קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

קטוזיס
o139
גודווין צדק
09.05.14
http://www.o139.org/2014/05/blog-post_9.html




כמה זמן הצלחתם לעבור בלי לאכול כלום? יום? יומיים? שלושה ימים? אתם ודאי מכירים את דקירות הרעב שמעמיקות והולכות ככל שנוקפות השעות מאז הארוחה האחרונה, את כאבי הראש, את החולשה. בוודאי תשמחו לדעת שאחרי 3 ימים הסימפטומים האלה עוברים. למעשה, ההסתדרות הרפואית הישראלית מציינת שהמונח `שביתת רעב` הוא מטעה, כי תחושת הרעב נעלמת אחרי כמה ימים, כשתוצרי פירוק של הגוף בהיעדר תזונה מספקת ממקורות חיצוניים יוצרים בגופו של האדם שהפסיק לאכול מצב הנקרא קטוזיס. הקטוזיס מבטל את כאבי הרעב וכל מה שנשאר הוא השביתה. עשרת הימים שלאחר מכן, כל עוד תקפידו על שתייה מספיקה של לפחות 3 ליטרים ביום, אמורים לעבור באופן תקין. בהעדר מקורות גלוקוזה אחרים, יתחיל גופכם לעכל את עצמו.
אחרי כשבועיים הסיפור מסתבך: תתחילו לסבול מסחרחורות, תתקשו בהליכה, ואפילו עמידה תהיה קשה עד בלתי אפשרית. קצב הלב שלכם יואט ועמו יירד גם לחץ הדם, תחושו קור וחולשה כללית, לעתים תיתקפו בהתקפות שיהוקים - ואם לא תוסיפו מלח למים שלכם, תאבדו גם את תחושת הצמא.
לאחר כחודש מתחילה הסכנה האמיתית לנזק בלתי הפיך. השבוע השישי לשביתה, כך על פי אלה ששרדו אותו, הוא הקשה ביותר: שרירי העיניים יתחילו להיות משותקים ותתקשו להזיז אותן, תתחילו לראות כפול, תסבלו מוורטיגו ומהקאות בלתי נשלטות, ותתקשו לבלוע מים. לאחר היום ה-42 לערך תסבלו מתשישות קשה ומקהות חושים, תרגישו מבולבלים ותתקשו להתרכז, דבריכם יפסיקו להיות קוהרנטיים ורוב הזמן תהיו אדישים לסביבתכם.

בשלב הזה, ואפילו לפני כן, תתחילו לחיות רק את ההווה, כפי שהגדירה זאת ד`ר אייצים, רופאה נוירולוגית מטורקיה שחקרה את שביתת הרעב הממושכת של בני המיעוט הכורדי ב-2012. `חורים שחורים` שייפערו בזכרונכם יגרמו לכך. לא תוכלו לראות אפילו סרט, כי באמצעו תשכחו מה קרה בהתחלה. לאחר מכן תתחילו לאבד את השמיעה, את הראייה, גופכם יתחיל לדמם בכל מיני מקומות, הנשימה תפסיק להיות סדירה, ובאחד הימים או השבועות שלאחר מכן, יביאו הפרעות קצב הלב והנשימה למותכם.

אני לא מפרט את הדברים האלה כדי לזעזע, אלא כדי לתת לתת מושג מדויק יותר למציאות העומדת מאחורי הדיווח היבש על מספרם של ימי שביתת הרעב של אלה המוכנים להקריב את עצמם במחאה הכי פחות אלימה כלפי אחרים שבנמצא.


כאלה הם עשרות בני האדם השובתים רעב כבר 16 ימים בבתי הכלא הישראלים. מספרם המדויק אינו ברור כי השב`ס עושה כל שלאל ידו לחבל בשביתה הזו. הוא מפרק קבוצות אסירים על ידי בידודם, על ידי העברתם בין בתי כלא ובין אגפים, ואפילו דווחו כמה מקרים בהם הוכו אסירים שסירבו לאכול. לכן קשה לכמת במדויק את מספרם של השובתים, הנע בין 80 לבין 120 בני אדם, שאליהם מצטרפים מדי פעם עשרות או מאות אסירים נוספים לשביתה בת יום אחד או יותר. מטרת השובתים היא למחות על דבר שעלול להיראות לנו מובן מאליו: הזכות לא להיות כלוא ללא משפט.

בסוף מארס 2014 היו כלואים בישראל 186 בני אדם ללא משפט ולא האשמה. `עצירים מינהליים` קוראים להם בשפה המקצועית, אבל בפועל אלה אנשים שהמדינה החליטה לשלול מהם את החופש - מבלי לטרוח לעבור במסלול המשפטי המייגע של הצגת ראיות ומתן זכות לנאשם להגן על עצמו. ב-24 באפריל, החליטו חלק גדול מהעצירים המינהליים לשבות רעב במחאה על הפרקטיקה הפסולה הזו.

הצעת החוק של משרד המשפטים והמשרד לבטחון פנים לגבי האכלה בכפייה של אסירים, פרקטיקה אסורה באיסור חמור על פי כל אמנה בינלאומית, עדיין לא אושרה, למרבה המזל, כך שככל הנראה הדילמה המוסרית והמשפטית הזאת לא תעמוד, הפעם, לפתחו של בית המשפט. הניסיונות של השב`ס לשבור את השביתה כשלו עד כה. הפעם לא שלפו שם את המנגלים כדי לגרות את האסירים כפי שעשו בשביתת הרעב ב-2004, אבל כן הפעילו סנקציות נגד האסירים, כגון הוצאת מכשירי החשמל מחדריהם, פיזור קבוצות אסירים בין בתי כלא, שליחת חלק מהשובתים לבידוד (43 מהם יושבים כרגע בבידוד בכלא איילון בלבד), פשיטות אלימות על חדרי השובתים - שחלקן הסתיימו בפציעות של אסירים עד שנזקקו לאשפוז - הפעלת לחצים אישיים קשים, ועוד. הלחץ על ישראל, שכיום מקורו כמעט רק ברשות הפלסטינית, צפוי להתרחב - קודם למדינות ערב, ואחר כך גם למדינות אירופה ולארה`ב - ככל שתתקדם השביתה ותגדל הסכנה לחייהם של השובתים ועמה הצורך לפנותם לבתי חולים.

הפעם, אומרים האסירים, לא יספיקו הבטחות ריקות. ישראל כבר הפרה בגסות הבטחות שניתנו לשובתים בעבר, כמו לדוגמה לאיימן טביש, שהפסיק את שביתת הרעב הארוכה שלו בשנה שעברה תמורת ההבטחה שהמדינה לא תאריך את תוקף צו המעצר המינהלי נגדו. ההבטחה הופרה בינואר, כשהוארך הצו בכל זאת.

המחאה של האסירים האלה צריכה להיות המחאה שלנו. איכשהו אנחנו מסכימים להעלים עין ולהמשיך לקרוא לעצמנו דמוקרטיה בזמן שהשלטון שבחרנו כולא אסירים ללא משפט. `הם ביטחוניים`, אנחנו מתרצים לעצמנו, ומתעלמים מהעובדה שכליאה של מתנגדי משטר ללא משפט הופכת אותם לאסירים פוליטיים, ואת המשטר שלנו לאחר לחלוטין מזה בו היינו רוצים לחיות. הסולידריות שלנו, של כולנו, חייבת להיות עם השובתים, שנלחמים לא רק את מלחמתם לחופש, אלא גם את מלחמתנו על דמותה של המדינה. דרישתנו צריכה להיות ברורה ובלתי מתפשרת: יבוטל המעצר המינהלי לאלתר, ועל המדינה להעמיד את העצירים המינהליים לדין או לשחררם. כל פתרון אחר יהיה הודאה בכשלונו של הניסוי הדמוקרטי בישראל.




קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד