בקצרה ההחלטה לחלק את שחרור האסירים לארבע פעימות התגלתה כמהלך טקטי שגוי, שסיבך את נתניהו ואבו מאזן גם יחד. במקום ליצור אמון בין הצדדים ולקדם את המשא ומתן המדיני, כל פעימה הפכה למוקש טעון המאיים על עתיד השיחות.
104 האסירים הפלסטינים שישראל התחייבה לשחרר במהלך המשא ומתן המדיני, הם עשרה אחוזים בלבד ממספר האסירים ששחררה ישראל לידי חמאס בעסקת גלעד שליט. יותר מאלף אסירים ביטחוניים שבנימין נתניהו הסכים לשחרר לפני כשנתיים וחצי [2011], בתמורה להשבת החייל החטוף לביתו, לא עוררו ביקורת ציבורית קשה כל כך, כפי שמעורר המעשר שנועד להשיב לאבו מאזן את כוחו ואת כבודו בדעת הקהל הפלסטינית.
הסיבה לביקורת ברורה. שחרור אלף אסירים לידי חמאס נתפס בישראל כמהלך אין ברירה להשבת שליט, ואילו שחרור 104 אסירים, כתמורה להסכמת הפלסטינים לנהל עמנו שיחות, לא נתפס אפילו כברירת מחדל. למעשה, ההחלטה לשחרר אסירים כבדים, ביניהם כאלו שנשפטו למאסרי עולם - משקל נגד לאסירי חמאס הכבדים ששוחררו בעסקת שליט, לא רק שהפך לסוגיה המרכזית בשיחות, אלא גם לסלע המחלוקת העיקרי המאיים להכשילן.
פלסטינים שעימם שוחחתי השבוע על אופן התגלגלותה של המחלוקת, שהביאה את הצדדים למשבר עמוק, נשבעו באוזניי שלמרות שנושא שחרור האסירים מבתי הכלא בישראל הוא רגיש וטעון מאוד, הם מעולם לא שיערו שסוגיה זו תאפיל על כל נושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במילים אחרות, מה שנועד להיות אבן שואבת כדי ליצור אווירה חיובית ופרודוקטיבית בניהול המשא ומתן עם הישראלים, הפך לאבן נגף.
ממאבקי הכוח ומשחקי הכבוד שמנהלים הצדדים, ניתן ללמוד שיעור מאלף על התגלגלותה של דינמיקה שהפכה למלכוד.
בנימין נתניהו, כידוע, סירב להקפיא בנייה בהתנחלויות, ולכן שחרור אסירים הפך לברירת מחדל. משנפלה החלטה בעניין, שאפו בישראל להשתמש בשיטת המקל והגזר. `יתנו יקבלו` היה מונח שטבע בנימין נתניהו במהלך כהונתו הראשונה בתפקיד ראש הממשלה, בעת ניהול המשא ומתן עם הפלסטינים אחרי עידן יצחק רבין ושמעון פרס. `יתנו יקבלו`, חזר נתניהו שוב ושוב על צמד המילים, שנועדו לאיים על יו`ר הרשות יאסר ערפאת כי הסכם חברון, שבו ישראל התחייבה לפרוס את כוחותיה מחדש בעיר, יבוצע רק אם תוכיח הרשות הפלסטינית שהיא נלחמת בטרור של חמאס.
נתניהו נהג אז להסביר, כי צריך לחנך את הפלסטינים ששום דבר לא יגיע להם בקלות רק משום שנחתם הסכם. יש להודות, היה בזה היגיון. המשך יישום הסכם אוסלו, הקמת מוסדות הרשות הפלסטינית בשטחים ופריסה מחדש של הכוחות הישראלים בשטחים לא יכולים היו להימשך כרגיל, כשבמקביל נמשכו פיגועי טרור רצחניים בערי ישראל על ידי מחבלים מתאבדים.
אבל שיטת ה`יתנו יקבלו`, שהייתה מהלך מתבקש לפני שני עשורים ובתנאים אחרים, מתגלית הפעם כמהלך טקטי שגוי. המהלך הזה מלכד לא רק את היושב ראש אבו מאזן, אלא גם את בנימין נתניהו עצמו.
ההחלטה לחלק את שחרור 104 האסירים לארבע פעימות, במהלך חודשי המשא ומתן, נועדה אמנם לאותת לאבו מאזן ואנשי צוותו שרק אם תהיה התקדמות בשיחות ישוחררו עוד אסירים, אבל בדיעבד כל פעימה הפכה למוקש טעון ונפיץ. כל מימוש שלב נוסף בעסקת שחרור האסירים, סחף ביקורת ציבורית רבה יותר. המהלך שנועד לבנות אמון הפך לחרב פיפיות. מקדם האמון יצר משבר אמון עמוק בין הצדדים.
ישראל כבר שחררה שלושה רבעים ממספר האסירים שהתחייבה לשחרר בלי שום קשר להתקדמות השיחות, שנותרו תקועות ועוסקות כעת בנושא אחד בלבד: שחרורם של האסירים.
הדינמיקה שנוצרה בצד הפלסטיני בסוגיה זו מעניינת אף יותר. מכיוון ששחרור האסירים ולא התנגדות להמשך הבנייה בהתנחלויות, למשל, הפך למקדם כוחו העיקרי של היושב ראש אבו מאזן בדעת הקהל הפלסטינית ובתוך תנועת הפת`ח, ובאין הישגים אחרים שאפשר להציג אחרי כמעט תשעה חודשים של משא ומתן, נאלץ אבו מאזן להיאחז בשחרור האסירים בבחינת ייהרג ובל יעבור.
אבו מאזן, שבמהלך האינתיפאדה השנייה התבטא נגד `האינתיפאדה המזוינת`, שהייתה לדבריו מקח טעות, מצא לפתע עצמו כמושיעם של מחוללי האינתיפאדה ההיא הכלואים בישראל ובני משפחותיהם. כך הפך עניין שחרור האסירים לא רק לנושא המרכזי סביב שולחן הדיונים אלא גם ברחוב הפלסטיני.
לפי עמותת `בצלם`, בבתי הכלא בישראל כלואים (נכון לינואר 2014) כ-4,880 עצירים ואסירים פלסטינים. מאז החל המשא ומתן ביולי 2013, מפעילים בני משפחותיהם של האסירים לחץ כבד על אנשי הרשות הפלסטינית ועל פעילי הפת`ח למען שחרורם. בלי שתכנן ובלי שכיוון, הפכו חייו הפוליטיים של אבו מאזן תלויים רק בעניין אחד: אם יצליח לשחרר את האסירים מהכלא הישראלי, או שמא ייכשל במשימה ויהפוך לבדיחה.
זו הסיבה שאבו מאזן מבטיח לכולם, שלא יקום ולא יהיה הסכם שלום עם ישראל, עד שלא ישוחרר אחרון האסירים הפלסטינים הכלואים בבתי הכלא בישראל. לפתע סיסמת נתניהו מלפני 18 שנה הפכה לבעלת משמעות דו צדדית: `יתן יקבל, לא יתן לא יקבל`.
|
