קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מילים, מילים, מילים
on-the-left-side
אורי אבנרי
01.05.14
http://on-the-left-side.org.il/מילים-מילים-מילים/לפ



אורי אבנרי: עתונאי, יו`ר `גוש שלום`, בעבר ח`כ




נדמיין שפרצה מלחמה בין ישראל וירדן. תוך יומיים כובש צה`ל את הממלכה ההאשמית. מה יהיה המעשה הראשון של שלטונות הכיבוש?

להקים התנחלות בפטרה? להפקיע אדמות ליד עקבה? לא. המעשה הראשון לגמרי יהיה להודיע שהשטח ייקרא מעתה `גלעד ומואב`. כל התקשורת תצווה להשתמש להבא בשם התנ`כי. הוא יופיע בכל המסמכים הרשמיים והמשפטיים. חוץ מהשמאל הקיצוני, איש לא יזכיר עוד את השם ירדן. כל הבקשות של האוכלוסייה יופנו אל `המושל הצבאי, גלעד ומואב`.

מדוע? מפני שסיפוח מתחיל במילים. רעיונות מועברים דרך מילים. מילים שותלות תפיסות במוחם של השומעים והדוברים. אחרי שהן מתקבעות, כל השאר בא מעצמו. כותבי התנ`ך כבר ידעו זאת. שנאמר: `מוות וחיים ביד לשון, ואוהבה יאכל פרייה` (משלי, י`ח, כ`א). כמה שנים אנחנו אוכלים מפירות `יהודה ושומרון`? כאשר החזיר ולדימיר פוטין בשבוע שעבר את השם `רוסיה החדשה` לשטחי אוקראינה המזרחית, זה לא היה רק סתם שינוי לשוני. זאת הייתה תביעה לסיפוח, יותר חזקה ממטח תותחים.

לא מכבר הקשבתי לנאומה של אחת מראשות השמאל, והזדעזעתי כשהיא דיברה בהרחבה על מאבקה למען `הסדר מדיני` עם הפלסטינים. כאשר באתי אליה בטענות, היא התנצלה. זאת הייתה פליטת-פה. היא לא התכוונה. בפוליטיקה שלנו, המילה `שלום` הפכה לתועבה. המונח הטרנדי הוא `הסדר מדיני`. הוא אמור להגיד את אותו הדבר. אבל הוא לא. `שלום` הוא הרבה יותר מאשר הפסקת המלחמה. יש בו יסודות של פיוס, משהו רוחני. בעברית ובערבית שלום/סלאם מכילים ביטחון, רווחה וברכה. `הסדר מדיני` אינו מכיל דבר אלא מסמך שנוסח על-ידי עורכי-דין ונחתם על-ידי פוליטיקאים.

`שלום וסטפאליה` שם קץ ל-30 שנות מלחמה ושינה את פני אירופה. אפשר לתמוה אם `הסדר מדיני של וסטפליה` היה משיג את אותה המטרה. התנ`ך אומר לנו `בקש שלום ורדפהו!` (תהילים ל`ד, י`ד). לא נאמר `בקש הסדר מדיני ורדפהו.` כאשר השמאל מוותר על המונח `שלום`, אין זאת נסיגה טקטית. זוהי תבוסה. השלום הוא חזון, אידיאל פוליטי, מצווה דתית, רעיון המעניק השראה לעתיד. הסדר מדיני הוא נושא הנתון לוויכוח.

השלום אינו הקורבן היחיד של הטרוריזם הלשוני. קורבן אחר הוא הגדה המערבית. כל ערוצי הטלוויזיה הצטוו מזמן שלא להשתמש במונח זה. רוב העיתונאים בעיתונות הכתובה צועדים בסך. הם קוראים לזה `יהודה ושומרון` .`יהודה ושומרון` פירושו שהשטח שייך לישראל, גם אם הסיפוח הרשמי נדחה לעת עתה מטעמים פוליטיים. `הגדה המערבית` אומר שזהו שטח כבוש. המונח `הגדה המערבית` אינו קדוש כשלעצמו. הוא אומץ על-ידי השליט הירדני כאשר הוא סיפח את השטח באופן בלתי-חוקי לממלכתו. זה נעשה בקנוניה חשאית עם דויד בן-גוריון, שרצה למחוק את השם `פלסטין` מן המפה. הבסיס החוקי היה ועידת מבוימת של מכובדים פלסטיניים ביריחו. המלך עבדאללה חילק את ממלכתו המורחבת בין `הגדה המזרחית` (של נהר הירדן) ובין `הגדה המערבית`. מדוע אנחנו מתעקשים על שם זה? מפני שפירושו שאין זה חלק מישראל, אלא שטח ערבי שיהווה את מדינת פלסטין כאשר יושג השלום (סליחה, ההסדר המדיני). עד כה לא הוכרע הקרב הלשוני. רוב הישראלים מדברים על `הגדה המערבית`. `יהודה ושומרון` נשאר, בדיבור היומיומי, ממלכתם של המתנחלים.

המתנחלים הם, כמובן, נושא לקרב לשוני דומה. למעשה אין הבדל בין `מתיישבים` ו`מתנחלים`. אך בדיבור הרגיל, הציבור משתמש במילה `מתנחלים` כשהכוונה היא למתיישבים בשטחים הכבושים, ובמילים `מתיישבים` כשהכוונה היא לתושבי ישראל הריבונית. הקרב בין שתי מילים אלה מתנהל מדי יום ביומו. זהו קרב על הלגיטימיות של ההתנחלות שמעבר לקו הירוק. עד כה, ידו של הצד השמאלי על העליונה. ההבדל נשאר במקומו. כאשר מישהו משתמש במונח `מתיישבים`, הוא מזוהה אוטומטית עם הימין.
`הקו הירוק` עצמו הוא, כמובן, מושג של השמאל. הוא מבליט את ההבדל בין ישראל לבין השטחים הכבושים. הצבע מתייחס לעובדה שגבול זה (למעשה זה קו שביתת-הנשק משנת 1949) צוין במפות תמיד בצבע ירוק. עד אשר. עד אשר בא שר-העבודה, איש השמאל יגאל אלון, והורה שמעתה לא יצוין עוד הקו הירוק בשום מפה. על פי החוק, שמקורו מימי המנדט הבריטי, יש לממשלה זכות-יוצרים בלעדית על כל מפה המודפסת בארץ. סמכות זו הועברה לשר-העבודה. זה נשאר כך עד ש`גוש שלום` עתר לבג`ץ. טענתנו הייתה שבשני צדי הקו הירוק חלים חוקים שונים, ועל כן האזרח צריך לדעת איזה חוק חל במקום שבו הוא נמצא. הממשלה נכנעה והבטיחה לבית-המשפט שמעתה יודפסו מפות שבהן מצוין הקו הירוק. וכך היה. בהעדר חלופה, כל הציבור הישראלי משתמש במונח `הקו הירוק`. מכיוון שאנשי-הימין כלל אינם מכירים בקו זה, הם לא המציאו מונח חלופי. במשך זמן-מה דובר על `קו התפר`, אבל מונח זה לא נקלט.

קו בין מה למה? בראשית הכיבוש התעוררה השאלה איך לקרוא לשטחים שנכבשו זה עתה. אנחנו, מחנה השלום, קראנו להם, כמובן, `השטחים הכבושים`. הימין קרא להם `השטחים המשוחררים`, והפריח את הסיסמה `שטח משוחרר לא יוחזר`. הממשלה קראה להם `השטחים המוחזקים`, ולאחר מכן `שטחים במחלוקת`. רוב הציבור הישראלי מסתפק במילה `השטחים`, וזה המונח המשמש כעת את כל האנשים שאין להם עניין בהדגשת עמדה אידיאולוגית זו או אחרת.

כאן מתעוררת בעיית החומה. כאשר החליטה הממשלה להקים מכשול בין ישראל לבין השטחים הכבושים – הן לצרכי התרחבות וסיפוח, הן מטעמי ביטחון אמתיים – היה צורך במילה. המכשול נבנה בעיקר על אדמה כבושה והביא לסיפוח שטחים נרחבים של אדמה פלסטינית. בשטחים פתוחים זוהי גדר, בשטחים בנויים זוהי חומה. אז קראנו לה פשוט `הגדר` ו`החומה`, ופתחנו בהפגנות שבועיות נגדה. הגדר/החומה עוררה התנגדות בכל העולם. על כן חיפש צה`ל שם שאין לו צליל אידיאולוגי, ובחר ב`מכשול ההפרדה`. אבל מונח זה מופיע רק במסמכים רשמיים. הוא לא נקלט.

עם מי לנהל משא-ומתן על `ההסדר המדיני`? זאת השאלה המתבקשת. במשך דורות הכחישו התנועה הציונית ומדינת ישראל את עצם קיומו של עם פלסטיני. העמדה האידיוטית הזאת בוטלה בהסכם-אוסלו, והכרנו באש`ף כנציג העם הפלסטיני. אבל לא היה בהסכם אזכור ל`מדינה פלסטינית` או ל`מדינת-פלסטין`. אפילו עכשיו מעורר המונח `פלסטינים` התנגדות מודעת או בלתי-מודעת. רוב הפרשנים מדברים על הסדר מדיני עם `שכנינו`. הם לא מתכוונים למצרים, לירדנים, לסורים או ללבנונים. הם מתכוונים לאתם-יודעים-מי.

באוסלו התעקשו הנציגים הפלסטינים בכל כוחם על כך שהמדינה-בדרך תיקרא `הרשות הלאומית הפלסטינית`. הצד הישראלי התעקש בכול כוחו על מחיקת המילה `לאומית`. בהסכם-אוסלו דובר על `הרשות הפלסטינית`, והפלסטינים עצמם קוראים לה `הרשות הלאומית הפלסטינית`. אנשים מהשטחים הכבושים הזקוקים לטיפול רפואי דחוף בבתי-חולים ישראליים נדחים בגסות אם יש בידיהם התחייבות כספית מטעם `הרשות הלאומית הפלסטינית`.
הקרב נמשך כעת לכל אורך החזית הלשונית. בעיניי, המגזר החשוב ביותר הוא הקרב על המילה `שלום`. עלינו להחזיר אותה למעמדה כמילה המרכזית במילון שלנו. בבירור, בקול רם, בגאווה. כפי שאומר ההמנון של מחנה-השלום (שכתב יענקלה רוטבליט, כקריאה של חללי המלחמה לחבריהם החיים):
`לכן רק שירו שיר לשלום / אל תלחשו תפילה // שירו שיר לשלום / בצעקה גדולה!`
- See more at:
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

בתיהם של 44 פלסטינים מתוכם 22 ילדים נהרסו אתמול בגדה המערבית
בלילה בלילה כשכולם ישנים חיילים מתפרצים לבתים פלסטינים
היום (רביעי) משמרות מחאה ברחבי הארץ: די למעצרים המנהליים! ישוחרר מאהר אל-אח`רס!