קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר מי צריך לתכנן כפר פלסטיני? haokets שירי בר 02.02.14 http://www.haokets.org/2014/02/02/%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%94%D7%99%D7%99%D7%93-%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%A0%D7%99/ עתירה לבג`ץ מבקשת להשיב לפלסטינים את סמכות התכנון בתוך כפריהם. מדוע שהישראלי הממוצע ירצה שימיטו אסון כלכלי ונפשי על משפחה פלסטינית שאין לה סיכוי לקבל היתר בנייה על אדמתה? עתירה שעומדת להיות נידונה בבג`צ מעלה סוגיות שכמעט לא דנים בהן לגבי מצב הפלסטינים בגדה: מדוע זהו אינטרס של הישראלי הממוצע שישקיעו מכספי המיסים שלו כדי להתערב בתכנון בתוך כפרים פלסטינים? מדוע ירצה הישראלי הממוצע שכספי המיסים שלו יושקעו בפרקליטים, שופטים צבאיים, דחפורים ואבטחה, כדי להרוס בתים רבים שיושבים על אדמה פלסטינית פרטית, בין בתים פלסטינים, בשטח שלא ישמש את ישראל לשום מטרה? מדוע שהישראלי הממוצע ירצה שימיטו אסון כלכלי ונפשי על משפחה פלסטינית, בדמות הריסת ביתה, רק כי אין לה סיכוי לקבל היתר בנייה על אדמתה באמצעות מערכת תכנון צבאית? אבל לפני הצעה לתיקון המצב, יש להבין את הבעייה: מערכת התכנון הצבאית שמיישמת ישראל במרבית שטח הגדה שבשליטתה (שטח C) מייצרת תופעה נרחבת של מניעת זכויות תכנון סבירות ושל הריסת בתים יוצאת דופן בהיקפה כנגד הפלסטינים, בתוך כפריהם ועל אדמתם הפרטית. מערכת תכנון צבאית זו, שחלה רק על הפלסטינים בגדה (ליהודים מערכת תכנון אזרחית), כמעט ולא מאפשרת השגת אישורי בנייה כחוק ואין בה ייצוג לתושבים הפלסטינים, כנהוג במערכות תכנון דמוקרטיות. לכל הריסה כזו השלכות ארוכות טווח על המשפחה שביתה נהרס. בביקור שערכנו בכפר הפלסטיני חיזמה שליד ירושלים שמענו את סיפורו של מוחמד נג`יב לצד גל האבנים שהיה יכול להיות ביתו. 24 שנים עברו מאז ההריסה אך הזמן כמעט ולא נוגע בשברי הבלוקים החשופים שבעל כורחם הפכו לאנדרטה. הזמן גם לא מקהה את הזיכרונות. שאדי, בנו של מוחמד, היה ילד קטן כשהכל קרה ועדיין זוכר וכואב את מאורעות אותו היום. האב מדקלם את התאריך והשעה, כמו היה זה סיפור מותו של קרוב משפחה אהוב. מתחתינו ניצב בית הוריו של מוחמד, ובראש הגבעה הבית היפה שבנה אחיו. בתווך ההריסות, בין שני בתים פלסטינים בנויים – הריסות. עוד סיפור על משפחה שאיבדה, לשווא, את ביתה. כמו בכל סיפור של הריסה עולות גם כאן שאלות חסרות מענה, ועם זאת הזמן שחלף מאפשר איזושהי פרספקטיבה אחרת: האם השתנתה המדיניות של הריסת בתים בשטחים לאורך השנים? האם יכולים פלסטינים שומרי חוק לבנות בתים? ומה קורה למשפחה בימים, חודשים ושנים שלאחר ההריסה? בשנות השמונים, ועד לראשית שנות האלפיים עבד מוחמד כשף מומחה במלונות מהמכובדים בירושלים, אחרי שלמד והתמקצע באירופה. בגיל 32 החליט לעזוב את בית הוריו ולבנות בית לו ולמשפחתו המתרחבת. תכנית המתאר של חיזמה תוכננה בימי המנדט הבריטי ולטענת התושבים היא אינה נותנת מענה ראוי לצרכים של האוכלוסייה שהשתנו עם השנים. בנוסף, מאז שנת 1977 `המינהל האזרחי` של צה`ל, שלקח על עצמו את סמכויות התכנון בשטחים, אינו מעניק היתרי בניה ולכן נאלצים תושבי הכפר לבנות ללא אישורים. גם מוחמד לקח את הסיכון והתחיל לבנות על אדמת אביו – החלקה היחידה שעמדה לרשותו – בסמוך לבית שבו גדל. במשך שלוש שנים בנה את הבית, גדול דיו כדי להכיל את משפחתו בת עשר הנפשות. ביום העבודה האחרון על הבית, כשהמשפחה כבר עמדה להתגורר בו ורהיטיה הועברו אליו, הגיעו חיילי צה`ל עם הבולדוזר. לעיני רבים מתושבי הכפר שהתאספו במקום הוצאו מוחמד, אשתו והילדים בכוח מהבית. הם מספרים שהיו גם מכות. תוך דקות ספורות ביצע הבולדוזר את מלאכתו. דבר לא ניצל מרכושם. המשפחה חזרה לבית ההורים, שם התגוררו בשני חדרים עוד כ-15 שנה, עד שעלה בידי מוחמד לחסוך מספיק כסף כדי לבנות עוד בית. את החובות על הבית הזה הם משלמים עד היום. זהו גורלן של משפחות פלסטיניות רבות. עתירה לבג`צ של רבנים למען זכויות האדם ומועצות וארגונים פלסטיניים מבקשת כעת לעשות צעד פשוט – להשיב לפלסטינים סמכויות תכנון אזרחיות של כפריהם. יש בצעד הזה היגיון מוסרי טבעי לצד שכל ישר. צעד כזה אינו נוגע כלל לסוגיות ביטחון או לשאלה הגדולה והפוליטית של הסדר, כי אם לאפשרות לתת לפלסטינים בשטח C (מרבית שטח הגדה) לחיות בינתיים בכבוד ולנהל את ענייניהם האזרחיים. שירי בר היא פעילה בדהרמה מעורבת חברתית, ובפרויקט נגד הריסת בתים בגדה בשיתוף רבנים למען זכויות האדם קישורים למאמרים האחרונים בנושא גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב