קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

קור, שלגים ונזקים בדרום הר-חברון
יום חמישי, (12.12.13)

סופות גשמים מושלגות קורות בעולמנו. באזורים קרים ערוכים אליהן יותר, באזורים חמים, כמו אצלנו במזרח התיכון, ערוכים אליהן פחות. עכשיו פוקדת אותנו מן סופה שכזו. כלי התקשורת פועלים כמובן, ומשתמשים בה גם על מנת לדווח, וגם על מנת ללבות ולהעצים את יצרי הצופים וחרדותיהם. מה לא עושים בשביל רייטינג. אנחנו, שמכירים את הפער בין התקשורת והמציאות (ולא רק בענייני מזג אויר), החלטנו לצאת לדרום הר חברון כבמידי יום חמישי.

10 ד` נסיעה ממחסום סנסנה התחיל מתערם לו השלג. הגענו עד לדרך העפר התלולה המובילה לאום פקרה. השביל היה מכוסה שלג עד שלא יכולנו לראות את שוליו, והכפר כולו לוטה בערפל כבד.

התקשרתי לסאוסאן בטלפון הסלולרי.

`אנחנו קרובים אליך מרחק דקה`, אמרתי .

`מה אתם עושים פה היום?` שאלה בתימהון.

`באנו לביקור השבועי. חשבנו שאם אתם יכולים לגור כאן בסופה שכזו, אנחנו יכולים לבקר אתכם בסופה שכזו. אנחנו רק לא בטוחים שכדאי עכשיו לרדת בשביל המושלג אפילו עם הג`יפ 4 על 4 של דני,` עניתי.

`אל תיקחו סיכון` אמרה. וקולה נשנק מהתרגשות מזה שבכלל הגענו לשם.

פנינו לעבר סוסיא. הכניסה לכפר קצרה יותר ומשופעת פחות בהשוואה לאום פקרה.

לא היה ערפל בסוסיא ויכולנו לראות את הנזקים. אהלים התעופפו ואפילו מבנה קצת יותר יציב כמו שירותים יבילים, נפל על צידו. באותה הזדמנות של ראות נטולת ערפל (תרתי משמע), יכולנו גם לראות את בתי ההתנחלות סוסיא ניצבים להם יציבים ומחוממים במרחק קצר משם

חלק מהמשפחות חיממו את אוהליהם עם עצים בתנור (בערבית: סובה), שמוציא את העשן דרך ארובה החוצה. חלק מן המשפחות התחממו באש מדורה שהדליקו בתוך האוהל, כשהעשן מחניק כל כך עד שנותר מרחב בחירה די מצומצם - לקפוא מקור או להיחנק בעשן. הילדים שתקו והצטופפו ליד האש. היה קר. קר מאד.

באוהל אחר שבו נמנם לו תינוק בן יומו, לא הדליקו אש, וכל בני האוהל בילו מתחת לערמת שמיכות.

וכולם כאחד, בכל סוגי האוהלים ובכל דרכי החימום, עסקו במאמץ לחסום בכל דרך אפשרית את הנזילות שנבקעו ביריעות האוהלים, או לחליפין בקירות המבנים היבילים שהעניקה להם אונר`א וסוכנויות סיוע אחרות (בדרך כלל אחרי הריסת האוהל שאיים איום בטחוני כבד על סיכויי קיומה של מדינת ישראל).

עד 1967 (שנת הכיבוש), חיו תושבי דרום הר חברון במערות.

בסוסיא, מאז שנהרסו מערות רבות (בנימוק של סיכון ביטחוני) החליף האוהל את המערה (בניה אחרת אסורה כאן), ואף אותו הורסת יד הכיבוש חדשות לבקרים. אבל בסוף החודש הזה, ממש ביום הולדתו של ישו, יהיה סוף סוף מענה חומל לאנשי סוסיא הפלשתינית. הם לא יצטרכו לסבול עוד מן הקור, הסופות והשלג – הכפר כולו מיועד להריסה מטעם המלכות.

פתאום נזכרתי שכשהייתי בת 9, בחיפה, באה אמי מירושלים שם היה אבי מאושפז בבי`ח, ואמרה: `אבא כבר לא סובל`. בשמחה שאלתי: `אז מתי הוא יבוא הביתה?` `הוא כבר לא יבוא` אמרה אימא. `אבא מת`...

כך וכך חשבתי לי כשביקרתי היום, כבמידי יום חמישי מזה 10 שנים, את חברי הטובים בסוסיא.

אראלה,

(בשם קבוצת הכפרים.)
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד