קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

חוסר אונים: o 1 39
o 1 39
גודווין צדק
19.01.14
http://www.o139.org/2014/01/blog-post_19.html






`יש מחשבות חודרניות, חלומות על האירוע הטראומטי.
יש שאלות לגבי מצב הרוח, זכרונות שאינו מסוגל לענות …
אבל לא מתוך חוסר רצון,
על דברים אחרים מדבר ברצון.
פחדים והצפת מחשבות עליהן לא יכול לדבר,
אולי גם המנעותו מלהזכר.


נראה שמדובר במצב בתר-חבלתי,
אינו עונה על שאלות של אובדנות,
זו גם תרבות של הסתרה.
לכן יש להתייחס אליו כאל פוטנציאל אובדני גבוה.
ממליץ על השגחה רמה ב`
התחלת מירו 30 לשינה, לחלומות, למצב הרוח, לשכנע לקבל
רצוי שיחת עידוד וטיפול התנהגותי
שקשה לתת ללא שפה`
- ד`ר נמרוד גריסרו, רופא מטעם שב`ס, חוות דעת לגבי מבקש המקלט ט.ג. ששהה כשלושה חודשים בשבי בסיני כשהוא עובר עינויים קשים מדי יום


`לאחר עיון בבקשה ובחינת עניינו של המוחזק הגעתי למסקנה כי בשלב זה אין מקום להיעתר לבקשה לשחרורו` - רג`א מרזוק, דיין, בעניינו של ט`


***


בשבועות האחרונים קראתי כאלף פרוטוקולים של דיונים בבית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין. לא היתה שום שיטתיות בקריאה הזו. שום סדר. נשאבתי פנימה כמו לתוך יקום אחר בו אין צדק, אין כבוד, אין חמלה בין אדם לאדם. הקריאה הזו היתה כמו סלע במשקל מאה טון שמונח על הלב, מאט את זרימת הדם, חונק. זו הצצה נוראה למציאות בה כל מה שנראה לנו נשגב וראוי ויפה נרמס ברגל גסה והערכים שאנחנו מקדשים במילים יפות כל כך מוטלים מדממים לצידם. זו קקופוניה של איוולת, אטימות, ורוע, בה האדם מוחלף במספר חסר פנים וזהות. הפניות האנושיות כל כך, מפלחות את הלב בפשטותן ובאנושיותן נתקלות בחומת נחושת בצורה של בירוקרטיה מהזן הנחות ביותר. אלה הפנים שלנו. אלה הפנים.


***


`ש: האם פגעו בך בזמן שהיית בסיני?
ת: כן, אנסו אותי במשך חודשיים, מדי יום. שלושה אנשים שונים אנסו אותי בסיני. שרפו לי את כל הגוף כי רצו שהמשפחות ישלמו.
אותו דבר עשו גם לחברה שלי.
אני רוצה שתוציא אותי מפה,
לא קל לי`
- ג.מ., מבקשת מקלט מאריתריאה


`ש: האם פגעו בך בזמן שהיית בסיני?
ת: כן, התעללו בי מינית, אנסו אותי במשך חודשיים מדי יום, הם היו שלושה אנשים. ראיתי גם שהם אנסו את חברה שלי. אף אחד לא הזהיר אותנו שזה מה שיעשו לנו. היו איתנו עוד שישה אריתראים וגם בהם התעללו`
- ב.ע., מבקשת מקלט מאריתריאה


`לאחר שעיינתי בתיקה של המוחזקת ושמעתי את דבריה, לא השתכנעתי כי התקיימו התנאים לשחרורה של המוחזקת בערובה לפי סעיף 30 א(ב) או (ג) לחוק. הנני מאשר את החזקתה של המסתננת במשמורת` - מני פשיטיצקי, דיין, בעניינה של ג`.


`לאחר שעיינתי בתיקה של המוחזקת ושמעתי את דבריה, לא השתכנעתי כי התקיימו התנאים לשחרורה של המוחזקת בערובה לפי סעיף 30 א(ב) או (ג) לחוק. הנני מאשר את החזקתה של המסתננת במשמורת` - מני פשיטיצקי, דיין, בעניינה של ב`.


***


הם עומדים מול השופטים הישראלים, וכל הכאב שחוו, טראומות נוטפות מוגלה, אונס, עינויים, השפלות, נחשפים לעיני כל. לא כדי להעניש את האשמים, בני הבליעל שכלאו והכו ורצחו את נפשם. לא. כדי לבקש רחמים. כדי לא ללכת לכלא שלנו, לתאים הצפופים, גדולים אך במעט מתאי הכלא מהם הצליחו לצאת. הם קורעים את נפשם בשנית כדי לנסות ללכוד איזה רסיס של חמלה, איזו קרן בודדה של אור בתוך הגיהנום החשוך בו הם חיים יום אחרי יום אחרי יום. בשביל סיכוי לאיזה קיום עלוב חשופים ברחוב תל אביבי במקום בתא מצחין במחנה סגור במדבר. בשביל סיכוי להיות חופשיים.


***


`אני רוצה לחזור לסהרונים, אני בלחץ נפשי,
אני מבקש לצאת למדינה שלישית,
האסירים בתא שלי מתעללים בי.
אני מבקש
כי תעזרו לי`
- ס.ג., מבקש מקלט כלוא


`אני מבקש לשחררני ממשמורת. נודע לי כי אשתי נחטפה בלוב, אין לי פרטים אודותיה ואין לי מספר הטלפון של החוטפים`
- ד.ה., מבקש מקלט


`נחה דעתי כי לא קמה עילה להורות על שחרורו של המוחזק`
- מיכאל זילברשמיד, דיין, בעניינו של ס`


`יש ליתן בידי המדינה פרק זמן של 90 יום לבחינה פרטנית של ענייניהם של המוחזקים כי אז בשלב זה לא אדון לגופו של עניין וכי הלה יוותר לעת הזאת במשמורת`
- אילן חלבגה, דיין, בעניינו של ד`


***


חשבו על עצמכם במצב הזה: חוסר אונים מוחלט. טוטאלי. עלים יבשים בסופה, חסרי יכולת לנווט, בנפילה חופשית. נקרעים ממציאות מזוויעה אחת לאחרת, מגיהנום אחד למשנהו. קשה לנו להבין את הגיהנום הזה ממרום כיסא הפריווילגיות שלנו. לסבים שלנו קל הרבה יותר. בלתי אפשרי, כמעט, בשבילנו, לתפוס את עומק הכאב המפלח את הגוף כשאדם יקר לנו מוחזק בידי כנופיות אלימות, חי, מעונה, מת, ואנחנו כבולים ואיננו יכולים להושיט לו יד, מוחזקים בידי כוחות אטומים, חסרי חמלה.
לא צריך לחזור שבעים שנה אחורה כדי להבין שמשהו כאן לא בסדר. שאנחנו עושים משהו לא טוב, מקולקל, שאלה בני אדם שאנחנו מחזיקים שם, במחנות. הפרוטוקולים היבשים האלה מחביאים מאחוריהם אלפי סיפורים אנושיים, כואבים, סינגולריות של עוול. עוול שלנו, עוול בשמנו, עוול שאנחנו שותפים לו בשתיקתנו.
הרדיפה האכזרית אחרי הפליטים, הנדכאים, היא כתם שלא נצליח למחות בקלות. הם, העומדים על פי תהום, זקוקים ליד מושטת ולא לכזו המנסה לדחוף אותם אל מעבר לו. הם, שהגיעו אלינו לבקש מקלט מהמלחמה המשתוללת בארצם, ראויים לחמלה ולא לאכזריות. אור לגויים, אנחנו לא מתביישים לקרוא לעצמנו, בשעה שאנחנו מכים באחרים כשהם חסרי אונים, בנקודת השפל של חייהם. הקריאה שלהם, צלולה, בהירה, ופשוטה: חופש. חופש מהכלא הכפוי, מהרדיפות, חופש לעבוד, לגור, לחיות, חופש, להיות בני אדם.


***


חוסר האונים הזה, אי היכולת לשנות, מטריף. אקזיסטנציאליסטי. גם בשבילנו הישראלים, או לפחות אלה מאיתנו שמסוגלים להביט באדם לפני הגזע או הלאום שלו. חוסר אונים מוחלט מול מערכת מסואבת ששמה לה למטרה למגר את כל מה שלא הומוגני מספיק כדי להיטמע בקולקטיב. חוסר האונים הזה מתרחב עם חוסר היכולת של ישראלים אחרים להביט בפני העוול, לראות בני אדם ולא זרים. אנשים חלשים הזקוקים לעזרה ולא טפילים שחצו מדבריות כדי למצוץ את דמנו. הוא גדל כשמבינים שרבים כל כך מאיתנו מעדיפים להביט לכיוון השני כדי לא לראות את הכאב, לאטום עוד קצת את האוזניים כדי לא לשמוע את הזעקות. להתחבא מאחורי הצטדקויות והתפתלויות סטטיסטיות שמסתירות רק בקושי את הגזענות המבצבצת מכל חור וקרע. חוסר האונים הזה שלהם, הוא חוסר האונים שלנו כבני אדם. אנחנו מפסידים בקרב, ומפסידים במלחמה. לא תמצאו פה סוף אופטימי, כל מה שיש כאן היום זה חוסר אונים.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב