מזכיר המדינה האמריקאי, ג`ון קרי, לא יצא ידי חובה כלפי מיליוני ישראלים ופלסטינים, שתלו תקוות בנחישותו לשים קץ לסכסוך בין העמים, במיחזור האמירה השחוקה שארה`ב אינה יכולה לרצות שלום יותר מהצדדים עצמם. הוא אינו רשאי להסתפק ב`באתי, ראיתי, הפסדתי, הסתלקתי`, בהשאלה מבשורת `וני, וידי, ויצ`י` שמסר יוליוס קיסר לסנאט, בעקבות ניצחונו בקרב זלה. היה עליו לדעת שלכל יוזמה מדינית שמסתיימת בכישלון יש תג מחיר: במקרה הרע, הכישלון מוביל לגל אלימות; במקרה הרע פחות, האכזבה שוחקת את המעט שנותר מהאמון בשלום. סבב עקר במשא ומתן אינו מחזיר את הישראלים והפלסטינים למקום שבו היה מצוי לפניו. הוא מוסיף עוד נדבך למפלס הציניות ודוחק את מחנה השלום עוד מדרגה כלפי מטה. שוב חוזר הניגון `אין פרטנר`, ושוב התקשורת הישראלית אינה מחמיצה הזדמנות לדקלם את המנטרה `הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות`.
קרי תירץ את הכישלון באמירה שאפשר להביא את הסוסים אל השוקת, אך אי אפשר לאלץ אותם לשתות. לגבי אחד הסוסים, האבחנה הזו אינה מדויקת, וזאת בלשון המעטה. קשה למנות את מספר הפעמים, שהעגלון האמריקאי דחף את הפלסטינים היגעים אל השוקת וברגע האחרון התברר להם שאין זו אלא פאטה מורגנה. במאמר שפרסמתי כאן בחודש שעבר הזכרתי כמה הסכמים ישראלים-פלסטינים שהושגו לאורך השנים בתיווכה של ארה`ב, ושסעיפיהם העיקריים לא קוימו מעולם. גם עמדות שנשיאים אמריקאים הציגו בפומבי נדחקו אל מאחורי השוקת. הדוגמה הבולטת ביותר היא הצהרתו של הנשיא אובמה.
בנאומו במשרד החוץ בוושינגטון במאי 2011. הוא הכריז כי `בעוד שנדרש לנהל משא ומתן על נושאי הליבה של הסכסוך, בסיסו של תהליך המשא ומתן ברור: מדינה פלסטינית בת קיימא, ישראל בטוחה... אנו מאמינים שהגבולות בין ישראל לפלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים, כך שלשתי המדינות יהיו גבולות מוכרים ובטוחים. העם הפלסטיני חייב להנות מהזכות לממשל עצמי ולמימוש מלוא הפוטנציאל הטמון בו, במדינה רציפה וריבונית`.
על אף זאת, בעקבות לחצים כבדים מצד ארצות הברית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) הסכים ביולי שעבר לחדש את המשא ומתן עם ישראל ללא הכרה בגבולות 67` כבסיס לשיחות. הוא ויתר גם על התביעה שישראל תקפיא את הבנייה בהתנחלויות, כמתחייב ממפת הדרכים שנושאת את חתימתו של הנשיא ג`ורג` בוש הבן. עד היום הפלסטינים (והציבור הישראלי) לא שמעו מפי ראש ממשלת ישראל את המספר 1967, ולעומת זאת הם רשמו לפניהם בינואר האחרון את הבטחתו כי `אין לי כוונה לפנות אף יישוב ולעקור אף ישראלי`. הפלסטינים גם צפו באין ספור בתים חדשים שצצו בהתנחלויות בגדה ובמזרח ירושלים בעיצומו של המו`מ על גורלם.
הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס ודובריו הודיעו כי אין בכוונתם להרחיק לכת מעבר לבקשה להצטרף ל-15 האמנות הבינלאומיות וכי לא יתנו יד לאלימות. מנגד, ישראל הגיבה על הצעד הפלסטיני באיומים בסנקציות כלכליות, שצפויות לפגוע באיכות החיים הירודה של תושבי השטחים. הצירוף הקטלני של אי תשלום משכורותיהם של כ-160 אלף פקידים ואנשי ביטחון, והתסכול מהתהליך המדיני המתקדם לאחור, עלולים לגרום להתמוטטות הרשות. התפרקות מנגנוני הביטחון צפויה להוביל להשתלטות חמאס על הרחוב הפלסטיני.
האינתיפאדה השלישית עלולה לגלוש אל מחוץ לשטחים הכבושים, שכן מודל 2014 של יחסי שלטון-רחוב במזרח התיכון שונה לחלוטין מאותם יחסים ב-1987 או ב-2000. ארצות הברית תוכל לרשום לחובתה עוד כישלון מהדהד בזירה המזרח תיכונית.
כדי לעצור את כדור השלג הזה, קרי צריך להפסיק לבכות את סירובם של הצדדים ללגום מהשוקת שלו ולהחליפה בשוקת אחרת. במקום לגנות את הבקשה של הפלסטינים להצטרף לאמנות בינלאומיות, על הקהילה הבינלאומית לברך על המהלך הזה. מה נורא כל כך בבקשה של חברה ערבית, מוסלמית ברובה, להצטרף לאמנה למאבק בכל סוגי האפליה נגד נשים ולאמנה לזכויות הילד? למי מפריע שפלסטין תחתום על האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות? איזה נזק ייגרם לישראל אם פלסטין תהיה חברה באמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות ובאמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלויות? האם ישראל מסתייגת מהאמנה לחיסול כל צורות האפליה הגזענית ומאמנת האו`ם נגד עינויים? ואולי השבוע שבו ראש ממשלה לשעבר מורשע במעשי שחיתות, הוא לא זמן מתאים לחתום על אמנת האו`ם נגד שחיתות? הלוואי שהנשיא אסד היה מבקש להצטרף לאמנה הבינלאומית נגד רצח עם. לא ייתכן שלישראל הדמוקרטית מפריע שהשכן ממול מבקש להצטרף לאמנת מלחמה וענישה של פשע האפרטהייד.
ישראל אינה מוטרדת מתוכנן של כל אותן אמנות; הממשל הימני ביותר בישראל מתנגד לכל מהלך שרומז להכרה במדינה פלסטינית. אבל נשיא ארצות הברית צריך לתפוס את נתניהו במילים שיצאו מפיו ביוני 2009 בנאום בר אילן, בזכות פתרון שתי המדינות. `בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלסטינים`, אמר נתניהו, `אנחנו לא רוצים למשול בהם, לא לנהל את חייהם, ולא לכפות עליהם את הדגל שלנו או את התרבות שלנו`. הוא גילה אז לעולם את `חזון השלום` שלו, שבו `חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו`.
בנובמבר 2012 הכיר האו`ם ברוב מוחץ בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון. השמים לא נפלו. הכיבוש נמשך ואפילו המשא ומתן חודש. כדי לשים קץ לכיבוש ולהציל את המשא ומתן, על קרי להציג בפני הצדדים לוח זמנים מזורז לקבלת פלסטין כחברה מלאה באו`ם. עד אז יהיה עליהם להגיע להסכמה על חילופי שטחים, הסדרים בירושלים ובעיית הפליטים, על בסיס יוזמת השלום הערבית. אם ישראל תוסיף להתבצר מאחורי דרישות חסרות בסיס כמו הכרה פלסטינית במדינה יהודית, ותעדיף להרחיב התנחלויות - היא תהפוך למדינה כובשת שטחה של מדינה חברה באו`ם. מכאן הדרך לבית הדין הפלילי בהאג תהיה קצרה ביותר. מצד שני, אם נמשיך את הריקוד המסורתי - צעד אחד קדימה ושניים לאחור - כולנו ניפול אפיים ארצה.
--------
עקיבא אלדר הוא בעל טור ב``ישראל-פולס`` של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ``אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל`` אותו חיבר יחד עם פרופ` עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.
Read more: |
