קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

צינור הניקוז של הכיבוש - בין דיכוי לעינוי עובר לא רק חרוז אלא גם רשע פשע והמון זחיחות. alonalo.blogspot.co.il/2014/02/blog-post.html?spref=fb
alonalo.blogspot.co.il/2014/02/blog-post.html?spref=fb


יום שבת, 22 בפברואר 2014

צינור הניקוז של הכיבוש - בין דיכוי לעינוי עובר לא רק חרוז אלא גם רשע פשע והמון
זחיחות.
בואכה לצינור הניקוז של הכיבוש - עופר, השיבוש נראה ולובש פנים.
פנים שאמורות לבייש את מי שמתחזק אותו אבל בהיפוך תפקידים,
מבוישים, מדוכאים, ומאוינים הם דווקא אלה הפוקדים אותו הן אם
אזוקים והן אם הם משפחותיהם שגורלן קשור בעבותות בגורל יקיריהן
האזוקים. בואכה לצינור הניקוז של הכיבוש אינך עוד אדם, אפילו לא מספר.
באחת אתה הופך לחומר לגחמותיו של הכובש, של הריבון.
מיותר לציין כי דיכוי אינו זר לפוקדים את צינור הניקוז של הכיבוש. דיכוי
הוא שגרת יומם. הם מכירים בכוחו.
עינויים נפשיים ברמה זו או אחרת עובר כל פלסטיני ב65 שנים האחרונות,
ודאי כל מי שעבר את שלל הפשפשים והקרוסלות הנפתחים ונסגרים ע`י
הריבון בלחיצת זמזם כי זוהי התפאורה המחליפה את אולמות השיש בבתי
המשפט הישראליים (ולא אל תטעו אין לי מילה וחצי מילה טובה לסנגר עליהם).
רציתי לספר הפעם על שני מקרים קיצוניים במיוחד, למרות שוודאי יש עוד
רבים כאלה, שהייתי נוכחת בהם בשני בקורי האחרונים במקום הארור הזה.
עינויים אינם בהכרח חבלות נראות לעין, עינויים מנטליים ונפשיים קשים לא
פחות. גם אם אינם נראים הם משאירים צלקות וחרוטים עמוק בנשמתם של
המעונים לנצח, ביחס הפוך הם מעניקים איזו שביעות רצון עילגת על פניהם
של המענים.
לאולם נכנסים הנאשם ועד התביעה גם הוא עציר. עלם מבולבל ומבוהל.
עלם נאלם. ככל שהחקירה נמשכת הוא יותר ויותר מפוחד והרבה יותר מבוהל
המילים נעתקות מפיו. מהר מאוד מתברר שהבחור כמעט אלנפבית כישורי הקריאה
או ההבנה שלו אפסיים והוא מונע אם אפשר להגדיר את מצבו מונע בעיקר מפחד.
שאלותיו של התובע שמתעקש בכל מחיר להוציא הודאה שתפליל את הנאשם מפולפלות,
ודאי לאוזניו של עלם שבקושי רב מבין גם שאלות פשוטות. החקירה אורכת זמן רב.
השאלות חוזרות על עצמן. נשאלות בצרורות.
ת: האם זרקת אבנים?
ע: לא
ת: אז למה הודית ואמרת שזרקת?
ע: פחדתי.
ת: ממה פחדת?
ע: הם דפקו על השולחן.
ת: האם בכל פעם שדופקים על השולחן אתה מודה בדברים שלא עשית?
ע: פחדתי.
המילה פחדתי חוזרת שוב ושוב ושוב והנער כבר נראה כמו עלה נידף ברוח
מפחד אפילו מהצל שלו.
ת: האם אתה מכיר את הנאשם? מצביע עליו
ע: כן אני רואה אותו בכפר זה כפר קטן. אבל אני לא מדבר איתו.
העד עובד בטיח. ניכר שהוא לא בחבר`ה וכן הוא מכיר את אנשי הכפר,
כפר, אתם יודעים.
ת: האם אמרת שהנאשם זרק אבנים ביחד איתך?
ע: לא.
לא אכביר לכאורה חקירה סטנדרטית של עד. אך לא במקרה הזה. לא היה
צריך להיות איש מקצוע כדי להבין שמצבו הנואש של העד שהחל מעורער מתערער
יותר מדקה לדקה. ושאין שום דבר בעולם שאפשר להוציא ממנו. ששום דבר שהוא
יגיד לא יפליל אף אחד. נאדה. מלבד עינויים קשים ואכזריים שכל תכליתם היא עוד
ימי מעצר לנאשם, עוד דיכוי, עוד שלילת חירות, עוד רשע.
לאט לאט בקצב מורט עצבים מסתבר שהעד אכן הצביע ואמר שמות של אנשים
בעת החקירה, אבל גם שהוצגו בפניו תמונות עם השמות. כפר, אתם יודעים.
ושאלת השאלות שגם היא נשאלת שוב ושוב, למה חתמת? פחדתי. אני מאמינה.
כל האולם האמין. זה ניכר. פחד כזה וחוסר אונים לא ראיתי מעודי.
כשנתנו לעד לקרוא על מה חתם הוא לא יכל לקרוא. בטיח הוא מבין המילים
קשות לו. לשאלה האם הקריאו לו את העדות הוא ענה שלא. אפילו הרשעים
האמינו רק התובע צמא הדם לא ויתר. הנער על סף קריסה מתברר שגם טענת התובע
העדות הזו לא יכולה לעבור אין בה מאומה. רק התעללות שעבר העד וכנראה שלא
בפעם הראשונה מאז מעצרו. מצבו הולך ומתערער פחד בקצות ציפורניו.
או אז אומר העד בפשטות וכנות שהוא פחד שירביצו לו בחקירה. האם למשהו
מכם זה נשמע מוזר? לתובע דווקא כן. מי אמר לך שמרביצים? עם מי דיברת?
איך אתה יודע שמרביצים? ושוב ושוב מי אמר לך? אף אחד עונה העד ככה חשבתי,
ככה שמעתי. לא דיברתי עם אף אחד אני לא מדבר עם אף אחד. משונה מאיפה בא לו
הרעיון ההזוי הזה שמרביצים בחקירות.
השופטת אומרת שאם על זה הוא מסתמך הרי שאין בכך דבר. הנאשם על סף
שחרור אבל התובע שמבין שהוא סוחט לימון יבש מבקש הפסקה להתייעצות.
ההתייעצות עורכת זמן רב, השופטת מבקשת לתת לעד כיסא הבחור בקושי עומד,
בקושי מחזיק מים. לבסוף נשלף איזה שפן מכובע. הנאשם והעד נאזקו וחזרו
אל גורלם.
אולי עוד סיפור בנאלי אבל מי שלא ראה את הבחור הזה, לא יבין לעולם. וכשאני
אומרת עינויים אני מתכוונת לכל אות, לכל שנייה במשך הזמן הארוך שראיתי אותו
שאינני יכולה לאמוד לא רק כי משאירים בכניסה את הטלפון אלא גם כי בצינורות
הניקוז של הרשע אין משמעות לזמן. וזה מה שמעביר אותי לסיפור הבא.
הדיון נקבע לאחת עשרה בצהריים אחרי שעות ספורות גילינו שנפלה טעות ואחת
וחצי היא השעה. טעות שלנו. המשפחה הגיעה כבר בשעות הבוקר, גם בשל תלאות
הדרך ומחסומי הכיבוש וגם בשל הכמיהה לראות את בנם שנחטף באישון לילה,
בחור צעיר חייכן עם מצלמה. אביו היה בטוח שהוא משתחרר, העובדות ועורך הדין
ידעו אחרת והמשפחה עודכנה. הפנימה או שלא, אך עודכנה. מכאן הזמן פשוט עצר
מלכת דקה ועוד דקה שעה אחר שעה, התיק לא הובא הדיון נדחה ונדחה עצביו של
האב הלכו והתרופפו. בשלב מסוים נכנסתי לאולם המעצרים כהרגלי כדי לא לשבת סתם.
אם אני כבר בין גדרותיו של צינור הניקוז של הכיבוש לפחות אחכים עוד קצת באיך זה
מתנהל, עדות לזוועה, ולזחיחות. לאולם הוכנסו שלושה עצורים אזוקים ברגליהם
כמקובל. לפתע חייך אלי אחד מהם ונפנף לי לשלום. הוא כנראה קישר אותי למרות
שמזה זמן רב לא הייתי בכפר. הוא חייך חיוך קסום על החיוך הזה שמעתיי רבות
מחברים והבנתי שזה חסן. ואז רעש אדרלמוסיה שלמה צעקות שוטרים ועורכי דין
נכנסים ויוצאים זהו פס הקול של צינורות הניקוז של הכיבוש. על כבוד למעמד אין
מה לדבר כאן. הבלגאן לא היה מבייש את שוק הכרמל והאדנות אפילו לא את מלכת
הממלכה המאוחדת. ושוב התברר התיקים לא הגיעו. העצורים מוצאים נאזקים אחרים
נכנסים במקומם, עניין שבשגרה באולמות עופר. ואז שמעתי את חסן ממש לפני שהוצא
מהאולם נוקב בשמו של עורך הדין מיד אמרתי לו שבא עו`ד אחר מהמשרד, אינני
יודעת האם הוא שמע אבל השוטר עדכן אותו.
יצאתי בריצה לבשר למשפחה ולעורך הדין שראיתי את חסן. האב שעצביו היו מרוטים
עד קצה השערות התנפל עלי בצרור שאלות שלא הבנתי. לא כל כך רציתי וחלק גם
לא ידעתי לענות ולא רק מפאת קשיי השפה. לפי חלק מהשאלות הבנתי שהוא הרוס
מהזמן, מהדאגה ומכל בליל התחושות המתחוללות בראשו של אבא שבנו נחטף באישון
לילה על ידי ולידי האויב. הוא שאל אם הוא אזוק בידיים? התשובות רוככו על ידי דובר
הערבית שבנינו. לא. וברגלים? הוא ישב. הייתה התשובה. אינני סגורה על יכולת התקשורת
ביניהם גם בשל מצבו הנואש של האב. צינורות הניקוז של הכיבוש כבר השמיעו קולות
של סוף. כאן הזמן עובד כמו שעון שויצרי. הדאגה על פניו של האב הלכה והחמירה
והנואשות
כבר הייתה בלתי נסבלת. או אז קראו לנו לאולם. באולם נכחו עוד שני עצורים ועורך הדין
הסביר לנו שיש בעיה וזה ייקח עוד זמן. האם והארוסה הזילו דמעה. בסופו של יום תרתי
משמע הוארך מעצרו של חסן בעוד חמישה ימים. חסן כבר לא מחייך. הוא נאזק לעיני
משפחתו ונלקח בחזרה לכלא. כשיצאנו האב נשבר ובכה, זה לא היה בכי רגיל. בכי תמרורים,
בכי מרורים. בכי גדול. הסבתי את מבטי. אל תוך הבכי הזה התרסק כל היום המענה הזה
וכנראה כל הימים מאז חטפו באישון לילה ילד מחייך ומואר לתא שחור.
התיק הגיע או לא הזמן מריטת העצבים, עינויים. שום אירוע מיוחד בצינורות הניקוז של
הרשע.

אבל הזמן הוא כמו גלגל ענק. לא לנצח נחייה לצלילי קרקושי האזיקים וזמזומי הקרוסלות.

בדרך כלל אני מאפסנת את הלב בלוקר בכניסה לצינור הניקוז של הכיבוש, ורק מקשיבה
ולומדת, וסתם שם. לעיתים נדירות הוא מנתר ומתיישב לי על הכתף.

שום שיחות גבולות ושלום. רק חופש מחובתינו לתת לאנשים האלה. ממעצרים, מבתי הכלא
ובמיוחד בבתיהם , בחייהם. ואז לייחל שיסלחו לנו על הפשעים ואם לא יסלחו האשמה היא
עלינו ועלינו בלבד.

פורסם על ידי alona cohen ב- 00:21
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב