות, אם כי המוסדות אינם מסוגלים עדיין לחשוב במושגי התקופה החדשה.` בקק`ל, כך אמר, עוד רגילים לרישום בטאבו `ואינם מאמינים בדרכי הרכישה החדשות`…

בחודשיים הבאים מתחוללת המפולת האמיתית. כפרים וערים מפונים, זרם הפליטים הפלסטינים גובר. וייץ – כמוהו כמנהיגים ציוניים אחרים – אינו מאמין למראה עיניו. חודשיים לאחר השיחות המצוטטות כותב וייץ לאשתו, `עד כמה השתפר מצב רוחנו: צבאנו הולך וכובש כפרים ערבים, ושוכניהם פוחדים ונסים כעכברים.` הוא גם מסביר לה איך הושגה התוצאה: `אין לך מושג, מה התרחש בכפרים הערבים. מספיק שבלילה ישרקו מעליהם כמה פגזים והם נסים על נפשם. כפרים הולכים ומתרוקנים, ואם נמשיך בדרך זו – ובוודאי נמשיך בגבור כוחנו [הצבאי] המצויד – אז יתרוקנו עשרות כפרים מתושביהם. הפעם ירגישו גם אלה השאננים טעם פליטים מהו.`

פליטי-מלחמה נעשים עם של פליטים, לא מעצם העובדה שנמלטו מאזורי אסון בשעת מלחמה. כך נוהגים רוב בני האדם בשעת מלחמות, ודאי בשעת מלחמות המכוונות לאוכלוסייה אזרחית. השאלה המכרעת – מעבר לשאלת הגירוש המאורגן – היא כיצד להבטיח שיישארו פליטים, שהמנוסה הרגעית תהפוך לפליטות שאין ממנה חזור; ומבחינתו של וייץ וההנהגה הציונית, שאלה זו מלווה באתגר נוסף: איך לשנות באופן בלתי-הפיך גם את יחסי הקניין – להפוך מנוסה זמנית לנישול קבוע. תשובתו של וייץ היא פשוטה וחותכת: למנוע מהפליטים לחזור, לעשות כל מה שניתן כדי לפנות אחרים – וליישב מיד את אדמותיהם. אין לו שום התלבטויות בשאלות אלה; הוא רק שואל את עצמו, אם יש ביד קק`ל והמוסדות הציוניים מספיק משאבים כלכליים ומספיק אנשים כדי להתנחל בכפרים הנטושים.

וכך, באפריל 1948, חודשיים לאחר שיחותיו עם בן-גוריון שצוטטו לעיל, וייץ מפנים כבר את המצב החדש. בשיחות עם חברים שונים בהנהגה הציונית הוא מעלה את שאלת `פינוי הערבים`, וכך מוקמת `ועדת הטרנספר` כדי `להפוך את בריחת הערבים לעובדה קיימת`. במקביל הוא מפעיל את קק`ל עצמה כדי לגרש את מי שנשארו ובהמשך ישלח בולדוזרים להרוס כפרים נטושים. במאי 1948 כבר משוחח וייץ עם בן-גוריון בשאלה, מה לעשות עם האדמות הפלסטיניות. בשיחות פנימיות כאלה, שכרגיל אינן נשמרות בכתובים, מדברים גלויות, בלי כחל ושרק. בן-גוריון מתלבט עם וייץ בקול רם, מחפש את הנוסחה: `האם נשדוד אדמה?` התשובה טמונה בשאלה. נראה שבן-גוריון שכח, מוסיף וייץ, `מה שאמר לפני זמן, שיכבוש את הקרקע במלחמה`. אבל הנוסחה תימצא: המדינה אכן תשדוד – ותמכור לקק`ל קרקעות ששדדה במסגרת שייקרא בסופו של דבר `עסקת המיליון` הראשונה והשנייה, כדי לטעון שקרקעות הפליטים הטובות אינן בידה. מצטערים! כבר מכרנו לקק`ל.

במאי 1948 מבין יוסף וייץ, שהמצב באמת השתנה מיסודו: `מושגים עומדים להשתנות והנחות הולכות להתערער`. `גאולת האדמה`, הוא מבין, לא תתבצע מעתה בעיקרה על-ידי קק`ל והמוסדות הציוניים אלא על-ידי המדינה. וזאת –`בדרך שלא ציפינו לה: בריחת הערבים תביא לידי מהפכה קרקעית גמורה, כי הם לא יחזרו, אדמתם תישאר בלי בעלים והמדינה עתידה להחרימה.` זו חלוקת העבודה החדשה: המדינה תחרים (תשדוד, אם להשתמש במלים שבהן השתמשו בן-גוריון ווייץ בשיחותיהם) וקק`ל ושאר ה`מוסדות המיישבים` יעסקו בהתיישבות (ופה ושם – בשוליים או במקומות קשים – גם ברכישת אדמות בדרכים שונות). המפנה הזה התרחש בחלקו במהלך הדיונים על עתידן של אדמות הנגב – וזאת, חודשים לפני שנכבש בידי צה`ל…

בדצמבר 1948 הדברים כבר ברורים. וייץ רוצה שקק`ל תקנה קצת אדמות מערבים – ובן-גוריון אוסר זאת. מעתה והלאה, הוא אומר, תקנה קק`ל אדמה רק מהמדינה. ומאין יהיו למדינה אדמות? כיצד בכלל תוכל למכור אדמות שאינן שלה? בן-גוריון מתחמק מתשובה ישירה ואומר רק ש`הממשלה, המדינה, היא כל-יכולה`. האם תשאיר מדינת ישראל קצת קרקע לפליטים שישובו? בן-גוריון עונה מפורשות: `לא, לאורך הגבול ובכל כפר ניקח הכל, כפי צרכי התישבותנו. את הערבים לא נחזיר.`

הפגנה נגד תוכנית פראוור, רהט 28.06.13. צילום: Shiraz Grinbaum/ Activestills.org
וכך אכן קרה. המדינה עושה זאת גם כיום. היא נוהגת בהתאם לעקרונות פעולה פשוטים, שנוסחו כבר ב-1904 על-ידי מורו ורבו של וייץ – מנחם אוסישקין, שעמד שנים בראש קק`ל. המשימה היסודית של התנועה הציונית, חשב אוסישקין, היא השגת `זכות בעלים` על אדמת הארץ כדי שתהיה `ארץ ישראל יהודית`. איך משיגים קניין בקרקע? `רק באחד משלוש דרכים הללו: בכוח – על-ידי כיבוש במלחמה, לשון אחר גזילת אדמה מידי בעליה; קנייה שבכפייה, כלומר הפקעת נכסים בכוח הממשלה; וקנייה לרצון הבעלים [כלומר רכישה ללא כפייה].`

אלו מבין שלוש הדרכים האלה אפשרית עבורנו, הציונים, שאל אוסישקין. איננו יכולים, כך כתב ב-1904, לרכוש אדמות בכוח הנשק: `לעניין זה חלשים אנו יותר מדי`. לכן, קבע, נשארו בפנינו הדרך השנייה והשלישית – החרמה וקנייה. אין כאן עניין של עקרונות אלא של נסיבות משתנות ושל האפשרויות שעמדו בפני התנועה הציונית: לאחר 1948 אפשר היה לעבור מרכישת אדמות בדרך קנייה לשיטה הראשונה והשנייה שסימן אוסישקין – לכיבוש צבאי וגזל מאורגן בכוח המדינה
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב