קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר בילעין. שני חיילים חסרי ישע, חמישה טרוריסטים על שניים ואחד על ארבע. מעצר ילדים להב הלוי תמונה: https://www.facebook.com/photo.php? fbid=780157968680207&set=a.152221651473845.34243.100000580343689&type=1 בפעם היחידה בחיי שעצרתי ילד בן חמש זה היה ליד גלידריה וניליה באבן גבירול. אולי הוא היה בן ארבע. פתאום רץ ילד לכיוון הכביש ואני בדיוק קשרתי את האופניים, וראיתי את אמא שלו קופאת, ועזבתי את האופניים שנפלו ברעש גדול ותפסתי אותו במכה אחת שנייה לפני שהוא הוריד רגל לכביש והוא התחיל לבכות נורא. אבל עדיף ילד בוכה בידיים של איש זר מילד על הכביש, אתם חייבים להודות. ואמא שלו היתה כל כך נבוכה ואסירת תודה שכל מה שיצא לה זה לשאול אותי אם אפשר לקנות לי גלידה. שזה היה מצחיק. אבל אמרתי לה שאני לא בטוח שמבחינה פסיכולוגית זה טוב שהילד הזה ייאלץ לשבת עכשיו מול האיש המפחיד שהבהיל אותו כל כך ויסתכל עליו אוכל גלידה בשקט ומשוחח עם אמא שלו, ואמרתי שלום יפה והלכתי. --- היום אין כיבוש, אמרתי לעצמי כשהתעוררתי. יום שקט ונעים ונקי, אמרתי לעצמי. אמנם אני קצת מלנכולי, אבל זה עניין פרטי שלי, ועם זה אני אתמודד יופי. קפה במונטיפיורי על הבוקר, שתי חנויות ספרים, שתי חנויות דיסקים. קניתי פה, קניתי שם. ישבתי בשמש, קראתי, שתיתי עוד קפה, חשבתי אפילו לאכול משהו אולי. כזה יום. כיבוש לא בא לי טוב ביום כזה. ממש לא. אז ננוח מזה להיום, אמרתי לעצמי. ובשביל ימים כאלה יש צה`ל. כי אם הצבא לא היה עולה על חמשת המרצחים האלה, שזה ברור כשמש שהם קמו ממש כמוני בבוקר, במטרה להגיע לדיזנגוף סנטר. רק שהם התכוונו לבצע במקום מגה-פיגוע, לא קניות. זה היה מן הסתם שם קץ לחיי. איזה עיתונאי לירי של ישראל היום (בהארץ לא היו מזכירים את שמי, אנחנו הרי צ`ילבות) היה יכול לכתוב שעל הארץ נותרו פזורים רק דפים מגואלים בדם של ספר האי נחת של פסואה, מתעופפים ברוח. אז קודם כל אני רוצה להגיד לכם שזה באמת מעורר בי אי נחת, העובדה שאני קונה את זה כבר בפעם העשירית בערך, ואיכשהוא כל פעם נותן את זה למישהו, אבל חוץ מזה, חראם על ספר. והוא היה מתאר איך נשארה שם קופסת פלסטיק שבורה של דיסק, ומישהו היה שואל כבר של מי היה הדיסק ואחר כך אולי מנסה לברר מי זה האנתוני ברקסטון הזה שבגלל שבער לי כל כך דיסק שלו דווקא היום, עכשיו אני מת, ואולי מנסה לשמוע אותו ואז חושב לעצמו שאם לא המרצחים הארורים האלה הורגים אותי, אז הרעש הזה בוודאי היה עושה את העבודה. ומי שמכיר אותי ואת אנתוני ברקסטון, היה שואל את עצמו למה הייתי צריך עוד דיסק מאיזה אמן סהרורי שכבר יש לי איזה שלושים דיסקים שלו. ומי שהיתה צריכה לפגוש אותי בבוקר היתה עושה חשבון נפש שחבל אולי שביטלה את הפגישה, ואיך מסלול החיים הוא כל כך מקרי וכל זה. ואמא שלי בטח היתה עצובה נורא. אבל שני החיילי צה`ל האלה חסמו בגופם את כוונות הזדון של חמשת החיות אדם האלה, ביחד עם הנשק המתוחכם שלהם על ארבע. ועל כן שוב כל הכבוד לצה`ל. ויותר מזה למדינת ישראל, שמשכילה להגן כך על תושביה, כולל יפי הנפש מסוגי, שלא תורמים כלום ורק מנצלים. אז הנה אני יושב וכותב במקום להיות מת, רק בזכותם של ראשי המדינה שמנווטים את העניינים כל כך יפה. אבל לאכול אני כבר לא אוכל היום. ולא שלא חשבתי ללכת לבראסרי לאיזה פילה מוסר ים עם ניוקי ופול ירוק בחמאת מרווה, אבל עכשיו באה התמונה הזו וכבר שיבשה לי את התיאבון, והנה עוד סיבה למה אי אפשר לעשות כלום עם הפלסטינים, ימח שמם, תמיד הם משביתים שמחות. תסתכלו על התמונה הזו. בילעין. הבוקר. שני חיילים חסרי ישע, חמישה טרוריסטים על שניים ואחד על ארבע. עד פה הגענו. קיבינימט. --- ותודה לג`ון בראון שחסך לי את ההליכה עד ככר רבין. קישורים למאמרים האחרונים בנושא גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב