קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר שלושה ימי מחאה בכפר עיזבת אל טביב hagada יעקב מנור 06.03.14 http://hagada.org.il/2014/03/06/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%94-%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%97%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%9B%D7%A4%D7%A8-%D7%A2%D7%99%D7%96%D7%91%D7%AA-%D7%90%D7%9C-%D7%98%D7%91%D7%99%D7%91/ ועד הכפר הפסלטיני עיזבת אל טביב יזם הקמת מחנה מחאה בן 3 ימים כדי לעורר דעת קהל ותמיכה במאבק שהכפר מנהל נגד שלטונות הכיבוש, מאחר ובמהלך מחצית השנה האחרונה הכפר עומד תחת התנכלויות אלימות של ירי גז ורימוני הלם, חסימות, חיפושים, מעצרים ופגיעה גופנית באחד הצעירים, כמו גם צווי הריסה על רוב בתי הכפר. ביום המחאה הראשון, שנערך בסוף פברואר, התכנסו באוהל המחאה תושבי הכפר והאזור, פעילים פלסטינים, אנשי רשות ונציגי מפלגות מרחבי הגדה ופעילי שלום ישראלים. בין האורחים: מחמוד אל אלול -חבר הפרלמנט ומושל שכם לשעבר, מוסטפא ברגותי – יו`ר מפלגת היוזמה הלאומית, מושל קלקיליה, ויו`ר חד`ש, ח`כ מוחמד ברכה. נישאו דברי ברכה והסברים על הסומוד – המאבק העממי של תושבי הכפר שנמשך 16 שנים. בתום הנאומים יצאו תושבי הכפר ואורחיהם להפגנה משותפת שנענתה בתגובה צבאית מאופקת יחסית. בערב התקיים אירוע חברתי במאהל המחאה בהשתתפות גברים מהכפר והאזור. בשישי בבוקר הצטרפו ישראלים נוספים, ולאחר ארוחת בוקר ושיחה עם ביאן וצעירים נוספים מהכפר ומעזון, התחלנו לצבוע את קירותיו החיצוניים של בית הספר. החבר`ה הצעירים של עזון ובנות הכפר המוכשרים קישטו את הקירות בכתובות גרפיטי צבעוניות ובטקסטים של מחאה בערבית ובאנגלית, תרמנו את חלקנו וסייענו בצביעה. בחלקו השני של היום הצטרפו `לוחמים לשלום` וקיימו נטיעות ברחבי הכפר. היום השני נחתם גם הוא בהתכנסות חברתית באוהל המחאה. בשבת בבוקר הגיעו רוב הישראליים, וביניהם נתן בלנק – סרבן המצפון. השלמנו את צביעת הקירות, צבעיו הדהויים של הדגל הפלסטיני חודשו בהתאם להנחיותיו המדוקדקות של ביאן. האווירה היתה שמחה וכיפית, הרבה ילדים וצעירים השתתפו בפעילות, במהלכה הם סיפרו על עצמם, אנחנו על עצמנו, החלפנו כתובות פייסבוק וצילמנו זה את זה. בסיום עבודות הצביעה יצאנו להפגנה כשאת פנינו קידמו שני חיילים בלבד. נראה שתזמון ההפגנה ביום שבת, הפתיע מעט את החיילים שנכחו במקום `בהרכב חסר`, אך תכף ומיד הוזעקו בקשר חיילים נוספים. במהלך ההפגנה ניטעו עצי זית בכניסה לכפר, החבר`ה הצעירים פצחו בתכנית אמנותית, שכללה ריקודים מסורתיים לצלילי נגינת חלילים, מעשה ידיהם, אל מול עיניהם המשתאות של החיילים. אלה מצידם הפגינו מדי פעם קוצר רוח כשדחפו את המפגינים שהיו לטעמם קרובים אליהם מדי – הרי כידוע אי אפשר לבקש מהפלסטינים להתרחק, חייבים להשתמש בידיים. אחד החיילים שאל אותי, לא בהתרסה, `למה אתם כאן?` הפניתי את השאלה בחזרה אליו והוא השיב באופן מפתיע, שהוא דווקא די בעדנו. הסברתי לו שהכיבוש הוא תועבה מוסרית שנמשכת 47 שנים יותר מדי ואנחנו מתנגדים לו. החייל אמר שהוא לא מבין למה הם-הפלסטינים שונאים אותו, גם הילדים הקטנים מביטים עליו בשנאה, והוא הרי לא עשה להם שום דבר רע. הסברנו לו שלא מדובר בעניין אישי, שהוא נמצא על אדמתם כשהוא חמוש וזה טבעי שהם ישנאו את מי שמדכא אותם בכוח ושולל מהם את זכויותיהם. השיחה נקטעה על ידי קצין בדרגת סגן, חובש כיפה סרוגה, שהורה לחייל לנתק מגע וללכת לאחור. חייל אחר הבחין בילד בן 3 או 4 שאחז בידו רובה צעצוע מעץ ונדרך. היה עצוב ומשעשע בו זמנית לצפות בחוסר הסובלנות מול הילד הקטן בשעה שהם עצמם ניצבים חמושים מכף רגל ועד ראש מול אנשים, בעיקר ילדים וצעירים, שאינם נושאים בכליהם דבר, פרט לדגלים. ניתן להניח שאותו חייל יגיב באדישות כשילדים יהודים יצאו בשבוע הבא לרחובות, יחזיקו בידיהם אקדחי צעצוע וירו קפצונים לכל עבר. בסיום ההפגנה חזרנו לארוחת ערב פשוטה וטעימה להפליא שהכינה אשתו של ביאן, ביחד עם נשים נוספות, בסיומה חלק מהמשתתפים נפרדו לשלום וחלקם נשארו במאהל המחאה לסיכום הפעילות. קישורים למאמרים האחרונים בנושא גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב