קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר נבי סמואל – כפר בכלוב שקוף hagada ציונה שניר 25.03.14 http://hagada.org.il/2014/03/25/%D7%A0%D7%91%D7%99-%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C-%D7%9B%D7%A4%D7%A8-%D7%91%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%91-%D7%A9%D7%A7%D7%95%D7%A3/ באחרונה גוברים הקולות בעולם המדגירים את הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים כצורה של האפרטהייד. ישראל הרשמית מתקוממת נגד הניסיונות להגדירה כמדינת אפרטהייד עקב מדיניותה בגדה המערבית. האם באמת היא נמנעת מיחס של אפרטהייד דה פקטו אל תושבי השטחים שבשליטתה? ההתייחסות לכפר נבי סמואל במשך שנים מספקת דוגמה למדיניותה של ישראל. צפונית מערבית לירושלים מתנשאת מצודת נבי סמואל ומעליה צריח מסגד. הבאים מכיוון ישראל מגיעים אליה בקלות ונחשפים לנוף הפנוראמי המרהיב הנשקף ממנה, כמו גם לחפירות הארכיאולוגיות הנרחבות לרגליה, המגיעות עד למאה השביעית לפני הספירה. הצלבנים האמינו כי הקבר שבתחתית המצודה הוא של שמואל הנביא (שחי במאה ה-11 לפנה`ס) ובעקבותיהם הפך המקום קדוש לשלוש הדתות. דבר אחד נסתר מעיני המבקר: במקום יש כפר פלסטיני כבן 800 שנה. ככל שחולפות השנים הוא נעשה יותר שקוף ונסתר מעיני הבריות, כשטבעת החנק מתהדקת סביבו ויד הכורת מאיימת על המשך קיומו. הארכיאולוג גדעון מעמותת עמק שווה מסר כי עד 1967 היה זה כפר מבוסס בן 1000 תושבים, שהתפתח מסביב למסגד ולתושביו אלפי דונמים של אדמות חקלאיות. ב-1967 ברחו משם מרבית תושביו ונותרו 250 איש. ב-1971 גרשה ישראל את תושביו ועד שנות ה-90 `שיטחה` לחלוטין את בתיו, שישבו על שכבה ארכיאולוגית צלבנית והלניסטית, ללא מתן פיצוי כלשהו לתושביו. על חלק מאדמותיו יושבת היום התנחלות הר שמואל, וחלק אחר הוכרז כבר כגן הלאומי. התושבים ניסו לשקם את חייהם על שארית אדמתם במרחק קצר מבתיהם המקוריים, באזור ששימש קודם לכן כמבנים לבעלי החיים בכפר. ב-1995 הוכרז האתר כגן לאומי. הארכיאולוגים, שנכנסו לחפור, לא מנעו את מחיקת שרידי הכפר הפלסטיני וכל שכבה או ממצא מוסלמים. כתובת ערבית שנחשפה מן התקופה העות`מנית במסגד הועלמה מייד (פרקטיקה לא מקובלת בארכיאולוגיה). כך גויסה הארכיאולוגיה למען הנרטיב המצדיק סיפוח במסווה של מחקר מדעי. במקום מוצבים כבר שלטים חדשים ובהם פסוקי מקרא ואזכור תקופות היסטוריות ישראליות בלבד. ומה באשר לחיים המתקיימים פה בהווה? כפר במצור מי שיתאמץ מאוד לתור כל פינה באזור, יגלה לבסוף את בתי הכפר נבי סמואל. המבנים העלובים מוסתרים מאחורי מגדל ענק בעל אנטנות ומצלמות, ביניהם מסתובבות מעט תרנגולות, ברווזים ואווזים וכמה עזים – זהו כל רכושם של התושבים. אין גם שום שלט המעיד על קיומו של הכפר. 250 תושבים כלואים שם, נחנקים ומנותקים מן העולם. איסורי תנועה לפני כשש שנים פגשתי במקום מורות פלסטיניות, שבאו ממקומות שונים בגדה לבקר חברה בכפר. לא עוד. מאז הוקמה גדר הפרדה בשטחי הגדה, הכפר נותר כמובלעת במרחב שבין הקו הירוק ובין הגדר (האזור נקרא בשפה צבאית מכובסת: מרחב התפר), ותושביו נתלשו מכפרי הגדה. כל יציאה לגדה מחייבת מעבר במחסום ג`יב. התנועה אל ישראל שבתוך תחומי הקו הירוק אף היא אסורה. ילדים הלומדים מחוץ לכפר צריכים לשאת תעודת לידה. ילד בן ארבע יישלח הביתה גם אם אביו יראה לחיילים כי הילד רשום בתעודה שלו. בני משפחה מחוץ לכפר זקוקים לאישור שמונפק במת`ק כדי לבקר בכפר. לזוג שמתחתן אין אפשרות מגורים בכפר והוא נאלץ לגור בג`יב או בביר נבאללה, ואז יאסרו עליו לבקר את המשפחה. לתושבי הכפר אסור להביא הביתה כמות `מסחרית` של מצרכים. מהי כמות מסחרית עבור בני אדם החיים במצור? החייל במחסום אמור להחליט. מכלי מים לא הורשו לעבור במחסום בתירוץ שאינם בגדר ציוד הומניטרי. רק לאלוהי מערכת הביטחון היכולת להסביר איך 100 ביצים או 10 ק`ג בשר או מכלי מים הם `כמות מסחרית` או `איום בטחוני`. מספר לנו ע` (תושב הכפר) על מתנחל שפלש לבית של תושב אחר ששהה באותה עת בירדן. אותו מתנחל פלש לאדמתו של ע` והחל לחרוש אותה עם טרקטור. כאשר ע` ניסה להניא אותו מכך המתנחל עלה על רגלו ופצע אותו. הוזמנה משטרה והגיע שוטר, שראה את הפצוע אך לא הושיט לו עזרה. הסיבה: אין אפשרות להעביר את ע` לירושלים בשל התעודה הפלסטינית, ואילו לאמבולנס מרמאללה אסורה הכניסה למרחב התפר. בנייה חדשה בכפר או תוספת כלשהי לבניין קיים – אסורים בהחלט. אחד מתושבי הכפר בנה לעצמו חדר כתוספת לבית הוריו הצפוף. מייד בתום הבנייה נהרס החדר ועמו גם חלק מן המבנה הקיים. עמדנו ליד ההריסות וראינו: בנוסף לחדר שנהרס כולו, נהרס גג ונעקרו חלונות של חדר אחר במבנה הישן. בצר לו הביא התושב קרוון. התוצאה: הקרוון הוחרם והתושב נעצר, אך שוחרר לבסוף תמורת כסף רב. גדר הנבנית מסביב לחצר נהרסת. עץ חדש שניטע – נגדע מייד. שלט שהציבו התושבים עם שמו של הכפר עליו – הוחרם מייד. מדוע: כיוון שכל אלה נחשבים לתוספת בנייה. בית הספר הזעיר הוא מבנה בן חדר אחד, בו לומדים ילדים מכיתה א` – ו`. המלכה רנייה מירדן תרמה לשיפוצו. עכשיו עומד גם נגדו צו הריסה. ומהן אפשרויות הפרנסה? כאמור, מרבית האדמות החקלאיות של הכפר נתפסו בידי התנחלות הר שמואל והגן הלאומי. מי שמציב בסטה – מייד מחרימים אותה. אחד התושבים פתח מתקן לרחיצת מכוניות – מייד הוחרם הציוד. לפני הקמת החומה צעירי הכפר עבדו ברמות. עכשיו אינם מקבלים עוד היתרי מעבר. כך נשארו תושבי הכפר תלושים, ללא פרנסה, ללא מרכז חיים, ללא שירותי רפואה וחינוך. בניסיונות למצוא מקורות קיום, יצרו נשות הכפר `מרכז פמיניסטי` קטנטן, שם הן מתפרנסות מייצור דבש ומכירתו לתושבי הכפר ומגידול תרנגולות לביצים. יחד עם זאת הן גם דואגות לקיומו של גן ילדים. האם כושר השרידות הזה יעמוד להן כדי למנוע מחיקת הכפר? אני כבר יכולה לשמוע תגובות צדקניות כגון: בסוריה יותר גרוע. מדינת ישראל רואה עצמה כחלק מן העולם המערבי, מתגדרת בכינויים שהיא `וילה בג`ונגל` ו`הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון`, אבל תחת שלטונה ובהוראתה נחנקים בני אדם וחייהם נרמסים ונמחקים. האם זה תורם לביטחונה, לכלכלתה, למוסריותה או לשמה הטוב של המדינה? במה היו אלה ניזוקים אילו אפשרה המדינה חיים נורמליים לתושבי נבי סמואל? מי שדואג לדמותה של מדינת ישראל אמור לזעוק בקול רם ולדרוש להשיב לתושבי נבי סמואל את חייהם, ובכך להחזיר למדינה את פרצופה המוסרי והאנושי. • ציונה שניר פעילה במחסום-וואצ` קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד