המפעל הציוני הושתת מראשיתו על בדלנות והיפרדות, שהתמזגו עם תודעת אדנות ועם חרדה דמוגרפית. יסודות אלה גרמו למיליטריזציה של הסכסוך והובילו למלחמת 1948 ולמנוסה וגירוש של 82% מהפלסטינים שחיו בשטח שהפך למדינת ישראל. כלפי האזרחים הערבים שנותרו במדינה מיישם הממסד הישראלי את מדיניות ההפקרה המושגחת, שלבשה צורה מתוחכמת יותר בעשרים השנה האחרונות.
ההפקרה באה לידי ביטוי בהיעדר הכלה משמעותית של האזורים הערביים במיזמי פיתוח אזורי (תיירות, חקלאות, תעשייה, תעסוקה); באי הקמת יישובים ערביים ואי הסדרת תוכניות מתאר שעונות לצרכים הדמוגרפיים, באפליה תקציבית בוטה ברוב משרדי הממשלה; באי העסקה במגזרים הציבוריים הרווחיים (מים, חשמל, תקשורת ואחרים); באי אכיפת חוקי תעבורה, תעסוקה ומשפחה ביישובים הערבים; במיעוט פעילות משטרתית לדיכוי פשע ועוד.
במקביל להפקרה, ובצורה מודעת ומתוכננת, הצליח הממסד הישראלי להפקיע מהערבים את מעט אמצעי הייצור שנותרו להם אחרי 1948, כמים וקרקעות, ולהעביר את כוח האדם הערבי למשק היהודי. גם ההון המועט שנצבר שם ממשכורות חוזר למגזר היהודי, מכיוון שהוא מושקע, בחלקו הגדול, בקניונים במרכזי הערים היהודיות.
הממסד יודע שההפקרה עלולה לגלוש להפקרות ולמרי אזרחי. כדי למנוע זאת מקיימת המדינה מנגנוני השגחה ביטחוניים מתוחכמים על האזרחים הערבים. עד 1966 היה זה צה`ל, באמצעות הממשל הצבאי. מאז – השב`כ והמשטרה. גופים אלה מנסים למנוע את התופעות השליליות שעלולות לנבוע מכעס ותסכול של האזרחים הללו. כאשר נכשלת ההשגחה, ומתרחשת הפקרה והפקרות, מפעילים `כוחות הביטחון` יד קשה, המסתיימת, לפעמים, בהרג. האירועים המפורסמים ביותר שבהם נהרגו צעירים זועמים היו ב-1976 וב-2000. במקרים אחרים (פקיעין 2007, עכו 2008, פעמים רבות בנגב) היו אירועים אלימים, אך לא היו הרוגים.
מדיניות הממסד נעשתה בוטה במיוחד בשנים האחרונות, כאשר הכנסת חוקקה חוקים מיוחדים כנגד הערבים, וכאשר על שולחנה מונחים חוקים חדשים נוספים שיפגעו בעיקר באוכלוסייה הערבית. מדיניות ההפקרה המושגחת נושאת, בעיני הממסד הישראלי, פרי חיובי, שהרי רוב הזמן הערבים שומרים על כללי המשחק.
הדוגמא הקיצונית של מדיניות ההפקרה המושגחת היא אצל הבדואים בנגב. העוני, האבטלה, הפשע, היעדר התשתיות (כבישים, מים, חשמל, מערכות חינוך ובריאות), ולכן גם ההתיישבות והבנייה הבלתי חוקית – הגיעו שם לשיא. ההפקרה גלשה שם להפקרות שפוגעת בכבישי הדרום וביישוביו היהודיים, ולכן נעור הממסד. כדי לצמצם את ההפקרות (אך לא את סיבתה, ההפקרה הממסדית) הוקמה במשרד לאיכות הסביבה `הסיירת הירוקה`, לפיקוח על ההתפשטות הטריטוריאלית של הבדואים ולצמצמה, לעיתים קרובות אף בכוח. מאידך גיסא מאפשרת המדינה העברת קרקעות נרחבת בנגב ל`התיישבות בודדים` ליהודים בלבד.
לתוכנית פראוור יש שתי מטרות. האחת, לחזק את מדיניות ההפקרה המושגחת. זאת, על ידי ריכוז הבדואים החיים ב`פזורה` למספר עיירות שתהיינה מופקרות ומוכות אבטלה, עוני ופשע, אך קלות יותר להשגחה. השנייה, להעביר את הקרקע שתופקע מהבדואים ם לטובת הקמת יישובים יהודיים.
החלופה היא לקיים עבור הבדואים מדיניות שוויונית כזו המבוצעת לגבי היהודים; ליישב את האזרחים הישראלים הללו במקומותיהם כיום; לבנות עבורם, בהשקעה של מיליארדים, תשתיות ראויות לשמן; להנגיש להם את כל שירותי המדינה; להכילם תחת שלטון החוק הישראלי ולפתוח להם את כל מסלולי הקידום הסוציו-אקונומיים. מדיניות זו, שאותה יש להכיל על כל היישובים הערביים בישראל, תיצור למדינה אוכלוסייה נאמנה ואוהדת יותר מאשר זו החייה במספר שכונות יהודיות בירושלים ובערים נוספות, ובמספר התנחלויות מחוץ לגבולות המדינה.
- See more at: |
