(הפוסט פורסם לראשונה בבלוג של המוקד לפליטים ומהגרים.)
מאז שחתמה על אמנת הפליטים, מדינת ישראל הכירה בכ-200 איש כפליטים, אף אחד מהם סודאני. קראתם נכון – ישראל לא הכירה באף אחד מניצולי רצח העם בדארפור או ניצולי הטיהור האתני בהרי הנובה ואזור הנילוס הכחול כפליטים. אחוזי ההכרה בסודאנים כפליטים הם מהגבוהים בעולם. כך, 68.2% ממבקשי המקלט הסודאנים שבקשותיהם נבחנו ברחבי העולם בשנת 2012 קיבלו מעמד פליט (ראו טבלה זו.)
במדינת ישראל נמצאים מעל 10,000 מבקשי מקלט מסודאן. כיצד אף אחד מהם לא הוכר כפליט?
פליט הוא אדם אשר נשקפת סכנה לחייו או לחירותו אם יגורש למדינתו בשל רדיפה על בסיס אזרחותו, גזעו, דתו, השקפותיו או שייכות לקבוצה חברתית אחרת הנרדפת על-ידי המשטר. מעמד פליט במדינת ישראל מעניק לאדם את הזכות לא להיות עצור ללא הגבלת זמן במחנה כליאה בנגב, את הזכות לעבוד וגישה לשירותי בריאות ורווחה. ללא מעמד זה, מבקשי מקלט חשופים לקבלת צווי מעצר למחנה הכליאה חולות מתוקף החוק למניעת הסתננות. אלו שנותרים בערי ישראל אינם זכאים לשירותי רווחה ובריאות ומתקשים למצוא עבודה משום שאשרותיהם מכריזות כי `רישיון זה אינו רישיון עבודה` למרות שהמדינה התחייבה שלא לקנוס את מעסיקיהם. לצד זאת, מדינת ישראל אינה מגרשת את אזרחי סודאן למולדתם. בעבר המדינה הצהירה כי הסיבה לכך הוא מתן הגנה קבוצתית להם, כלומר, בשל סכנה שנשקפת לחייהם אם יגורשו. לעומת זאת כיום, המדינה טוענת כי הגירוש אינו מתבצע מסיבות טכניות בלבד – בשל העדר יחסים דיפלומטיים עם המשטר האסלאמיסטי בח`רטום.
ישראל הצליחה להימנע מלהכיר בפליטותם של סודאנים ראשית בכך שמנעה מהם להגיש בקשות מקלט עד תחילת שנת 2013. בשלב זה, המדינה נכנעה ללחצי המוקד לפליטים ולמהגרים ואפשרה למבקשי מקלט אריתראים וסודאנים שהיו כלואים תחת הגרסה הקודמת של החוק למניעת הסתננות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, המדינה התחילה לאפשר לאזרחי סודאן ואריתריאה מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט גם כן, אך לא פרסמה בשום מקום על שינוי מדיניות זה. למרות זאת, מעל 1,400 אזרחי סודאן הגישו בקשות מקלט, אך רק בודדות מהן קיבלו מענה – כולן נדחו. מרבית בקשות המקלט הוגשו לפני יותר משנה. עבור מבקשי מקלט הכלואים כיום תחת החוק למניעת הסתננות, חלקם כבר שנתיים, המשמעות של קבלת מעמד פליט הוא שחרור ממעצר שאינו מוגבל בזמן.
התיקון הקודם לחוק למניעת הסתננות שנפסל על-ידי בג`ץ קבע כי אפשר לשחרר מבקשי מקלט שבקשת המקלט שלהם לא נידונה במשך תשעה חודשים. לעומת זאת, על-פי התיקון החדש, משרד הפנים אינו מחויב לבדוק את בקשות המקלט של הכלואים ב`חולות` תוך פרק זמן מסוים. כתוצאה מכך כלואים בחולות מאות מבקשי מקלט שעל פי התיקון של החוק הקודם היה אמורים להיות משוחררים כבר מזמן.
אחד ממבקשי מקלט אלו הוא ע`. ע` הגיע לישראל ביוני 2012 ונכלא בכלא `סהרונים` תחת החוק למניעת הסתננות שנכנס לתוקפו ימים בודדים לפני כניסתו של ע` לישראל. ע` הוא דארפורי, אך עבד בעיר באזור הנילוס הכחול, בדרומה של סודאן, אזור בו קיימת פעילות ערה של מורדים נגד המשטר, שמדוכאות בהפצצות חסרות הבחנה ובטיהור אתני של אוכלוסיה עוינת. ע` התגייס לארגון המורדים Sudan`s People Liberation Front – North, השואף להפיל את המשטר הערבי האסלאמיסטי בח`רטום ולהחליפו במשטר שלא מפלה בין אזרחיו. ע` נתפס, נכלא והואשם בשיתוף פעולה עם המורדים וריגול למענם. ע` הצליח לברוח מבית כלאו ולאחר מכן ברח מהמדינה בדרך לא דרך למצרים. במצרים, מסביר ע` `לא מצאתי הגנה`. לכן, החליט להמשיך לישראל.
מיד עם כליאתו בישראל, ע` דרש שתינתן לו האפשרות להגיש מקלט. רק בפברואר 2013 הוא הצליח להגיש את הטפסים משום שמשרד הפנים לא סיפק את הטפסים הנחוצים לבית הכלא, ולפעילים של המוקד שנפגשו עימו אסור להכניס ניירות לכלא. במאי 2013 נערך לע` ראיון על-ידי משרד הפנים בעניין בקשת המקלט שלו. למרות שעברו מעל תשעה חודשים מעת הגשת בקשת המקלט, ע` לא שוחרר. לאחר שהתיקון הקודם למניעת הסתננות בוטל על-ידי בג`ץ, המדינה החליפה אותו בתיקון חדש שנידון כיום בבג`ץ. ע` לא שוחרר גם במסגרת 90 הימים שניתנו למדינה לשחררו יחד עם יתר חבריו בכלא. במקום זאת, ע` הועבר למחנה הכליאה `חולות`, מעבר לכביש מכלא `סהרונים`, מתקן בו הוא כלוא גם כיום, ללא תאריך שחרור, ללא שהורשע בדבר.
נ`, מבקש מקלט מדארפור, מחכה אף הוא להחלטה בעניין בקשת המקלט שלו. נ` היה פעיל למען זכויות דארפור בעת שלמד באוניברסיטה בח`רטום. על פעילות זו הוא נעצר ועונה מספר פעמים. כאשר החל רצח העם בדארפור הוא שב לעיר הולדתו על מנת לסייע למשפחתו לברוח. הוא חזה בבני מיליציית הג`נג`ויד רוצחים ואונסים וראה את אביו נרצח לנגד עיניו. נ` החליט שחייו בסכנה וברח מהמדינה למצרים, בה הרשויות המצריות רדפו אותו אף הן משום שהוא לא הפסיק עם פעילותו נגד המשטר הסודאני, בן בריתו של מבארכ.
נ` נכנס לראשונה לישראל בשנת 2004 וגורש בחזרה למצרים יחד עם עוד עשרה מבקשי מקלט סודאנים בתיאום של נציבות הפליטים של האו`ם. גירוש זה התבצע לאחר שהושגה התחייבות מהמשטר המצרי שלא יגרש את מבקשי המקלט לסודאן. עם הגיעם למצרים, ה-11 נכלאו ועמדו להיות מגורשים אלמלא אחד מהם היה משחד את אחד השומרים עליהם ומתקשר לנציבות הפליטים של האו`ם בקהיר. גירושם נמנע, אך כליאתם נמשכה. כוחות הביטחון המצרים עינו את 11 הכלואים בניסיון להבין מה חיפשו בישראל ומה עשו שם. לאחר חודשים בכלא, נ` שוחרר בסיוע נציבות הפליטים של האו`ם וניסה לבנות את חייו בקהיר ושב לפעילות נגד המשטר הסודאני ולמען דארפור. נ` נעצר שוב ושוב על פעילות זו ועונה קשות: `חוץ מלהרוג אותי, הם עשו הכל`, הוא סיפר.
נ` החליט לנסות שוב להימלט לישראל ועבר את הגבול ב-2008. נ` פנה לנציבות הפליטים של האו`ם בישראל שאותה עת הייתה אחראית על בחינת בקשות המקלט בשביל להגיש בקשה. עם זאת, לאור סירובו של משרד הפנים לתת מעמד פליט לאזרחי מדינות סודאן ואריתריאה משום שממילא לא ניתן לגרשם, בקשתו מעולם לא נבדקה. נ` שוחרר עם אשרת `שחרור בתנאים מגבילים` שאינה מעניקה למבקשי המקלט שום זכויות מלבד הזכות לא להיות מגורש ממדינת ישראל.
נ` חי בתל אביב עד תחילת 2012. בשנה זו נעצר בחשד לפריצה לרכב, למרות שלדבריו בכלל לא היה באזור. בזכות `הנוהל הפלילי` שאיפשר לכלוא מבקשי מקלט ללא הגבלת זמן תחת החוק למניעת הסתננות ללא צורך להגיש נגדם כתב אישום או להוכיח את אשמתם בבית משפט, נ` מצא את עצמו כלוא ב`סהרונים` יחד עם פליטים שרק הגיעו מהגבול. לאחר שביקש מקלט פעמים כה רבות, נ` שוב נאלץ לספר את קורות חייו למשרד הפנים בפברואר 2012 ולהבהיר שהוא מבקש מקלט. נ` שוב מילא את הטפסים לבקשת מקלט לפני שמונה חודשים, אך הזמן אינו דוחק לרשות ההגירה להשיב לו. בדומה לע`, נ` לא שוחרר מ`סהרונים` לאחר פסילת החוק שכלא אותו שם, אלא הוא הועבר לכליאה ב`חולות`.
משרד הפנים לא ממהר. למה לבדוק את בקשות המקלט של ניצולי רצח העם בדארפור, הטיהורים האתניים בהרי הנובה, קורבנות של דיכוי רצחני, כשהחוק מאפשר להתעלם מבקשותיהם בעודם כלואים ב`חולות` או מנסים לשרוד משוללי זכויות מחוץ לכלא? רק כך ניתן להבטיח שרבים מהם יישברו תחת הלחצים שמפעיל עליהם משרד הפנים ו`יסכימו` לעזוב למולדת ממנה נסו. אם יכירו בכמה יוצאי סודאן כפליטים, היתר עלולים לפתח תקוות שגם הם יום אחד יזכו לביטחון וקיום בכבוד במדינת ישראל.
נספח - אדם: 02.05.14
1. אין פה שום `איום דמוגרפי`, `צונאמי` או אני לא יודע מה - מדובר באוכלוסיה של 54,000 איש לכל היותר (בתוך מדינה שמונה 8,200,000 איש), והיא הפסיקה לגדול כשהשלימו את הגדר בגבול.
2. בלי לראיין את האנשים אי-אפשר לדעת מי פליט ומי מהגר עבודה. בשאר מדינות העולם קיימים נהלים מסודרים לראיונות כאלה, רק כאן מחפפים.
3. ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסיה משתנה בהתאם למדינת המוצא. הסיבה שיש יחסית הרבה גברים צעירים שמבקשים פה מקלט היא משום שיש פה הרבה פליטים מאריתריאה, ואוכלוסיית הפליטים מאריתריאה נוטה להכיל גברים צעירים יותר מאוכלוסיות אחרות מסיבות פוליטיות שלא זה המקום להיכנס אליהן. מי שמתעניין יכול למצוא את המידע ברשת.
3. אוכלוסיות אריתראיות, סודניות ודרום-סודניות זוכות בחו`ל להכרה של 60-70% (ויותר) בסטטוס פליטות. קרי: 60-70% (ויותר) ממבקשי המקלט הללו בחו`ל מקבלים סטטוס `פליט`. בארץ המספר עומד על פחות מאחוז, וזה מעלה שאלות.
4. היות והאוכלוסיה הזו כבר לא גדלה אין שום תועלת בחוקים כמו `החוק למניעת הסתננות`, פשוט משום שכבר כמעט ואין הסתננות. התוצאה היא שחוקים כאלה לא מונעים הסתננות, רק פוגעים באוכלוסיה שכבר כאן.
5. `חולות` ו`סהרונים` הם לא `מחנות פליטים שצריך להגיד עליהם תודה` - אלה בתי כלא שמנוהלים ע`י שירות בתי הסוהר, עם נהלים של בתי כלא וענישה. לפי דו`ח של לשכת עורכי הדין ומגוון פרסומים בעיתונות יש ב`חולות` ו`סהרונים` ליקויים חמורים באספקת מזון, טיפול רפואי ותנאים בסיסיים אחרים. זו בושה למדינה שמתקראת `מודרנית`.
6. אותם פוליטיקאים מהימין שקוראים לגירוש ולמאסר קוראים, במקביל, להבאה של עשרות אלפי עובדים זרים נוספים לחקלאות ולבניין. אם 54,000 מבקשי מקלט הם `סכנה דמוגרפית`, איך 30,000 עובדים זרים נוספים הם לא?
7. וד`א, בסה`כ יש כאן 150,000-200,000 עובדים זרים שנכנסו בצורה חוקית לגמרי ונשארו אחרי שפג תוקף האשרה שלהם. רק מה? אף אחד לא קורא לפתוח במבצע נגד אלו. למה אלה מוקצים ואלה לגיטימיים?
8. וראוי להזכיר שהסיבה שיש ריכוז של מבקשי מקלט בדרום ת`א הוא משום שמדיניות הממשלה במשך שנים הייתה לאסוף אותם בגבול (או בנגב) ולשלוח אותם באוטובוס לתחנה המרכזית בת`א ו`שייסתדרו`. התוצאה היא שרובם נשארו באזור התחנה המרכזית.
9. ולמה? כי לאף אחד ממילא לא היה אכפת מדרום תל אביב. `שכונת התקווה` היא הרי שם נרדף לשכונת עוני כבר כמה עשרות שנים, ושפעה פשיעה, סמים וזנות.
10. רק שזה נוח לזרוק את האשמה על מי שבאו לשם זה מכבר - למצוא `שעירים לעזאזל` וללחוץ עליהם, במקום על הממשלה שנתנה לשכונה להתדרדר במשך עשרות שנים ואז הביאה לשם, ביוזמתה, עוד עשרות-אלפי עניים.
11. ולעניין בדיקת בקשות פליטות וכו`: ישראל חתמה בשמחה על אמנת הפליטים כשזו באה להסדיר את עניין פליטי מלחמת העולם השנייה והשואה. עכשיו, כשאנו מחויבים לפי האמנה לטפל בפליטים הללו שהגיעו לכאן, עכשיו זה `לא מתאים לנו`? זו צביעות, זה חוסר מוסר, וזה מבטל את היכולת שלנו לדרוש בעתיד משהו ממישהו בעניין פליטים כלשהם - יהודים למשל (למי שמתעקש על האתנוצנטריות ו`צביעות וחוסר מוסר` לא מספיקים לו).
12. ועוד דגש קטן לקראת הסוף: נכון, רבים מהם עברו במצרים בדרך לכאן. אז מה? פליטים נודדים בין מדינות. ולמה לא להישאר במצרים? כי זו מדינה שהאלימות נגד פליטים בה היא עניין ממוסד, ומעבר לזה יש בה גם אלימות קשה מצד אזרחים `סתם`. מצרים היא לא מקום שאפשר להתיישב בו כפליט אחרי שברחת ממלחמה או עבדות, וזה לגיטימי שיחפשו מקום שאפשר לחיות בו בלי סכנה של אלימות.
13. אז בידקו את בקשות הפליט בצורה הולמת (ולא כמו שנעשה עד עכשיו - עם סחבת, איומים, בלי מתורגמנים ובלי סיוע משפטי); עודדו את אלה שהתקבלו לעבוד בחקלאות, בניין ושאר התחומים בהם חסרים עובדים (ואת השאר תוכלו להחזיר בלב שקט למדינות מוצאם); וככה תחסכו גם את עשרות מליוני השקלים שהולכים לתפעול מתקני הכליאה וגם את המסים שיתקבלו מעבודה של 30,000 איש, ותוכלו להשקיע אותם בשיקום שכונות דרום ת`א שסובלות מהזנחה ממושכת.
|
