חיים שוורצנברג
01.12.13
schwarczenberg.com/PostTrauma.html ;
09/12/2011 יום שישי, שעת צהריים. אני רואה אותו נופל לרצפה. אני נמצא כ-15 מטר ממנו, רץ לראות מה קרה לו. הפנים שלו מכוסות בבד שחור, שלולית דם גדולה נוזלת מראשו על אספלט הכביש. אני רץ אחורה, צועק, קורא לעזרה אבל לא במילים... המילים לא יוצאות מפי. שוכח את המילה פרמדיק באנגלית. אני חוזר אליו. כמה אנשים הגיעו, לא יודעים מה לעשות... אני ממשיך לצלם.
מונית פלסטינית מגיעה. מעלים אותו עליה ואני הולך לצלע ההר. מתיישב, רועד, מניח את ידי על ראשי, לא מעכל את שקרה. אנשים מתחילים להגיע למקום. רות¹ באה אלי ושואלת אותי `מה קרה? מישהו מת?` אני אומר לה שכן. מה שאני צריך עכשיו זה מגע, ליטוף, חיבוק, אבל אני לא מצליח להגיד לה והיא הולכת.
אני מגיע למחסום. החיילים מונעים ממני לעבור. מתחילה התקהלות ויש שמועות שהוא הועבר באמבולנס צבאי לבית החולים בלינסון.
בלינסון. השומר בכניסה לא נותן לי להיכנס. אני נכנס בכל זאת ושומר נוסף רץ אלי. מתחיל עימות קולני. אני מרגיש שאני מאבד את זה... כל אותה העת ידיי נמצאות מאחורי גבי. הוא מתחיל לדחוף. מגיעה ניידת משטרה. אומרים לי שאני מעוכב כיוון שתקפתי את השומר. אחד השוטרים הולך לראות את מצלמות האבטחה. יתר האנשים שבאתי איתם נכנסים. שירה נשארת איתי. תחושה של בדידות, רעידות של מתח ועצבים ולא בגלל השומר. השוטר חוזר ואומר שבעצם לא אני הוא זה שתקפתי אלא השומר. אני מגיש תלונה נגד השומר. השוטרים הולכים, השומרים התחלפו ואני מצליח להיכנס לבית החולים. המשפחה שלו נמצאת כאן. יש שמועות שהוא אמור להיכנס לניתוח ושיש מצב שיצליחו להציל את עינו, אך מצבו יציב. אנחנו חוזרים הביתה.
10/12/2011 למחרת בבוקר מתקשר אלי אייל ומודיע לי שמוסטפא תמימי מת ואני לא מופתע. היה לי ברור. הוא מת במקום, על כביש האספלט בנבי סאלח כמה דקות לאחר הירי.
בצהריים טלי מגיעה לבקר. היא שואלת לשלומי ואני אומר לה שאני בסדר, אך היא מסבה את תשומת לבי לכך שאני חסר מנוחה, נע ונד מצד לצד, רועד בידיי וברגליי, שהמבט שלי משוטט בחלל ושאני לא מסוגל להתמקד בשום דבר. מתח וכעס אוחזים בי, אבל לא ממקום רציונאלי. הגוף שלי מגיב כך.
בערב הלכנו להפגנה במחאה על הרצח של מוסטפא תמימי מול הקריה. גם כאן אותה תחושה של חוסר מנוחה. מתהלך ממקום למקום, לא מוצא את עצמי. ישראל פוטרמן מראיין אותי לסרטון שהוא מכין על ההפגנה. ואני מנסה לשמור על קור רוח, להתייצב, מנסה שלא להעביר החוצה את הסערה שנמצאת בתוכי.
11/12/2011 יום ראשון, נבי סלאח. אנחנו מתאספים במקום בו נורה מוסטפא למוות. שיירת המכוניות והאמבולנס מגיעה מרמאללה. מוציאים את הגופה ואני מסתתר מאחורי המצלמה ומצלם. בזמן הלוויה אני מוצא את עצמי מתהלך ממקום למקום, כל הזמן בתנועה. כשהתיישבתי, רגליי התחילו לרעוד מעצבים. אחרי הלוויה אנשים מתחילים לצעוד לעבר המחסום ומתחילה הפגנה ספונטנית. אני רץ קדימה, האדרנלין מעורר אותי, שריקות הקניסטרים של הגז המדמיע עוברות לידי אך אני לא זז, ממשיך לצלם, כאילו מחכה שיפגעו בי.
בערב אני יושב עם אלמה באנאלולו והיא שואלת אותי אם אני מעוניין בעזרה מקצועית. אני מרגיש קושי רב להתמודד עם מה שאני עובר ומבקש ממנה עזרה.
15/12/2011 היום העלתי סטטוס בפייסבוק:
”Staring since the morning at the work, can`t start... unmotivated, angry and frustrated”.
אני יושב ברכב ברחוב אבן גבירול 141 ומחכה שטלי תחזור. היא קפצה לרגע לקנות חומוס, ופתאום אני מבחין בפקח שמניח דו`ח על שמשת המכונית בלי בכלל לדבר איתי. אני יוצא ושואל את הפקח מדוע לא אמר לי לנסוע, שהרי הרכב מונע, האורות דולקים ועצרתי רק לרגע. מתחיל עימות קולני, טלי מגיעה ואני מרגיש שאני שוב מאבד את זה. אני רץ לכיוון הפקח, מרגיש שהעצבים גוברים עלי ועוד רגע אני לא אצליח לשלוט בעצמי. הנוכחות של טלי מרגיעה אותי והפקח לא מבין מה קרה לי. `בסה`כ דו`ח, תירגע`.
16-25/12/2011 סטטוסים שהעלתי בפייסבוק:
• `And now the wheels of heaven stop, you feel the devil`s riding crop...` - LEONARD COHEN
• After the anger come the frustration, after that depression... I think I`m losing it
• Ton of work, zero motivation and this gray day doesn`t help
הלכה לאיבוד האופטימיות. לאחרונה נראתה בנבי סאלח ב-09/12 בשעות הצהריים המוקדמות. את מקומה תפסו הציניות והייאוש, אז בבקשה אם מצאת אותה, אנא ממך, אני מבקש שתחזירה אלי חזרה. פרס למוצא הישר..
10/01/2012 כחודש לאחר שביקשתי מאלמה עזרה היא שולחת לי את המייל של צביה מפסיכואקטיב ואני שולח לצביה מייל בקשה לעזרה: `צביה שלום, הופניתי אליך ע`י אלמה לקבלת עזרה מקצועית. הייתי עד (ואף תיעדתי) את הירי על מפגין פלסטיני בחודש שעבר בנבי סלאח ומאז תחושות כעס, תסכול, ייאוש וחוסר מוטיבציה מלוות את חיי`.
19/01/2012 כעבור שבוע אני מתחיל טיפול אצל רות² בן אשר. יושב בחדר, עיניי מרצדות לכל עבר, לא מצליח להתמקד בדבר. מכונת הכתיבה, הספרים שבספרייה, לוח החשבון הענק שתלוי על הקיר, קרן האור שמגיעה מהחלון שממול, שולחן הכתיבה, התקרה, הרצפה, הפופים שמונחים עליה ושוב לספריית הספרים. רות² שואלת אותי על מקומות ואנשים משמעותיים בחיי - חברים, הורים, משפחה, בית, משהו או מישהו שאפשר להיאחז בו. חיבוק (ספר שמונח על מדף הספרים), כדור פלסטיק צבעוני, דיג`, כוס המים שמונחת על השולחן, ידה של רות² שרושמת - עיניי לא מפסיקות לרצד. רות² מבקשת שאתחבר לגופי, שאנסה למצוא שם את המקומות בהם אני מרגיש מתוח ואת אלו שבהם אני מרגיש רגוע או נוח. המתח ניכר בכל חלקי גופי. אני עוצם את עיניי ורות² מנחה אותי להפנות את תשומת לבי לראש. עיניי לא מפסיקות לרצד גם כשהן עצומות. כתפיים, חזה, ידיים, רגליים - כל אבריי מתוחים. גב. יש שתי נקודות בגב העליון ושתיים בגב התחתון שמאוד לחוצות. מגיעים לבטן. שם, בבטן, אני מרגיש נוח. אני מניח את ידיי עליה. רות² אומרת לי להישאר קצת עם התחושה הזאת. לאחר מכן היא מבקשת ממני לנסות להעביר את התחושה הזאת לשאר אבריי. משהו לרגע משתחרר, אך עדיין המתח ניכר בכל חלקי גופי.
25-27/01/2012 סטטוסים שהעליתי בפייסבוק:
• `כי שום דבר כבר לא יחזור | וזה כמעט נגמר עוד רגע יעבור | אם אתה לא נרדם אז תכבה ת`אור | עצום עיניים כמו פעם ועוף כמו ציפור. תמשיך לבד וצא לראות | יש אלוהים אחד בתוך אלפי תפילות | לרגע אל תפחד באומץ תעמוד | תרים ידיים למעלה הכל יכול להיות. עוד יהיו ימים שלא תסבול | וזה ייקח שנים עד שבסוף תיבול | חפש עמוק בפנים כי שם נמצא הכל | תרים ידיים למעלה כל עוד אתה יכול` - היהודים
• `בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר. כאילו שיש לך סיבה` - אסף אמדורסקי
• מה אתה עושה כשהריקנות ממלאת את חייך ואתה לא מוצא סיבה להתעורר, כשאתה מרגיש שאתה גורר את עצמך בכוח וכל הזמן בוהה, בוהה ומחפש, מחפש אחיזה, קרן אור שתציץ מבעד לעננים השחורים שמקיפים אותך? ערב נפלא לכולם, אני חוזר לישון..
01-02/02/2012 • `Through the fish eyed lens of tear stained eyes. i can barely define the shape of this moment in time and far from flying high in clear blue skies. I`m spiralling down to the hole in the ground where I hide` - Pink Floyd
• `Empty spaces - what are we living for?. Abandoned places - I guess we know the score. On and on, does anybody know what we are looking for?` - Queen
03/02/2012 יום שישי. לאחר שבועות שבהם אני לא מוצא את עצמי בהפגנות בנבי סלאח, נסעתי היום לכפר קדום. הפגנה אינטנסיבית, כ-300 פלסטינים צועדים על הכביש שחיבר את הכפר לשכם וכיום הצבא מונע מפלסטינים לעבור בדרך זו. החיילים מחכים במורד הדרך, הפלסטינים שרים ורוקדים ואז מתחיל הריטואל הקבוע שקורה בהפגנות בגדה - זריקות אבנים וירי גז לעבר המפגינים. החיילים מתחילים להתקדם לכיוון הכפר ואני בעקבותיהם. הדרך נמצאת בין הבתים של אנשי הכפר ואין לאן לברוח או איפה להסתתר. האדרנלין זורם, החיילים יורים בכינון ישיר לעבר המפגינים, ובשלב מסוים אני עובר מאזור החיילים לכיוון המפגינים. מתחיל מטח נוסף של רימוני גז, אני ממשיך לצלם, ופתאום אני מבחין בקניסטר שעף לכיווני. בתגובה אינסטינקטיבית אני מרים את ידי השמאלית להגן על ראשי, הקניסטר פוגע בידי ונופל לרצפה ליד רגלי. אני נחנק מהגז, לא מצליח לנשום ושני פלסטינים באים לעזור לי. הם לוקחים אותי לאמבולנס, שם מטפלים בי. הנשימה שלי חוזרת לסדרה והיד מתחילה לכאוב. לעצמי אני אומר שחבל שהרמתי אותה.
02/2012 באחד הערבים הגיעה רות¹ לישון אצלי, שכבנו במיטה והתחבקנו. הנחתי את ידי על ביטנה וגל חום מילא אותי, אך לא כזה שמגיע ממקום מיני, שכן מאז הפינוי האלים של סאמר אני לא מצליח לחשוב או לדמיין מין. לפני כמה חודשים הייתי בסיטואציה מינית עם מישהי, אחת מהנשים היפות והמושכות שאני מכיר. אנחנו שוכבים ערומים במיטה כשהיא מעלי, אך אני לא מצליח. היא מנסה לעזור, מתחככת, נוגעת ויורדת וכלום לא קורה. היא נשארת לישון אצלי ומבקשת שלא נדבר על זה עם אף אחד, כאילו הבעיה היתה אצלה ואני לא מצליח להבין מה קרה לי...
כמה שבועות לאחר מכן הייתי בסיטואציה דומה עם אלמה שנשארה לישון אצלי. אנחנו מחובקים, ידי על ביטנה. שוב אותה הרגשה נינוחה ושלווה שמפיגה את המתח שגופי שרוי בו בשבועות האחרונים. למחרת, אחרי שאלמה הלכה, עלה בי החשש שלא הובנתי כראוי ושהמצב האינטימי היה יכול להתפרש כרצון למשהו רומנטי או מיני. הבנתי שהכמיהה לחיבוק ולמגע מרות¹ ומאלמה באה מהחסך שהיה לי בעת הטראומה ושתיהן היו שם כשזה קרה.
24/02/2012 חברון, הפגנה `.open shuada st`. הגעתי לחברון עם מספר פעילים מתראבוט יום קודם והיום אמורות להתקיים שני הפגנות. מרגע שח`כ מוחמד בארכה הגיע לאחת ההפגנות שאליה הצטרפו הפעילים של תראבוט, הבנתי שאני לא נמצא במקום הנכון. מצאתי שני צלמים שיוכלו להחליף אותי ולצלם את ההפגנה הזאת, ונסעתי למקום בו אמורה להתחיל ההפגנה השנייה. מאות אנשים צועדים לעבר רחוב השוהדא. הצבא ממתין להם, החיילים יורים גז מדמיע לכל עבר, משאית הבואש מתקדמת לכיוון המפגינים ואני רץ קדימה. המפגינים מבעירים צמיגים, הרחוב אפוף עשן הגז, ג`יפים נכנסים מסמטה צדדית, מולוטוב נזרק לעבר הג`יפ הראשון. אני רץ לצלם והנה עוד מולוטוב נזרק על הג`יפ השני. אני מרגיש את האדרנלין מעורר אותי מחדש.
25/02/2012 בחודשים האחרונים אני יוצא כמעט כל יום לשתות. אלמה עובדת ביוכבד, בר שכונתי בנחלת בנימין, ובכל ערב שבו היא עובדת אני מגיע לשתות לא מעט אוזו או ערק ובעיקר כדי לברוח מהבדידות. אלמה, הללי, שירה ובמיוחד טלי נמצאות סביבי, דואגות, עוטפות אותי באהבה וחום. באחד הערבים חזרתי מאנלולו עם טלי ושירה לכיוון הבית. שאלתי את טלי `רוצה מכות?` והיא ענתה: `נראה אותך`. היא הניחה את התיק על רצפת מגרש המכוניות שממול לבית ונתנה כמה אגרופים. הפלתי אותה על הרצפה, אני מעליה, הרצפה מדיפה ריח חזק של שתן. היא קמה, עוד כמה אגרופים ובעיטות ואז היא נותנת לי אגרוף ישר לביצים ועוד פעם בעיטות ואגרופים. הרגשתי את המתח משתחרר, המגע של חום גופה והאנרגיה שבמכות שחררו את המתח.
26/02/2012 סטטוס בפייסבוק של טלי: `תודה לחיים על הכחולים והאדומים ;) `.
כמה ימים אחר כך אני מוצא את עצמי בסיטואציה דומה ביוכבד, הולך מכות עם טלי, הללי ותומר. שלושתם כנגדי, הללי מצלמת ושוב בעיטות ואגרופים. אני מטפס על תומר שגורר אותי על גב מכונית חונה. כולנו צוחקים, ושוב אותה תחושה משחררת.
01/03/2012 מסיבת יומולדת לתראבוט באלבי. אני פוגש הרבה מאוד חברים ושותפים פוליטיים למאבקים שונים. מתחילים ריקודים ואני עובר לחדרון האחורי. שירה מגיעה, עיניה כבויות. משהו באווירה משתנה. היא יושבת בצד, מידי פעם אנשים שואלים אותה לשלומה, אך היא איננה עונה. לאחר כמה דקות היא קמה והולכת. אני הולך אחריה, מחבק אותה והיא בוכה. אני מרגיש תחושה של כבדות שעוברת אלי.
07/03/2012 יום רביעי, אני פוגש את טלי, הללי ואלמה ביוכבד. אני יושב על הבר, הן יוצאות לעשן ואני אומר להן שעוד רגע אצטרף. אני בוהה על לוח הגיר שתלוי מעל הבר וברגע אני נעלם. לא יודע כמה זמן הייתי כך... אני שומע לחשושים לידי, מרגיש שיש אנשים סביבי, אך לא מצליח להפסיק לבהות, לבסוף אני מצליח לאסוף כוחות ולחזור הביתה. הולך לישון. יום שישי, השעה תשע בבוקר. ישנתי שלושים וארבע שעות. אני קם, מתארגן ויוצא לעוד הפגנה בנבי סלאח.
14/04/2012 סטטוסים שהעליתי בפייסבוק:
• מביט מתחת לרגליי, לא רואה את הקרקע, מועד, מחפש מקום להיאחז בו, נופל, היד המושטת לא מצליחה להגיע, צולל, ישן ובורח, שוקע, אוסף קצת כוח, מתרומם, יוצא לנשום את ריחו המצחין של הדיכוי, אדרנלין, ממלא ומניע מחדש, עד הפעם הבאה...
16/04/2012 • `חולמת | מנסה לצחוק | נרדמת | מקווה למחוק | נעלמת | בעולם רחוק. צוללת | ורואה את הסוף | מתעוררת | בפינת רחוב | ממלמלת | עוד מעט קרוב. אין לי כח | אין לי עוד | תן לי כח | תן לי עוד. כועסת | לא נכנעת | מוותרת | משתכנעת | נעלבת | כמו ילדה קטנה. מדמיינת | עפה לי מכאן | מרחפת | על ענן לבן | עד לנצח | עד לקצה הזמן` - היהודים
17/04/2012 Darkness all around me | I trying to navigate in the dark | I run into walls | I`m looking for the light beam. Only loneliness and desperation...
21/04/2012
נבי סלאח. רגלו של החייל מצד ימין נתקעה בתלתלית. צילמתי מספר תמונות ואז החייל השני קלט שאני מצלם ואמר זאת לחברו. זה האחרון צעק עלי `תעוף מפה לפני שאני יורה עליך`, וכיוון עלי את נישקו. צעקתי אליו בחזרה `תירה`. הוא לא ידע מה לעשות. כנראה שהתגובה שלי הפתיעה אותו והוא התעצבן, צעק וקילל... הסתובבתי והלכתי למקום אחר, אך כנראה שהדבר כ`כ עצבן את החייל שהחליט לזרוק עלי רימון הלם. ואני... אני לא בטוח שלא התכוונתי למה שאמרתי לו.
22/04/2012 הודעה מטלי: מה קורה איתך? אתה מוציא סטטוסים מלחיצים. אני לא מצליחה לתקשר איתך בזמן האחרון. כל מה שאני מרגישה ממך זה כעס ותוקפנות, ולכן לקחתי צעד אחורה, אולי כך עדיף, לא יודעת כבר. בכל מקרה, דע שהרבה אנשים ואנשות דואגים לך, כולל אותי. ואם תרצה לדבר או סתם לא להיות לבד.. אני לא רוצה להציק, אבל תדע שאני פה.
23/04/2012 סטטוס שהעליתי היום בפייסבוק:
שוכב בתוך חלל אפל מוקף חומות ,רק הייאוש והבדידות נמצאים כאן, שומע את רחשי האנשים שמנסים לחדור דרך סדקי הקירות, אך ידם גדולה מידי בכדי לעבור, לא מצליח לזוז, להושיט יד לעברם והם לא מבינים, מפרשים זאת כמשהו אישי כנגדם ויש את אלו שמתייאשים ומפסיקים לנסות...
הודעה מטלי: : בתגובה לסטטוס החדש שלך - לא נעלמת ולא מתייאשת. נותנת לך מרחב. הדלת תמיד פתוחה...
תגובה להודעה:
It`s good to know that the door is open but there are situations that the way to reach it (in a situation of disconnection and without any motivation) is impossible. Now (when I`m feeling better) I can say that a company (just by being here) would help (even when it seems I was not responding and disconnected).
21/05/2012 יום ירושלים. היום אמורים לצעוד דרך שער שכם עשרות אלפי ציונים במה שמכונה `מצעד הדגלים`. מחוץ לשער שכם מתחילה התקהלות של כמה עשרות פלסטינים בקריאות נגד הצעדה, ובמקום מתחילים כוחות גדולים של משטרה, יס`מ ומג`ב לדחוף ולעצור מפגינים באלימות ומנסים למנוע מהצלמים לצלם את האלימות והמעצרים. חייל מג`ב מנסה לעצור ילד בן עשר ואחת הפעילות מונעת ממנו בגופה מלהגיע אל הילד. הילד מצליח לברוח. פרשי משטרה דוהרים לעבר המפגינים, אחדים מהם נפגעים מהסוסים. המשטרה מתנהלת בצורה חסרת רסן ובאלימות רבה. בשלב מסוים אני רואה את עשרות אלפי האנשים שצועדים לתוך שער שכם שרים, צועקים ומקללים את הפלסטינים, הערבים ופעילי השמאל.
אני שואל את אן מאקטיב סטילס אם היא רוצה להיכנס לשער ולצלם את מה שקורה במצעד הדגלים. אנחנו צועדים בסמטאות הרובע המוסלמי בין מאות מפגינים שרובם בני נוער. הנה אני רואה את הללי ועוד כמה אקטיביסטים בין הצועדים. אן ממשיכה לכיוון הכותל ואני מחליט להישאר כאן. לאחר מספר דקות פונה אלי אחד הנערים ושואל אותי אם אני שמאלני. אני עונה לו `למה, יש לך בעיה עם זה?`. זה כמו עדר של שוורים שרץ לעברי ואני מוציא מהכיס מטפחת אדומה ומנפנף לעברו. והתגובה לא אחרה לבוא. ברגע האווירה משתנה ונהיית מאוד מתוחה. האקטיביסטים מתחילים לצאת מההמון לסמטאות הצדדיות. אני נשאר, מהופנט לכמות השנאה שיש לבני הנוער האלה. הללי ואלישבע מבחינות שנשארתי ומצטרפות אלי. הן לא רצו השאיר אותי שם לבד. אני מתחיל לצלם בווידאו את קריאות הצועדים `מוות לערבים`, `מוות לשמאלנים`. מתחילות דחיפות ואנחנו מבינים לאן זה הולך, אבל אני לא רוצה לעזוב, מתמגנט מהמצב, כאילו מחכה שמשהו יקרה. קבוצה של צעירים מקיפה אותנו. הם מתחילים לצעוק, לירוק ולקלל. כמה צעירים שוברים את המקלות של הדגלים ומעיפים אותם לעברנו. שני שוטרי מג`ב מונעים בגופם מהצעירים מלפגוע בנו.
29/05/2012 סטטוס שהעליתי היום בפייסבוק:
`קהות חושים - מאחר והסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית מנסים להימנע מתחושות הגורמות מצוקה, הם נוטים לפתח קהות חושים, חוסר מוטיבציה, חוסר יוזמה, איבוד עניין בפעילויות שגרתיות ודיכאון. קהות החושים נוצרת על ידי שינוי במצב התודעה הבא לידי ביטוי בתחושת אדישות, ריחוק רגשי ודיסוציאציה`. ויקיפדיה.
11/06/2012 אנאלולו. אני לא יודע כמה כוסות אוזו כבר שתיתי. אני רוקד צמוד עם ליהי. הקרבה שלה אלי עושה לי טוב. אנחנו ממשיכים אלי הביתה, יושבים על הספה בסלון, שותים עוד אלכוהול. באיזה שהוא שלב אני שוכב על הספה והיא מעליי מנסה להוביל, אבל אני עוצם עיניים. אני הרי כבר יודע שאני לא מסוגל... היא מנשקת אותי ואני נרדם. מאוחר יותר אני מתעורר ואנחנו עוברים למיטה לישון.
למחרת בערב ליהי חוזרת. אנחנו שוכבים על המיטה, מתנשקים, אני נוגע ומלטף את גופה. בשלב מסוים אני עוצר, אומר לה שלמרות שאני מאוד רוצה אני לא מסוגל... אני נבוך והיא אומרת לי שזה בסדר, שהיא מבינה את מה שעובר עליי ושהיא נותנת לי להתקדם בקצב שלי. ההבנה והקבלה שלה למצב בו אני נמצא הרשימו אותי. הייתי בטוח שהיא תקום ותלך, אך במקום זה היא עטפה אותי בחום ונתנה לי ביטחון.
לצערי, לא הכרתי את מוסטפא תמימי, אבל ככל הנראה הרגע הזה ילווה אותי כל חיי.
11/2013 היום, כשנתיים לאחר מותו של מוסטפא תמימי, אני כבר לא שואל את עצמי בשביל מה. ולא, זה לא שמצאתי תשובה, פשוט שאלה זו כבר לא עולה. זה לא שנהפכתי לאדם שמח או אופטימי יותר, אבל אני מצליח לתפקד בשגרת יומי ועדיין מחפש את המשמעות לחיי. לפני שלושה חודשים נפרדתי מליהי, שבתקופה מסוימת היוותה לי עוגן ויציבות ,ועזרה לי להתגבר על מחסומים פיזיים ורגשיים. רוב החברים שהיו לי נעלמו מחיי וגם כשאני נמצא באירועים חברתיים, הפגנות ובכלל, עדיין קיימת אותה תחושה של בדידות. אני מקווה שבדידות זו תחלוף כשתבוא אהבה חדשה לחיי.
הכתיבה על הפוסט טראומה העבירה אותי מסע, מסע שבו אני מתהלך בין רגעי האירועים וחווה מחדש את שקרה. אני מזמין כל אחד שחווה חוויה פוסט טראומטית לכתוב, לספר ולשתף, רק לא לשמור בפנים. אני יכול להגיד שמטפל/ת טוב/ה יכול/ה מאוד לעזור. תודה לרות בן אשר ולכל חבריי שתמכו בי והיו שם בשבילי - טלי, ליהי, אלמה, הללי, רות, שירה, נעמה, אווה ונועה.
|
