לפני חמש שנים בדיוק התפרסם הפוסט הראשון בבלוג הזה. הוא נכתב אחרי תקופה ארוכה של יאוש וחוסר אונים, תקופה בה התעסקתי המון עם ספרות עיונית על התקופה שבין מלחמות העולם והיאוש הזה הפך כל דבר שקראתי שם לדבר הקורה מול עיני. כשאני מסתכל על התקופה הזו היום אני מבין שהיא היתה מעין קליימס פוסט-טראומתי של התמודדות עם המציאות האלימה מסביבי והכתיבה של הבלוג היתה סוג של תרפיה כדי להקל את ההתמודדות, לתת שם ופנים למיאזמה הזו, להתלות בעבר כדי להרחיק את ההווה. ההשוואה בין ישראל של היום לגרמניה של אז נועד כדי להציב מראה למה שנתפס בעיני הציבור הישראלי לרשע המוחלט ובין מעשיה של ממשלתו שלו. זה אמצעי גס, כבד, ולעיתים קרובות לא יעיל. המלאכה העדינה של פרימת חוטי המציאות לא נעשית בדרך כלל על ידי מקבת. זו תובנה שהגיעה אלי רק כעבור כמה שנים כשהכאב של הטקסט שחייב לצאת קהה מעט לטובת הסתכלות מורכבת יותר על המציאות, ועם הזמן הכתיבה הפכה מאקט אגרסיבי ומייסר למשהו רך יותר, רגוע. הכתיבה עדיין פוצעת, אבל כבר לא מהממת בכאבה. שורטת, אבל כבר לא מנקבת עורקים.
לא מעט אויבים הצלחתי לאסוף עם השנים. חלקם איימו עלי ישירות, חלקם על משפחתי, חלקם היו ספציפים מאוד במעשי האלימות שהם מתכננים לי ואפילו שלחו תמונות. אבל יותר מאויבים הצלחתי לאסוף חברים. הכתיבה קרבה אותי לכמה קבוצות של אקטיביסטים ישראלים וזרים שכל אחת מהן שונה מאוד מחברתה, וכל אחת מהן נהדרת בדרכה. אולי ההתקרבות הזו, הידיעה שיש עוד אנשים שחושבים כמוני, שאני לא לבד במיאוס שאני חש כלפי העוולות וחוסר הצדק המשתולל כאן, עזרה לרכך מעט את המציאות, ולהם אני אסיר תודה.
לכבוד יום ההולדת החמישי של הבלוג ומתוך 185 הפוסטים שפורסמו עד היום בחרתי חמישה פוסטים, ועוד אחד, שבלטו בעיני בתקופה הזו. חלק בגלל החשיפה לה הם זכו, וחלק כי הם נראים בעיני כאבני דרך אישיות שהשפיעו עלי ועל הכיוון של הבלוג. אז הנה הרשימה שלי:
1. המנון ללאומנות הישראלית - הפוסט הראשון שכתבתי, ובו ניסיתי לתרגם את שיר הורסט וסל, שהפך למעין המנון נאצי, למציאות הישראלית. הפוסט הוא הקדמה למה שחשבתי שיהיה המוטיב של הבלוג, ושאכן היה למשך תקופה לא קצרה של כמה שנים:
דגלינו מתנוסס, שורותינו צפופות,
צה`ל צועד בבטחה,
חללינו אשר נפלו במלחמות,
לעולם בליבנו נישא
רחובות הערים פתוחים לרווחה
לצבא הגנה למולדת
מליונים נושאים עיניהם בתקווה
אל מגן הדוד והחרב
2. וועדת הכנסת לטוהר הדם והגזע - זה בעצם ציטוט של פרוטוקול ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת, והפוסט הנקרא ביותר בבלוג עד היום עם קרוב לעשרים אלף קוראים. הוא מכיל מעט מאוד דברי פרשנות, ונותן למציאות להכות בפנים. האיוולת, הטפשות, והשקרים בהם משתמשים נבחרי הציבור על מנת להרחיב את הפער בין הציבורים השונים בארץ על מנת ליצור מדינת גזע ולא מדינת כל אזרחיה. במהלך הישיבה מתברר לקורא שהטיעונים של חברי הכנסת הומצאו ממוחם הקודח של אבירי טוהר הגזע:
דנון: היום אני שמעתי בבוקר, אני לא זוכר את שמו, סגן ניצב ממחוז דרום, שדיבר על עלייה מדאיגה במספרים. הוא אמר זאת, לא אני. השאלה על סמך מה הוא אומר זאת, מה הנתונים?
פקד רחל גרייבן: לא, אין לנו. כלומר, כמו שאמרתי, אין נתונים או תיקים רבים על חטיפות. יש מקרים בודדים שנחקרו במשהו שיכול להיות מתואר כמו הדברים שאמרת, וכמובן כשנעשית חקירה אז המקרים מורכבים יותר, לא לכל דבר יש מענה בהיבט הפלילי, אבל הבירור שהן עבירות עם רקע של אלימות ורקע זוגי – מטופלות ככאלה. אין לנו, לא מוכרת לנו תופעה של חטיפות.
3. פשעי המלחמה של ישראל דורשים פושעי מלחמה ישראלים - סער צור היה מח`ט בנימין בעת כתיבת הפוסט הזה. זמן מה לאחר כתיבתו, התגלה לי שיש לנו מכר משותף ששוחח איתו על המציאות שלו כקצין בכח צבאי כובש ועל הלבטים האישיים שעלו עם התפקיד, ואחד הקשיים העיקריים שלו היה להתמודד עם ההאשמה שלו כפושע מלחמה. צור עזב את הגדה המערבית, ולמרות שאני לא מתיימר לחשוב שהיתה לי איזושהי השפעה על עזיבתו, עדיין מעניין לדעת שהפוסט הזה הגיע לתודעתו לפני קבלת ההחלטה:
`בנוסף לגז, זרקו החיילים שעמדו בבטחה מאחורי הגדר גם רימוני הלם שחלקם הציתו את הקוצים היבשים במטע הזיתים בו התרחשה ההפגנה. כדי למנוע את שריפת המטע כולו, רצנו לכיוון השרפה והתחלנו לכבות את האש בעזרת ענפי זית ירוקים (סימבוליזם קיטשי עד כאב, לכבות אש שהציתו חמושי הצבא בעזרת ענפי זית, אבל לפעמים החיים מתעקשים להיות קיטש) תוך שאנחנו צועקים לחיילים שעמדו מטרים מאיתנו שלא ירו, שזו לא הפגנה אלא נסיון להציל את העצים. מפקד החוליה שעמדה קרוב אלינו קיבל הוראה בקשר שהיה צמוד לכתפו ופקד על חייליו לזרוק עלינו רימוני גז. בשום שלב לא נשקפה סכנה לחיילים, אנחנו הצהרנו על כוונותינו הלא אלימות והרימונים שנזרקו עלינו היו פשע מלחמה נוסף. מפקד הגזרה האחראי על התקרית הזו הוא אל`מ סער צור, מפקד חטיבת בנימין. סער צור הוא פושע מלחמה.`
4. 1933! - אחד הפוסטים הפחות נקראים בבלוג, אולי בגלל אורכו ואולי בגלל שהוא יוצא נגד הנראטיב שהביא את הקוראים מלכתחילה, ובו אני מנסה להראות שעצם ההשוואה בין ישראל של היום לגרמניה של 1933 היא לקויה מאוד, והמציאות העומדת בבסיס ההשוואה רעועה מאוד:
`קריאה של התיאור הזה מדגישה את המרחק בין ישראל לגרמניה. ברחובות שלנו אין היום התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל הגובות את חייהם של מאות בני אדם. תל אביב וירושלים לא נמצאות תחת משטר צבאי, הממשלות בישראל יציבות הרבה יותר ומחזיקות בממוצע יותר משלוש שנים כל אחת, והמשבר הכלכלי העמוק ששטף את גרמניה עוד לא הגיע אלינו.
התקשורת בארץ עדיין חופשית למדי, למרות הביקורת המוצדקת על התערבות ממשלתית פסולה בהתנהלותה, ומערכת הצדק בתוך גבולות ישראל עדיין מתפקדת באופן הוגן פחות או יותר, למרות המגמה המבהילה של הטייה יהודית בזמן האחרון.
אכן יש כשלים בדמוקרטיה הישראלית, הבולט ביותר בהם הוא הכיבוש והדיכוי של מיליוני פלסטינים תחת שלטון צבאי שבו הם משוללי זכויות לחלוטין. וכן, יש הקצנה פוליטית בישראל, נדידת מה שהיה פעם המרכז הרחק ימינה מעבר להרי החושך והכניעה התבוסתנית לתכתיב התעמולתי שאין מה לעשות נגד זה. וכן, תנועות גזעניות ולאומניות שרק לפני כמה שנים נחשבו למוקצות מחמת מיאוס מקבלות יותר ויותר לגיטימציה בחברה הישראלית, כמו גם חיבוק ממסדי מבהיל. וכן, המיליטריזציה וקידוש המוות של מערכת החינוך והחברה בכלל הפכו מזמן לגרוטסקה של רודנות במדינת עולם שלישי. וכן, אפשר להמשיך ככה עוד ועוד, אבל אנחנו לא ב-1933, וראוי שנפסיק להעמיד פנים שכן.`
5. לאן נעלם סלאמה אבו מעיוף - סיפור העלמותו המסתורית של גשש בדואי בדימוס שעלה על רכב של חוקרי שב`כ ומאז לא נודעו עקבותיו. הפוסט הזה הוא אחד הכשלונות הגדולים שלי. עבדתי על הפוסט הזה במשך כחודש, ניסיתי לאסוף מידע, דיברתי עם בנו, עם ארגוני זכויות אדם, עם כתבים, עם אנשים שאולי הכירו אותו אז, עם מנהיגי קהילתו היום, ופרסמתי. כמה שהסיפור הזה הסעיר אותי, הוא לא הניע את התהליך שציפיתי שיונע. הוא פשוט לא עניין אף אחד. כמה אלפי קוראים קראו אותו, וזהו. אדם נעלם בידי רשויות החוק הישראליות שהוא משאיר אחריו משפחה וילד בן שלוש שלא הפסיק לחפש אותו מאז, ולאיש לא אכפת. התקווה שעוררתי אצל בנו שאולי עם הפרסום יוודעו קורותיו של אביו ממשיכה לייסר אותי.
`סלאמה סעיד סלימאן אבו מעיוף נולד בשנת 1939 לא רחוק מבאר שבע. במשך שנים שרת כגשש בצה`ל, ובסוף שנות השבעים נולד לו ילד. יום אחד לקראת סוף שנת 1981 חזר אבו מעיוף באוטובוס מקניות בבאר שבע, ירד בתחנת צומת הנגב, ונצפה כשהוא עולה או מועלה למכונית פרטית (על פי גרסה אחת היתה זו סובארו) ובה אנשים שהיו מוכרים כאנשי שב`כ. למחרת הגיעו אנשי שב`כ לקחת גם את אחיו וחקרו אותו אודות סלאמה במשך מספר ימים לפני ששוחרר. אבו מעיוף לא נראה מאז, אחיו נפטר, ובנו, שגדל ללא אב, ניסה עם השנים לגלות מה קרה באותה חקירה ממנה לא שב: עורך דין ששכר לא הצליח לקבל תשובות ישרות מהמשטרה, פניה לצלב האדום גם היא לא צלחה, ונסיונות לפנות לחברי כנסת שיעזרו לברר את גורל אביו נדחו בנימוס. סלאמה אבו מעיוף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה`
***
ואחרון אחרון, הווידוי שלי. לא יכולתי לעשות עם זה כלום. מיה קולפה. אולי הפוסט הכואב והקשה ביותר שכתבתי כאן ובכלל. גם בגלל החשיפה האישית וגם בגלל שהוא מעלה את הפשעים האישיים שלי, את החלק שלי בפצע המדמם הזה של המציאות הבלתי אפשרית בכל מה שקורה מחוץ לבועה הקטנה שבנתה לנו ממשלת היהודים ששמנו עלינו. מנסה, אולי, להסביר את הכאב האישי שלי העומד בבסיס הבלוג הזה. כאב אנוכי של יסורי מצפון מענים שלעולם לא אוכל לכפר עליו, שלעולם אמשיך לשאת אותו איתי. הכתיבה כאן, בין השאר, נועדה לנסות ולהניא אחרים מלעשות את אותן טעויות שעשיתי אני ושעשו חברי, ושאולי, רק אולי, תצליח להניע חלק קטנטן מהקוראים להבין את שהבנתי אני, לקום, ולצעוק.
בתקופה הקרובה יתכן שיהיו שינויים במתכונת הבלוג ואולי אף באכסניה שלו, אבל אודה לכם, הקוראים, אם תנצלו את ההזדמנות של יום ההולדת החמישי שלו, ותספרו למישהו אחר, אפילו אדם אחד בלבד, על קיומו.
מזל טוב, בלוג.
|
