קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר אני חייב להגיד עוד כמה מילים על הפקק. אני חייב להגיד עוד כמה מילים על הפקק. שעה וחצי הוא נמשך. על משהו כמו 400 מטרים. אני לא מגזים. עמידה אחת ממושכת. רוב הזמן הייתי מאחורי משאית של `משי שולמית הובלת ירקות`. ברזנט צהוב-חרדלי. מדי פעם מאחורי אחרים. עומדים ועומדים. אלפי אנשים שמגיעים מכיוונים שונים, בעיקר מירושלים, וזו דרכם היחידה לחזור לכפר עקב ורמאללה. כל יום אחר הצהריים בין שעה לשעתיים על 400 מטר. המון כבישים רחבים (שמשרתים גם יהודים) מתנקזים לנתיב אחד בודד (שמשרת רק פלסטינים), לפני שבצד השני של המחסום שוב הכביש מתרחב והפקק נפתח. והנתיב האחד, היחיד שבו אפשר להכנס לרמאללה (לעומת ארבעה או חמישה ביציאה), הרי הוא בלי חיילים, שוטרים או כלום. אף אחד לא בודק מי נכנס לרמאללה או מה מכניסים לשם. בניגוד לפקק בכיוון ההפוך, שיש לו `טעמי ביטחון`, לזה אין. סתם תכנון תחבורתי שמיועד לכך שאלפי (רבבות?) אנשים יעמדו יום-יום בתור שמרגיש כאילו הוא לא נגמר. בניגוד לפקק בצד השני, בצד הזה אף אחד לא מוכר קפה או תורמוס חם או דיסקים של פיירוז ומוחמד עסאף בחמישה שקלים. בצד הזה אתה סתם עומד, ומתבאס מאלה שמדי פעם נוסעים על המדרכה או בכיוון הנגדי כדי לעקוף, ומחייך לאנשים במכוניות ליד שאתה כבר מכיר כי אתם שם ביחד כבר שעה, ושומע רדיו ישראלי, שבו מדווחים על עומסים באיילון או בכביש 1 או בכניסה לחיפה שיוצרים עיכוב של עשרים דקות אבל אף אחד לא אומר שום דבר על הפקק המטורף שאתה עומד בו. ובתוך רמאללה פגשתי חבר. יש לו אישור כניסה לישראל ופעם היה עובד בירושלים. אבל עם כשעתיים פקק בקלנדיה ביציאה, ושעה וחצי פקק בקלנדיה בכניסה, הוא פשוט ויתר על העבודה שם. הוא ויתר כי זה בדיוק מה שהם רוצים, לשבור ולייאש בשקט, והוא ויתר כי הוא יכול. ואלפים רבים לא יכולים. ועומדים כל יום בפקק. שעות. קישורים למאמרים האחרונים בנושא הישראלים בברלין מפגינים `לקבל את פני` נתניהו היום בבית המשפט העליון - תביעת פיצויים של נער ששותק בארבעת גפיו מירי של הצבא. הימים החולפים קשים מנשוא. המראות הקשים של הפצצות והריסות, לצד תמונותיהם של הקורבנות והפצועים הרבים, ביניהם עשרות נשים וילדים - מפלחות את הלב.