הארכיטקטורה המרחבית שצצה מול עינינו מפתיעה אותי: כבישים סלולים חדשים וכיכרות שלא ברור למה זקוקים להן ומובילות לכיוון אחד, לבית הכלא. מול השערים שלוש תחנות אוטובוס חדשות ושתילים שכבר מתחילים להתייבש למרות שורות הטפטפות לצדן. אמצע המדבר – לכאן זורקים את בסיסי הצבא, לכאן תוחבים את הפסולת הרעילה, ולכאן מעבירים את מבקשי המקלט. ואני מפה, גרה כשני עשורים בשדה בוקר. פנינה מוצפי-האלר ביקרה ב`חולות` לרגל חג המולד
בדקתי את המרחק של `מתקן הכליאה הפתוח` חולות משדה בוקר באפליקציית ווייז שלי. קצת יותר מ-50 קילומטר. פונים שמאלה בצומת טללים ואז שוב שמאלה לכיוון כלא `קציעות`. אבל ההגעה לחולות אינה קלה. אנו עוצרים כמה פעמים ומנסים לשאול חיילים בכניסה לבסיסים הפזורים לאורך הדרך. `אחי,` אומר אסף, תלמיד דוקטורט בקמפוס בשדה בוקר, לש.ג., `איפה אני פונה ל`חולות`?`. אני שמה לב לשפה הצה`לית שהוא מאמץ בלי להיות מודע לכך. החייל מגיב בהתאם. חושב שאנחנו מחפשים בסיס צבאי ומכוון אותנו לשם ורק אחר כך כשאסף אומר `המסתננים`, מילה שאנחנו נמנעים מלהשתמש בה, החייל מבין ומכוון אותנו הלאה. מכונית הפז`ו 107 העמוסה שלי עוברת עוד בסיס, מרחבים של אדמה יבשה מחולקים בהרבה גדרות, עוד כלא ועוד כיכר באמצע מדבר צהוב, סחוף רוחות. ואני מפה. גרה כבר כמעט שני עשורים בשדה בוקר. מבינה למה נהגי המוניות שמביאים אותי הביתה מהמרכז אומרים לי שהיו פה פעם, במהלך ה`שירות הצבאי שלהם`. תחושת `סוף העולם שמאלה`, החצר האחורית של המדינה. מקום שאינו מקום. לכאן זורקים את בסיסי הצבא (`עיר הבה`דים`), לכאן תוחבים את הפסולת הרעילה (רמת חובב), ולכאן מעבירים את מבקשי המקלט שהמדינה לא רוצה לראות.
הארכיטקטורה המרחבית שצצה מול עינינו מפתיעה אותי. כבישים סלולים חדשים וכיכרות באמצע המדבר שמובילות לכיוון אחד, לבית הכלא. לא ברור מי מצפה לתנועה שתצטרך הסדרה דרך כיכרות. כשאנו מתקרבים ל`מתקן הפתוח` יש מאמץ מושקע לנרמל את המרחב, לאזרח אותו ותחושה ברורה שמישהו מתכונן לבאות – לא למציאות עכשווית שבה כמה עשרות מבקשי מקלט מאכלסים מרחב מוקף גדרות גבוהות. מול שערי ה`מתקן הפתוח` שלוש תחנות אוטובוס חדשות, כיכר מרוצפת ושתילים שכבר מתחילים להתייבש למרות שורות של טפטפות שלאורכן הם עומדים. אנו מגיעים בשתי מכוניות פרטיות עמוסים באוכל ומעט בגדים חמים לחורף. לאילה האמריקאית שארגנה את הנסיעה הזו אין ספק שרק הרצון הטוב שלנו וההופעה בחג המולד תספיק כדי לשכנע את כל הנוגעים בדבר. היא לא מתאמת אישורים. למזלנו אנו נפגשים בכניסה למתקן במוסה, פליט סודאני דובר עברית רהוטה ובנמרוד, עורך דין העובד בשביל `המוקד לפליטים ומבקשי מקלט`, המחכים שעה ארוכה מחוץ לשערים ובידם אישורים להיכנס. `תגידו לאנשים שאנו בחוץ עם אוכל ומתנות ושיצאו אלינו. לנו אסור להיכנס`, אנו מבקשים ממוסה ונמרוד שמצליחים להיכנס רק אחרי שאבי, `קצין הסוהרים`, מופיע בעצמו כדי להורות על פתיחת השערים.
בינתיים אנחנו פורשים מחצלת מול מגרש החניה העצום (למי הוא מיועד? מבקרים?) ומתחילים לדבר עם בחור פלסטיני כבן חמישים שמפקח על עבודתם של שלושה בחורים בדווים צעירים מרהט. הוא, כך הוא מפרט בלי שממש התבקש (כנראה שהיה צריך לעשות זאת שוב ושוב במרחב של פליטות והגדרות משפטיות של סטטוס), הוא מהשטחים אבל התחתן עם אישה מטייבה. `אין לי תעודה כחולה אבל יש לי אישורים`, הוא חוזר ומדגיש. הוא מספק שירותי ניקיון בתוך ומחוץ למתקן. הבדווים הצעירים נוהגים בטרקטור עם כף גדולה שאיתה הם סוחפים את שיירי החול שנותר ברחבה מול שער הכניסה. הכל נקי ומסודר. התחושה היא של רגעים לפני… לפני מה? לפני הציפייה לשימוש מלא, למאסות של אנשים שצריכים לאכלס את הביתנים החדשים הריקים שאני מצלמת מבעד לסורגים. ואז הם מטפטפים החוצה. רובם ככולם אריתראים. `הסודאנים אמרו שהם נשארים כי ההזמנה הייתה לכריסמס`, מסביר אחד מהם. אני מתרשמת מהניקיון והנעימות של הופעתם: הם גם לא כל כך רעבים ורובם לוקחים תפוז או קלמנטינה ופוסחים על הסנדוויצ`ים הארוזים שהבאנו איתנו. אני מדברת עם כמה מהם. רושמת שמות ומספרי טלפון של אלה שאמרו שהם רוצים שאחזור ואדבר איתם בביקורים הבאים שלי שם. מבהירה שאיני שייכת לאף ארגון. שבאתי הנה כדי להציע את האוכל ולראות מה אוכל לעשות למענם. הם רוצים להישמע. בנימוס אך בדחיפות הם מציעים את סיפורם האישי. בחור רזה שאומר לי שהוא בן 25 ונשוי ואב לילד שנותר באריתריאה מספר לי שהוא עבד שנתיים ושלושה חודשים בתל אביב לפני שנשלח לכלא סהרונים. שמו מסנגה. הוא חוזר ואומר `יש לי אישה`, כאילו שזה בסיס לחוסר ההצדקה לכך שהוא עצור פה.
אוויאט בן ה-23 משתף אותי בסיפורו גם הוא. הוא חצה את הגבול מסיני במרץ 2012. שילם כופר של 20,000 דולר למבריחים הבדווים. `כל הכפר גייס את הכסף למעני`, הוא מסביר. עבד שישה חודשים בתל אביב ואז לילה אחד נעצר על ידי המשטרה. `לא עשיתי בלגן`, הוא מסביר בעברית רחוב מתובלת באנגלית. `ואז, שהם שמעו שאני מאריתריאה, הם קראו לאימיגרשיין, והביאו אותי לסהרונים. לפני שבועיים העבירו אותי לפה, לחולות. יש לי עורך דין ישראלי. קוראים לו יוסי. הוא עובד לשחרר אותי. אבל כבר שישה חודשים יוסי אומר לי כל פעם: `עוד חודש, עוד מעט`, וכלום לא קורה! את מוכנה לדבר עם יוסי?` הוא שואל אותי. אני מסכימה אבל מופתעת בכל זאת כשאוויאט שולף את טלפון הנוקיה החבוט שלו מכיסו האחורי ומתחיל לדבר עם `יוסי`. פניו מביעות חרדה עמוקה. הוא חוזר על המילים בעברית מהססת. `עוד מעט? כן? עוד מעט!`, הוא חוזר ואומר.
ואז בלי הרבה הקדמות הוא מגיש לי את הטלפון ומבקש שאדבר כאן ועכשיו עם יוסי. `מה אתה רוצה שאגיד לו?` אני מנסה. אוויאט אומר: `אני רוצה להבין מה מצב. את מדברת עם יוסי` אני מנסה: `יוסי שלום, שמי פנינה, אני פה מחוץ לכלא חולות, אוויאט ביקש שאדבר איתך.` הוא מתגונן מיידית. `לאיזה ארגון את שייכת, מי את?` אני מנסה להוריד את האגרסיה שלו. `אני רק מנסה לתווך פה כי אוויאט אומר לי שהוא שילם לך 10,000 ש`ח ואינו מבין מהו מצבו`. יוסי נדלק: `הוא פנה אלי. אני צריך להתפרנס. אני עורך דין בשוק החופשי`. אני: `כן, ברור. ברור` יוסי: `הוא סיפר לך למה הוא שם?` אני: לא, רק אמר שעצרו אותו בלילה והביאו אותו לכלא סהרונים`. `אני לא בטוח בעצם. איך אמרת שקוראים לו? חכי רגע!` אני שומעת רשרוש של ניירת. `איך אמרת שקוראים לו שוב?` חוסר הידיעה שלו לגבי שמו של מי שרק דיבר איתו לפני דקה ושלו הוא הבטיח `עוד מעט!` מתמיה. אני מחכה בסבלנות: `אה..הנה. אהההמממ, אני מנוע מלספר לך. חיסיון לקוח. אבל מה שאני יכול לספר לך זה שהוגשה עתירה לבית המשפט והשופט החליט שהבחור הזה מסוכן לציבור והמעצר שלו מתמשך`. אני מסבירה לאוויאט שמביט בי בדריכות מה אמר יוסי. הוא מבקש לדבר עם יוסי ואחרי כמה משפטים הוא מחזיר אלי את הטלפון. יוסי אומר לי: `טוב, הוא רוצה שאשתף אותך. זה עינינו. הוא מואשם בניסיון לאונס.` `ומה קורה? החקירה מתקדמת?` אני שואלת. `אין מה לעשות. כל עניין המסתננים עצור, תקוע`, אומר לי יוסי. `אבל מה עם הסיפור החקירה הספציפית של הבחור הזה ששילם לך כל כך הרבה כסף?`, יוסי אינו מתנצל עכשיו. `תשמעי, איך אמרת שקוראים לך? אני עושה מה שצריך. השופט דחה את העתירה והוא מוחזק עד לבירור פרטי ההאשמה.`
קבוצה קטנה של מבקשי מקלט מקשיבה לסצינה המתפתחת. בחור גבוה עם ראש גלוח שלשון הגוף שלו אומרת בטחון ועוצמה אומר לנו אחרי שהקשיב לחילופי הדברים: `זה בזבוז כסף. העורך דין הזה לא עושה כלום.` אני מסכימה איתו ורואה איך אוויאט מתכווץ ביאוש. חושבת לעצמי אם הייתי פה לעזרה בכלל. הבחור הקרח הגבוה הוא טספלידט והוא בן 37. העברית שלו הרבה יותר טובה משל האחרים. הוא נכנס לארץ ב-2006 באופן חוקי ועבד בתל אביב ובמקומות אחרים, אבל כשבא לחדש את הסטטוס שלו במשרדי ההגירה לפני כחצי שנה אמרו לו שמצאו שהוא בכלל אתיופי ולא אריתראי ולכן הוא מועמד לגירוש. `אני אריתראי. פשוט חייתי באתיופיה כמה שנים. אני צריך להוכיח להם את זה. אז גם אני שכרתי שירותי עורך דין פרטי והשקעתי כסף רב והנה, כלום. אני סתם מחכה.` טספלידט מסביר שהוא היחידי פה שיש לי סטטוס חוקי ומסביר שהגיע ארצה כתייר בטיסה. לא כמו האחרים. `רובם פה באו דרך סיני`, הוא מסביר לי. `הרבה מאלה שאת רואה פה הם בכלל לא יצאו מהכלא, לא ראו את תל אביב או אפילו את אשקלון.` הוא מתרגם עבורי ואני שואלת כמה בחורים צעירים שלא יודעים אף שפה מלבד טיגרינית. למשל בחור בשם באראחת בן 23 – איך הגיע לכאן. באראחת מספר לנו שהיה תקוע בסיני שלושה חודשים כי לא הצליח לגייס את הכסף שתבעו ממנו המבריחים הבדווים: `עבדתי בשבילם שם בסיני`, הוא אומר ובסוף הם הסכימו שאשלם רק (הוא נוקב את הסכום במטבע האריתראי וטספלידט עוזר לו להגיע לערך בדולרים) 3,000 דולר. זה מה שהאח שלי שהוא מהגר בקנדה שילם עבורי.`
בחור עם שיער ארוך וזקן מטופח בשם פילימון אומר לי שזה גם הסיפור שלו. `אני לא ראיתי כלום מישראל. מסיני ישר לסהרונים. אני כלוא שנה ושישה חודשים. לא עושה כלום. יושב. עכשיו אנחנו פה.` יש 160 איש כמונו הם אומרים לי, כולם מהגבול לסהרונים ועכשיו לחולות הזה. אני תוהה בקול איך הם יודעים את המספר המדויק והם אומרים לי ש`הכל כתוב` – שהם מתועדים במסמכים של רשויות ההגירה וארגוני זכויות אדם שרשמו את הסיפורים שלהם מיד עם חציית הגבול. פילימון לא רוצה לדבר על החוויה של שלושת החודשים ששהה בסיני. `זה לא חשוב עכשיו`, הוא מתעקש. טספלידט שמתרגם את דבריו מוסיף משלו: `זה כואב. הוא לא רוצה לחשוב [מה קרה שם] הוא רוצה לדעת מה עכשיו. מה העתיד שלו`.
כל השוהים החדשים בחולות `לא עושים בלגנים`, הם אומרים לי. הם לא השתתפו בצעדה לירושלים. הם לא מוחים. כל מי שהשתתף באותה צעדה `קיבל עונש` והוא בסהרונים ואסור שם לפחות לשישה חודשים. `אנחנו לא בלגנים`. אבל אין להם מושג מה הולך לקרות להם. גם אלה שכל החוויה הישראלית שלהם מסתכמת בשהות בבתי כלא במדבר וגם אלה שהצליחו לעבוד בתל אביב ונאסרו ושילמו להגנה משפטית של עורך דין ישראלי. כולם `תקועים` במתקן החדש הזה שמחכה לתפוסה גדולה פה עשרות מונים מהשוהים בו היום. טספלידט מנסה להסביר לי את המצב. `זה כמו אנחנו במעבדה. כמו חיות ניסוי. הם לא יודעים מה לעשות איתנו. יש כאלה שבאו לפה כי עצרו אותם על `נוקיה` [הוא מתייחס לכך שאתה יכול להיעצר אם נמצא בידך מכשיר נוקיה ואין לך קבלות על רכישתו - פמ`ה] ויש כאלה שהסטטוס שלהם שהיה בסדר גמור עכשיו אין להם אישור או הארכה. אבל זה הכל בלגן. `הם` לא יודעים מה לעשות איתנו. רוצים לראות מה אנחנו עושים. מה בית המשפט עושה. לא יודעים.` ואני מסכימה איתו. התחושה היא של מצב לימבו באמצע מרחב הזוי, מרחב ביניים שהארכיטקטורה שלו מנסה נואשות לתת לו הגדרה. במגרש החניה הפסים הלבנים המגדירים מאות מקומות חניה מסומנים בוהקים בלובנם. הסוהרים בכניסה מהססים.
`אם את מצלמת,` מאיים עלי אחד מהם, `אני לא נותן להם לצאת`. לפני שהם מרשים למבקשי המקלט לצאת מהמתקן `הפתוח` נוצר תור ארוך. הם מחתימים את היוצאים על אישורי יציאה. מבררים שוב ושוב עם אבי, קצין האסירים, שהוא מאשר. מה מותר להם. מה אסור. `אני מתפלא שהוא במתקן הפתוח`, אומר לי יוסי, עורך הדין שמייצג את הבחור שהוכרז `סכנה לציבור`. תראי את כל הביתנים החדשים, אומר לי טספלידט. את כולם הם יימלאו. אנחנו מחכים. אנחנו פה. אין לנו לאן ללכת. בין השיחות הקצרות שאני מנהלת, אני שומעת בחורה ישראלית חמורת סבר אומרת למבקשי המקלט שהתקבצו סביבה: `חשוב שתדעו שאנחנו עושים הכל לעזור לכם. שאנחנו איתכם`. ואני תוהה. האמנם? מה אני יכולה לעשות למענם? `מה אתם צריכים?` אני שואלת אותם. `יש לנו הכל,` אומר הבחור המואשם באונס שמעולם לא נחקר. `יש פה קנטינה ואפשר לקנות סיגריות (רק מסוג Next) וסבון והאוכל בסדר. כל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שאנחנו פה כלואים ואין לנו עתיד. זאת הבעיה`. אני מבטיחה להגיע שוב. לדבר. לשמוע. לראות איפה אוכל להיות לעזר. תחושה של חוסר אונים. של יד נעלמה שקובעת חוקים תוך כדי הליכה שאינה נענית לחוק הבנלאומי או להנחיות ברורות של בג`ץ. מערכת בהמתנה. אנשים שחייהם נעצרו.
|
