קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

דיסידנט
o139
גודווין צדק
26.05.14
http://www.o139.org/2014/05/blog-post_23.html





השבוע עטיתי את שריון הפריווילגיות הנוצץ שלי וצעדתי לתוך תחנת המשטרה הקטנה בעיירה המנומנמת בה אני מתגורר. שוטר בודד קיבל את פני באדיבות, מנסה גם הוא להסתיר את התרגשותו מהסיטואציה המתפתחת. לא בכל יום יודעת התחנה השקטה הזו ביקור של המשטרה החשאית הישראלית.

יצאתי לגינה. מגרש החנייה היה ריק, פרט לרכב משפחתי אחד בו ישבה אשה בשמלה פרחונית והמתינה. היא ודאי הביטה בי כשמרטתי פסיגי דשא, או כשבדקתי שוב את הפתק הקטן שהבאתי עמי, ועליו רשומים מספרי הטלפון של עורכי הדין שהועמדו בכוננות למקרה ש, רק למקרה.

באיחור מתבקש נכנס בנסיעה פרועה רכב קטנטן למגרש החנייה, וממנו הגיח אדם מגודל, שרירי. הוא לבש חולצה צמודה שנועדה להדגיש את שריריו עוד יותר, למותניו חגר אקדח כסוף, עצום ממדים. האשה בשמלה הפרחונית יצאה מהרכב ושניהם הלכו אחרי השוטר, שהוביל אותם לחדרו. אני המשכתי לתלוש פסיגים בגינה שטופת השמש.

כמה דקות אחר כך סימן לי השרירי להצטרף. `נעם`, הושטתי לו את ידי האחת, השנייה בודקת שוב את נוכחותו של הפתק הבוער בכיסי. `זאכי`, הוא ענה. `זה שאחראי על המודיעין פה באזור. אתה יודע למה אתה פה?`, שאל. `לא` עניתי. `אתה כתבת ב`אינטרנט``, המשיך, מורח בפיו את המלה האחרונה כמזכיר דבר מה אקזוטי, `שאתה מחפש מידע על סברי, דאוד, ואבו יוסף? אתה יודע שזה אסור?`, `לא`, עניתי. `לא ידעתי שזה אסור`.

`זו עבירה על חוקי המדינה ועל בטחון המדינה`, המשיך. `כרגע לא בוצעה שום עבירה`, אמר, ואת אנחת הרווחה ששמעתי בראשי כמעט ודאי שאפשר היה לשמוע גם מחוצה לו, `אבל אני מזהיר אותך: אתה יכול לאבד את העבודה שלך`, הוא איים איום סתום שניתז מיד משריון הפריווילגיות שלי. `ואפילו לשבת בכלא להרבה הרבה שנים`.

`למה אתה צריך את המידע הזה? מה אתה מתכנן לעשות אתו?` שאלה האשה. `מי את?`, שאלתי בחזרה. `אני רונה`, ענתה נבוכה, כאילו יודעת שהכינוי שבחרה לעצמה מוכר לי. `אני אחראית בשב`כ על השמאל, לא הערבי`, המשיכה.

`האנשים האלה מעורבים בעינויים ובאלימות בחקירות`, אמרתי. `את המידע חיפשתי כדי להעביר אותו לעורכי דין שיפעלו נגד הפרקטיקות הפסולות האלה`. בום. עיניהם נפערו. ניכר על פניו של האדם המכנה עצמו `זאכי` כי השיחה לא התנהלה כמתוכנן. הוא נשפך בכסאו, ולא הוציא עוד הגה עד סוף השיחה.

אחרי שנאמרו המלים האלה, נעניתי בשורה ארוכה של הכחשות, חלקן תמוהות, חלקן פחות. `רונה` טענה שרכזים אף פעם לא חוקרים פלסטינים, דבר שלפחות לפי מאות העדויות - שאת רובן קראתי ואת מיעוטן שמעתי בעצמי - פשוט אינו נכון. סיפרתי לה על ר`אלב שתיווי שעצור כרגע, שהרכז `סברי` היכה בעצמו. סיפרתי לה על מאות העדויות לאלימות בחקירות של ילדים. בתגובה היא רק אמרה, בשכנוע עצמי אמיתי, שדבר מזה אינו נכון, שהיא בעצמה היתה בכפר קדום ויודעת היטב מה קורה.
בעולמה של `רונה`, לפי דבריה, אנשי השב`כ פועלים רק לפי החוקים. עורכי הדין של השמאל, היא אומרת, עושים להם את המוות. אין אלימות בחקירות, היא מאמינה. היא באמת מאמינה בזה, ולדעתה אנשים לא נעצרים `סתם`. לדבריה, היא משתתפת בישיבות בהן מוצגות ראיות נגד עצורים פלסטינים. כל עצור - יש סיבה טובה מאוד שיהיה עצור. אלמלא כן, לא היה עצור. טאוטולוגיה יוסריאנית שכזו.
`למה אתה עושה את זה?`, היא שאלה. הסברתי לה שאני לא מאמין שבדמוקרטיה יש מקום לחקירות אפלות ואלימות, למעצרים ליליים של ילדים, לעצירים מינהליים שנשלל מהם החופש לחודשים ולשנים בלי ראיות ובלי האשמה. `גם בימין?`, התעניינה. `ודאי שגם בימין`, עניתי.
`ועם מי אתה עובד?`, תהתה. `עם אף אחד`, עניתי. `אני לא חבר בשום מפלגה, ארגון, או תנועה, אני פועל מטעם עצמי`. `מטעם עצמך אתה הולך להפגנות בגדה?`, התקדמה כמציבה מלכודת זהירה. `כן`, עניתי, `מטעם עצמי`. כאן הוכיחה `רונה` בקיאות מרשימה ברכילות הקטנה של השמאל הרדיקלי. היה ברור שהיא מכירה את רוב הפעילים בשמותיהם, שואלת על זה, ועל זו, מזכירה בעיות אישיות ואמיתיות של אחת מהן. `לא בשביל זה הגענו לכאן`, עניתי כשביקשה שאזכיר שמות בעצמי. היא התרצתה. פריווילגיות.
`ואיך הגעת לזה בכלל?`, היא המשיכה. `הייתי במינהל האזרחי`, אמרתי. `ומתי חצית את הקווים?`, ירתה כלפי. `חציתי את הקווים? אנחנו נלחמים על אותו הדבר, בסופו של עניין: על דמותה הדמוקרטית של המדינה. המטרה אותה מטרה, רק הדרך שלנו שונה`. היא חייכה. פריווילגיות.
כל אותה שעה ישב השוטר בשולחנו ולא הוציא הגה. מדי פעם הרים חבילת ניירות והוריד אותה בחזרה. רק כשהמשיך להביט באותה נקודה בקיר, שמתי לב שמצלמה קטנה קבועה שם. הכל מתועד.
המשכנו לדבר. שיחה נעימה, בהתחשב בנסיבות. הביריון שפוך בכסאו, שותק, השוטר הופך בניירותיו, שותק, האחראית על השמאל מטעם המדינה ואני משוחחים על אידיאולוגיה שמאלנית. הפתק בכיסי כבר בער פחות.
נפרדנו בלחיצת יד. הביריון, האחראית על השמאל, השוטר ואני. `המסר הועבר`, אמרתי להם ויצאתי. רק כשהייתי בחוץ הבנתי איזה שיריון פריווילגיות עטיתי, ואיך המצב היה שונה לגמרי לו אותה שיחה היתה מתקיימת כשבמקומי יושב פלסטיני. על אף שאת ה`אזהרה` הזאת אפשר היה להעביר גם בשיחת טלפון קצרה, בחרה `רונה` להביא אותי לתחנת משטרה ולהעביר אותה בנוכחות ביריון מאיים. ניסיון הטלת האימה הזה נועד להעביר מסר אחד: תתרחק מאתנו.
האיזון הקדוש בין חופש לבין ביטחון, שהוא לב ליבה של התרבות הדמוקרטית, איננו. המשטרה החשאית שלנו עוקבת אחרינו, האזרחים שעליהם נשבעה להגן. מעטה האנונימיות שחלקנו עוטים מצחיק אותה. הוא לא קיים באמת. כל מה שנגיד, כל מה שנכתוב - מנוטר ומקוטלג על ידי גוף חשאי וכמעט לא מפוקח. כל מי שינסה להרים מעט את מעטה החשאיות הזה ולבקר אותו ואת חלק משיטות פעולתו שאין להן מקום בחברה שוחרת חופש, מתויג כדיסידנט. ה`ביטחון` במשוואה הזאת נהפך מביטחון האזרחים לביטחון הגוף החשאי עצמו, בתהליך מסוכן שרק מקצין עם השנים. ארגונים השולטים בכוח נוטים לבקש עוד ועוד ממנו לעצמם. תקציביהם רק מתנפחים מדי שנה ותחומי פעילותם מתרחבים, כובשים עוד היבטים במציאות החיים, זולגים עוד ועוד מתרבות הכיבוש והדיכוי שמעבר להרי החושך שבגדה, ומכרסמים ביסודות הדמוקרטיים שעליהם נבנתה החברה שלנו.
הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית היא לא אני, הכותב על הפצע. הסכנה האמיתית לדמוקרטיה היא מערכת החיסון שלה עצמה, זו שהוקמה כדי לשמור עליה. תיאבונה גדל, ואם לא נרסן אותה בקרוב, היא לא תותיר דבר מהדמוקרטיה עצמה.


קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד