לא דבר טבעי הוא עבורי, כבוגר מערכת החינוך האינדוקטרינרי הישראלית וכבוגר מנגנון צבאי רקוב ומסואב, להשתתף בהפגנות בגדה המערבית. ואני מדבר רק בשם עצמי. אני לא חבר בשום מפלגה או בארגון פוליטי אחר, ובנוסף לזה גם אתאיסט גמור. השתתפותי אינה טבעית גם עבור תושבי הכפרים שאליהם אני מגיע עם חבריי: ההפגנות מתחילות בדרך כלל עם סיום תפילת הט`הר במסגדים, בה משתתפים רבים מהמפגינים, וחלק מהקריאות בהפגנות מופנות לאללה. פעמים רבות מונפים דגלים של תנועות פוליטיות פלסטיניות כלפיהן אין לי כל סימפטיה, וישנן פעמים בהן מתייחסים אלי ואל ישראלים אחרים בחשדנות הגובלת לעתים בעוינות.
וישנה גם האלימות. ההפגנות האלה, למרות הרומנטיזציה שמנסים לעשות להן גורמים שונים, אינן הפגנות בלתי אלימות. כמעט בכל ההפגנות זורקים אבנים לעבר החיילים, וברבות מהן מבעירים צמיגים ומשתמשים בקלע כדי ליידות את האבנים למרחק גדול יותר. האלימות מצד החיילים מיותרת וחסרת פרופורציה לחלוטין, והסיבה היחידה לאלימות בהפגנות האלה היא נוכחותם המיותרת של לובשי המדים הישראלים. בבלעין, לדוגמה, הם מסתתרים מאחורי חומת בטון בת כמה מטרים ומטווחים את המפגינים אף על פי שלא נשקפת כל סכנה להם או לאחרים. הישראלים והזרים המשתתפים בהפגנות אינם לוקחים חלק באלימות. מעולם לא ראיתי איש מאיתנו מרים אבן, גם כשהיינו בסכנת חיים בשל תוקפנות החיילים.
כישראלי ששרת בצבא, העמידה בצד השני של כוונות הנשק היא חוויה מטלטלת ומפכחת. גדלנו לפחד מפני `הערבים`, ולפתע האיום האמיתי מגיע מצד חיילי צה`ל. כשהשמיים מתמלאים בפצצות גז מתחילה מנוסה. הגז צורב, חונק, משתק. העיניים שורפות עד שקשה להשאירן פקוחות והנשימה נעצרת. ריחו המריר, האבקתי, מתפשט לכל עבר, האמיצים יותר מתקרבים ובועטים בו הרחק עם כיוון הרוח, הרוב מוצאים נקודה להתמוטט בה, יורקים ומקללים, עד שיתפוגג הענן ואפשר יהיה לנשום שוב. אמבולנס שמתקרב לפנות את הנפגעים זוכה גם הוא פעמים רבות למקלחת גז בכינון ישיר. בנוסף, משתמשים החיילים בקליעים, לרוב בקליעי גומי, ולעתים גם בתחמושת חיה. פעם נורה צעיר פלסטיני שעמד במרחק כמה מטרים מאתנו בכדור חי ברגלו. אמצעי לחימה נפוצים אחרים הם רימוני הלם היוצרים רעש איום, והבואש, אותה המצאה שטנית של מים מצחינים שמרוססים לעבר המפגינים, מוסיפים עלבון על הפגיעה. `מי חרא` קוראים להם הפלסטינים.
אני מגיע להפגנות כנעם, אדם פרטי המוחה על העוול שנעשה לתושבי הגדה. עבורם אני קודם כל ישראלי, והדיסוננס הזה עומד בבסיס חשבון הנפש שאתם קוראים כעת. ואתן דוגמה. בשבת האחרונה, כמדי שבוע כמעט, הגיעה קבוצה של ישראלים לאחד הכפרים לשמוע עוד על מה שקורה שם. זו פעילות ברוכה בעיניי, החושפת רבים בציבור הישראלי לעוול המזעזע המתרחש מתחת לאפו. אבל בשבת הזאת היתה במקום קבוצה של צעירים תושבי הכפר שהתעמתו מילולית עם כמה מתנחלים שהתקרבו לאדמתם, והקבוצה הישראלית שהגיעה נתפשה על ידם כגורם מעודד, כך לדברי אחד מהם. הם התחילו להצית צמיגים וליידות אבנים לעבר החיילים, שהתקרבו לבתי הכפר תוך ירי רימוני גז והלם. איני יודע אם האירוע היה נמנע אלמלא אותה קבוצה היתה שם, אבל נוכחותה בודאי לא עזרה להרגיע את העניינים. אחת הסיבות להימצאות ישראלים בהפגנות של פלסטינים היתה לריכוך יחסם של החיילים, בידיעה שיטפלו אחרת בקבוצה מעורבת של ישראלים ופלסטינים, לעומת קבוצה הומוגנית של פלסטינים. קשה לומר אם סיבה זו תקפה גם כיום, בהתחשב ברמת האלימות שהחלו החיילים להפגין גם כלפי ישראלים. לפחות במקרה אחד בו הייתי נוכח, החיילים דווקא `טיווחו` במיוחד אותי ואת חבריי, תוך סינון קללות וזריקת רימונים, אף על פי שלא עשינו דבר שיכול להתפרש כאיום עליהם.
כשאנחנו עומדים בשדה מול החיילים, אנחנו מתבדחים שאנחנו עוטים את שריון הפריווילגיות שלנו. השריון המדומיין הזה מורכב בין השאר מתחושת אדנות מקולקלת, שאריות של אמון ברוח הצבא שלא יעז לפגוע בישראלים בני בשרו ודמו, והתרסה כלפי המדינה שמתעקשת לבצע את פשעיה גם בשמנו. הוא מתחיל להיסדק עם ירי הגז הראשון, נושר עם בוא הקליעים, ומתפרק כליל כשהחיילים מתחילים לרדוף אחרי המפגינים - אך כמו וירוס תודעה עיקש, הוא חוזר בהפגנה הבאה.
ובכל זאת
המפגש עצמו הוא משנה תודעה. האחר, הזר, נהפך מסיפור, מרעיון, לאדם מוחשי. המפגשים הללו הם מפגשים בין בני אדם. אנחנו מדברים, מקשיבים, מחייכים, ומפיגים את החשש המשותף מהצבא לפני ההפגנה. תוך כדי ה`קרב` אנחנו בוכים יחד, נחנקים יחד, עומדים יחד ובורחים יחד. אחריו שותים תה ומדברים. לפעמים על המצב, לפעמים על עצמנו, שומעים סיפורים מפעם, חושבים על העתיד. המפגשים האלה הם גם כלי בלתי אמצעי לקבל מידע על אירועי השבוע, כזה שלא תמיד תואם למידע המגיע מערוצי התקשורת האחרים. רק כשרואים את כמויות הגז הבלתי נתפשות המומטרות על בתי התושבים, אפשר להבין איך נחנק למוות קשיש בן 85, ולהפנים שאין למפקדי הצבא אפשרות לטעון שללא היו מודעים למידת הנזק שגורמים האמצעים שהם מפעילים. רק כשמתבוננים בבתי ההתנחלויות שנבנו על שטחים שהיו שייכים פעם לכפר, ובמיקום החיילים שנמצאים בכל מקום פרט לשטח שבין בתי הכפר לבתי ההתנחלות, מבינים שהשם `צבא ההגנה` הוא בדיחה עצובה. רק כשרואים ילדים, בני ארבע, בני שש, בני עשר, נחנקים מהגז שיורים החיילים ובורחים באימה מחמוש ממוגן מכף רגל ועד ראש, מבינים באמת את המחיר שגובה ישראל מהחוויה האנושית של בני האדם שבחרה לדכא. האלימות, האיוולת, הרוע, כל אלה בשביל אידאה מזויפת. עבורי, זה הרווח העיקרי הנובע מהנוכחות שם. תובנה אמיתית ועמוקה של הפשע, של הכאב ושל המחיר. תובנה המצמיחה כח להמשיך ולהילחם.
