תחילת הבנייה הבלתי חוקית
בנייתם של חמישה מבני קבע המיועדים לפינוי ב- 1.7.2012 (ולא כל השכונה) במתחם ג`בל ערטיס, על שטח השייך לתושבי הכפר הפלסטיני דורא אל קרע, החלה ב- 2006. מיד לאחר תחילת הבנייה הוציא המנהל האזרחי צו סופי להפסקת העבודות ולהריסת הבנייה הבלתי חוקית מחוץ לשטח השיפוט של ההתנחלות בית אל וללא תוכניות מתאר.
הגשת העתירה לבג`צ
באוקטובר 2008, ולפני שיושבו המבנים, הוגשה עתירת בעלי הקרקע הפלסטינים מהכפר דורא אל קרא, בסיוע ארגון יש דין. העתירה דרשה את מימוש את צווי ההריסה וכן מניעת האכלוס של המבנים שנבנו באופן בלתי חוקי על אדמות פרטיות במתחם ג`בל ע`רטיס (בג`צ 9060/08).
טענות חברת `אמנה` וקריית הישיבה בית אל לבעלות על הקרקע התגלו כזיוף
המדינה שללה מכל וכל את הטענות בדבר עסקת מכירה שנעשתה לכאורה בשנת 2000:
* הסכם הרכישה היה פיקטיבי: `שם המוכר על מסמכי הרכישה שהוצגו אינו הבעלים הרשום של החלקה, ולא היה בעלים רשום בעבר.` (תשובת המדינה לבג`צ, ינואר 2010)
* חברת אמנה ידעה כי ה`מוכר` אינו הבעלים החוקי של הקרקע: `נוסיף כי היה ידוע לחברה הרוכשת על כך שאין זהות בשם המוכר לזה הרשום בספר המקרקעין` (מכתב ע. קמ`ט מקרקעין, פברואר 2010).
* המוכר היה בן 7 בעת רישום המקרקעין ועל כן לא יכול היה להרשם כבעלים (מכתב ע. קמ`ט מקרקעין, פברואר 2010).
* הסכם הרכישה לא אושר ע`י הרשויות ולא בוצע רישום בטאבו, למרות שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים בספרי הטאבו. `כל עוד לא נערך שינוי ברישום בספרי הטאבו אין לקרית הישיבה (או לכל גורם אחר שאינו בעל הרישום) כל זכות קניינית בקרקע, שכן הרישום בספר הטאבו הוא הקובע לעניין זה.` כמו כן, לא ניתן היתר עסקה מטעם המנהל האזרחי לביצוע עסקת המקרקעין. (תשובת המדינה לבג`צ, ינואר 2010)
המבנים מאוכלסים בשכירות
במכתב שהתקבל מרמת`ק רמאללה במסגרת העתירה בנובמבר 2008, נמסר כי `החברה לפיתוח בית אל היא שבנתה ואיכלסה את המבנים בשוכרים`. כלומר, אין אדם המתגורר במבנים ב`שכונת האולפנה` לגביהם הוגשה העתירה הטוען לבעלות על הבתים, אלא מדובר בחברה חיצונית המשכירה את הבתים.
התחייבות המדינה לפינוי עד ה- 1 במאי 2012
ב- 1 למאי 2011, הודיעה המדינה בתצהיר כי בכוונתה לבצע את צווי ההריסה תוך שנה, אם לא ייהרסו קודם לכן על ידי המחזיקים בהם.
ניסיונות סיכול ההתחייבות של המדינה באמצעות הליכים משפטיים אחרים
3 ימים לפני הדיון האחרון בבג`צ, במהלך שכל מטרתו היתה לטעון ש`יש הליך במחוזי`, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה למתן סעד הצהרתי כי חברת `אמנה` היא הבעלים של אחת החלקות המדוברות. התביעה התבססה על הסכם מכירה לכאורה שנערך בשנת 2000, אשר משטרת ישראל כבר קבעה לגביו שה`מוכר` איננו הבעלים האמיתי של הקרקע.
בסופו של דבר התובעות נסוגו מתביעה זו לבעלות על חלק מאדמות השכונה והיא נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. נסיגתן של נציגות המתנחלים מתביעה זו חושפת את טבעה האמיתי של התביעה – הליך סרק שכל מטרתו הייתה לזרות מלח בעיני שופטי בג`צ והציבור, ומוכיחה כי לנציגות המתנחלים אין ומעולם לא הייתה טענה מבוססת לבעלות על אי אילו מהאדמות, וכן כי כל הליך הקמת השכונה מקורו בגזל אדמות של פלסטינים.
פסיקת בג`צ
בדיון בבג`צ שהתקיים ב- 21/09/2011, חזרה המדינה על עמדתה כי בכוונתה לממש את צווי ההריסה למבנים עד ליום 1/5/2012, כפי שנכתב בכתב התשובה שלה. בג`צ קיבל בקשה זו וחזר עליה בפסק הדין. לפיכך ולאור העובדה כי קיים תאריך יעד למימוש הצווים, קבע בית המשפט כי ההליך המשפטי מסתיים.
המדינה מבקשת לבטל את פסק הדין של בג`צ ולהפר את התחייבותה להשיב את הגזל לבעליו החוקיים
ביום שישי, ה- 27 באפריל 2012, ימים ספורים לפני המועד האחרון לביצוע פסק הדין, הגישה המדינה לבג`צ בקשה חסרת תקדים לחידוש הדיון בעתירה ולביטול פסק הדין המורה על פינוי חמשת המבנים בשכונה. המדינה ביקשה אורכה של 90 יום, במהלכם תדון ותוגש עמדה עדכנית המשקפת את שינוי המדיניות עליו יחליט הדרג המדיני.
עו`ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של יש דין אמר בתגובה לבקשת המדינה, כי ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על שלטון החוק ועל בית המשפט. `לאף אזרח לא היה מתאפשר לפתוח מחדש תיק שניתן בו פסק דין ובקשת המדינה שוברת את כל הכללים וחוקי המשחק. כדי לסייע למתנחלים לגזול אדמות פלסטיניות, מוכנה הממשלה לרסק גם ערכי יסוד בסיסיים שעליהן מושתת החברה בישראל.`
החלטת בג`צ: על המדינה לקיים את פסק הדין עד ה- 1.7.2012
ב- 7 במאי 2012 ניתנה החלטת בית המשפט (הרכב שכלל את הנשיא, השופט אשר גרוניס, והשופטים סלים ג`ובראן ועוזי פוגלמן) כי יש לקיים את פסיקת בג`צ כלשונה והורה למדינה לממש את צווי ההריסה של חמשת הבתים עד ה- 1 ביולי.
נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס כתב בנימוקיו כי `דווקא בהליכים בפני בית המשפט הגבוה לצדק יש חשיבות מיוחדת לקיום ההתחייבות של המדינה ולשמירה על עקרון סופיות הדיון. קבלת עמדת המדינה, לפיה הרצון לבחון מחדש את המדיניות מהווה עילה לפתיחת הליך שהסתיים, עשויה להוביל לתוצאות קשות. מדיניות, מטבע הדברים, אינה עניין סטטי. האם בכל פעם שתיבחן מחדש מדיניות כלשהי תבקש המדינה לפתוח הליכים שהסתיימו בפסק דין?! אכן, שינוי מדיניות כשלעצמו אינו עילה לסטות מכלל סופיות הדיון`.
עיכובים נוספים - דחייה בהסרת הבתים
ב- 25 ביוני, ארבעה ימים בלבד לפני תום המועד עליו הורה בג`צ וביום בו החל פינוי התושבים מהבתים, הגישה פרקליטות המדינה בקשה להארכת מועד של ארבעה וחצי חודשים להסרת חמשת הבתים בשכונת האולפנה, שאותם הורה בג`צ להסיר עד ה- 1.7. בתגובה שהגישו בעלי הקרקע הפלסטינים לבקשת בית המשפט, נטען כי בקשה זו של המדינה היא מציבה את בית המשפט בפני עובדות מוגמרות ולמעשה יוצרת ביזוי של צו בית המשפט, בפעם השניה בפרשה זו. משום כך, הסכימו העותרים לארכה בתנאי שינתנו ערובות משמעותיות לקיומה, כולל חיוב שר הבטחון בהוצאות אישיות במקרה של הפרה נוספת. עמדה זו לא התקבלה, וב- 1.7.12 פרסמו שופטי בג`צ החלטה המאשרת את הדחייה בהסרת המבנים עד ה- 15.11.12.
כשבוע לפני שפג מועד זה, הגישה המדינה בקשה להאריך את המועד לסיום פירוק המבנים בעוד כחודשיים עד ליום 15.1.13, בשל עיכובים בלתי צפויים כהגדרתם. בעקבות בקשה זו, התקבלה החלטה נוספת בעתירה, אשר מקבלת חלקית את בקשת המדינה וקובעת תאריך יעד סופי למימוש פסק הדין: ה- 1.1.2013. ההחלטה קובעת כי יש להשלים את הסרת המבנים עד למועד זה, בין אם ע`י ניסור ובין אם ע`י הריסה (במידה ולא יעמדו במועד החדש שנקבע). כמו כן, המדינה חויבה בהוצאות נוספות בסך של 7,500 ₪ עבור העותרים בגין התנהלותה בפרשה.
|