סולידריות היא סיבה נוספת. עצם העמידה אלה לצד אלה, העובדה שכולנו נחנקים מאותו הגז שנורה על ידי אותם חיילים, העובדה שבנוכחותנו אנחנו מראים לילדים הקטנים ולהוריהם המצטרפים לתהלוכה שיש גם ישראלים אחרים, כאלה שמוכנים לעמוד לצדם, שלא כולנו בני בליעל המשתלטים להם על האדמה ויורים עליהם. החיוך האילם של ההכרה בשותפות המאבק תוך כדי ריצה או השתנקות - נצרב. לא כולנו אותו הדבר.
בנוסף ישנו גם המאבק שלנו כישראלים על צביון המדינה. בכמה מקרים נפרדים פסק בג`צ, וצה`ל בחר לסרב לקביעתו. לדוגמה, בכפר קדום החליט בג`צ לפני כמה שנים שיש לפתוח את הכביש שנסגר בהוראת הצבא, אבל הצבא מסרב לבצע את החלטת בית המשפט. פוטש. רוב הישראלים בוחרים להתעלם מזה, כי זה קורה מעבר להרי החושך. אני שם בשביל תושבי הכפר, אבל אני גם שם בשבילי, כישראלי. המאבק הוא שלהם, אבל גם שלי. שלהם בשביל הכביש, שלי בשביל שלטון החוק. כל אזרח ישראלי שבוחר להתעלם, כאילו ויתר על המדינה, ויתר על החוק ועל הצדק.
ישראלים מעטים מגיעים להפגנות האלה, עשרות בודדות. זו לא ביקורת, זו עובדה. מעבר לקושי שבכניסה לאזור קרב בו הסיכוי להיפגע אינו זניח כלל, קשה לקום ולצאת נגד המדינה שלך, לעמוד מול חיילים שלובשים את אותם המדים שלבשת אתה, לצד אלה שחונכת לשנוא ולפחד מהם. קשה להפנים שצה`ל נהפך לכנופיה אלימה שלא תבחל באמצעים כדי לדכא כל ניצן של התקוממות עממית. קשה להבין שמשקרים לך, ושאם לא תתעקש על האמת, איש לא יעשה זאת.
מספרם של אלה הרואים את המציאות ויכולים לעמוד בהתרסה מול הצבא לא יגדל משמעותית אלא אם יקרה משהו קיצוני מאוד, שכנראה יעלה בחיי בני אדם ויוביל להסלמה נוספת. ההפגנות האלה, שחלקן הפכו כבר לריטואל קבוע המתרחש מדי שבוע, הצליחו אולי יותר ממאבקים אחרים למשוך סיקור תקשורתי אוהד בדרך כלל תחת המיתוג הבלתי אלים, אך נכשלו בלהגיע אל לב המיינסטרים הישראלי. אפילו חברים ישראלים המגדירים עצמם שמאלנים מרימים גבה כשאני מספר על השתתפותי בהפגנות האלה, כאילו מדובר בחציית איזה קו דמיוני, איזה רוביקון שאחריו הישראליות עצמה מוטלת בספק.
אבל זה בדיוק ההפך: בהפגנות השבועיות בבלעין, באל מעסרה, בנבי סאלח, בכפר קדום ובמקומות נוספים - נמצאים אלה שלא פוחדים לעמוד שכם אל שכם עם התושבים המקומיים, יחד, למען החופש ולמען הצדק. אלה שלא מסכימים שהדברים הנעשים על ידי ממשלת האיוולת הזו ייעשו גם בשמם. אלה הרואים בסולידריות אידאה חשובה ומבינים שהפשע המתמשך, הכיבוש, הורג את כולנו. אלה שבעוד ארבעים שנה, כשיישאלו `ומה עשיתם אתם?` יוכלו לענות בגוו זקוף: `אני עמדתי בגופי לצד הצדק ולא הבטתי הצדה כשהפאשיזם ביקש לעבור`.
אני גאה לעמוד יחד אתם.
|
