קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לא רק מטייח, גם מטווח
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
30.05.14
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3945




מה קרה בביתוניא? חמוש של דו”צ ירה בפלסטינים להנאתו – והתקרית מעלה חשד לרצח מוסווה.

ימים רעים עוברים על דובר צה”ל. שלשום, פרסם “הארץ” ידיעה על כך שבמהלך תקרית הירי המפורסמת בביתוניא ביום הנכבה, ה-15 במאי, אחד היורים היה איש של “מערך התקשורת” של צה”ל. בית דין צבאי הטיל צו איסור פרסום על הפרשה, אבל אתם יכולים, בוודאות גבוהה, לקרוא “דובר צה”ל” במקום התואר הנלעג “מערך התקשורת של צה”ל.`
אישתון ואני עבדנו פחות או יותר במקביל על הטקסט שמופיע בפוסט הזה. הפוסט שלו כאן. המסקנות שלי שונות משלו. אבל נתחיל עם העובדות.

א. ב-15 במאי ירו חמוש או חמושים, של צה”ל או מסגרות שכפופות לצה”ל, כדורים חיים בארבעה פלסטינים בסמוך להפגנות בביתוניא. שניים מן הנפגעים מתו; שניים נפצעו.
ב. באותו היום, תוחקר החמוש על ידי מפקדיו, אחרי שהחמושים האחרים במקום לקחו ממנו את הנשק.
ג. הסרטון המפורסם פורסם חמישה ימים לאחר התקרית, ב-20 במאי. בצה”ל מיהרו אז לטעון – זו היתה הטענה המרכזית שלהם – שכל החמושים פעלו בהתאם לפקודות ועל כן מותם של הפלסטינים בלתי אפשרי. כלומר, במקרה הרע יותר, צה”ל שיקר לתקשורת הישראלית ביודעין: ימים אחרי שהוא השעה חייל ושלח אותו לחקירת מצ”ח על ירי בניגוד לפקודות, הוא טען שכל החמושים צייתו לפקודות. במקרה הטוב יותר, צה”ל הטעה את הציבור שלא ביודעין. לאור העובדה שצה”ל הוציא צו איסור פרסום בנושא, אין לתת לו ליהנות מן הספק. הוא ניסה אקטיבית להעלים את המידע הזה.
השקר האוטומטי הזה צריך לשמוט כל אמינות שיש לדובר צה”ל בפרשה הזו, בין אם הוא מדבר און רקורד ובין אם הוא מדבר בעילום שם.

ד. לפני כמה ימים, צץ הסרטון של CNN, שמראה את החמושים יורים לעבר הפלסטינים ומיד לאחר מכן פגיעה. דובר צה”ל טען אז שלא יכול להיות שהירי היה חי, כי על הנשק שנראה בסרטון מותקן הרכב מסוג “רומה”, שלטענת צה”ל לא יכול לשמש לירי חי. הטענה הזו זכתה להדהוד מיידי מצד פרשנים צבאיים.
גם הטענה הזו היא שקר. הנה תמונה מתוך המפרט הטכני של הרומה, RCC-95, מתוצרת תע”ש:

ההדגשה שלי. כפי שאפשר לראות, במפרט מצוין במפורש שאפשר לבצע ירי חי מיד לאחר ירי גומי. והאמת, קשה לראות את הצבא רוכש ציוד כזה אם זה לא היה המצב. כשהחמוש שלך נמצא בהפרת סדר שיכולה להחריף, אף מפקד שפוי לא יתקע אותו עם ציוד שהופך את הרובה שלו לכלי שמסוגל לירות רק כדורי גומי. הקצינים שלי, באינתיפאדה הראשונה, נהגו להכניס למחסנית שלהם שלושה או חמישה תחמישים, לירי גומי; הקליעים שבאו אחר כך היו קליעים חיים. ההדרכה שאני קיבלתי – מחוץ לאימון אחד, לא יריתי בנשק הזה – אמרה שבמקרה שהמצב מחריף, לירות במהירות את התחמישים שבמחסנית ולעבור לירי חי.
עד כאן העובדות. מכאן, המסקנות.

קודם כל, צריך לצאת מנקודת הנחה שהצא”פ הצבאי מיועד למנוע מדובר צה”ל את אובדן שאריות האמון האחרונות שלו. אחרי הכל, אם יתברר שדובר צה”ל לא רק מטייח אלא גם מטווח, אף אחד בעולם לא יאמין – בצדק – למילה שלו יותר. בישראל ימשיכו להאמין לו לא משנה מה יאמר, אבל בעולם זה יהיה פחות או יותר הסוף.

שנית, צו איסור הפרסום מיועד למנוע דיווח על פשע מלחמה. כן, חברים: ירי שלא לצורך על אזרחים לא חמושים, ירי שמתבצע רק כדי לספק את הצורך של היורה באקשן או את הצורך שלו להפיג שיעמום, הוא פשע מלחמה. בגטו ווארשה נהגו לספר על השוטר הגרמני שעם הגעתו היו נפוצים כולם: הוא התפרסם בכך שהוא היה יורה, יום יום, רנדומלית ביהודי כלשהו.
שלישית, ודאי תמהרו לומר “רגע, החמוש של דו”צ ירה רק גומי.” אנחנו לא יודעים את זה. זו רק הטענה של דו”צ, וכפי שראינו – האמינות שלו בפרשה הזו לא קיימת. כזכור, נורו ארבעה קליעים חיים בתקרית ההיא. כלומר, ארבעה קליעים חיים לפחות: ארבעה קליעים חיים שאנחנו יודעים שפגעו באנשים.
אז מה קרה שם?

כנראה שלעולם לא נדע, כי לצה”ל ולדו”צ יש את כל הסיבות לשבש כל חקירה אפשרית של הפרשה הזו. היא קושרת את צה”ל ואת דו”צ עצמו בפשע מלחמה מובהק (כן, גם ירי קליעי גומי באדם שלא מסכן אותך הוא פשע מלחמה.) אבל הנה פרשנות אלטרנטיבית לטענות של הצבא.

חמוש כלשהו החליט שמתאים לו להרוג פלסטינים, והוא חשב שהוא מצא שיטה לא להתפס. הוא הרכיב רומה על הנשק שלו, אבל המחסנית שלו, אחרי כמה קליעי תחמיש, הכילה קליעים חיים. הוא העמיד פנים שהוא יורה קליעי גומי, כדי שלא למשוך את תשומת הלב של המפקד שלו, אבל בפועל ירה קליעים חיים במסווה של ירי גומי. החמוש הזה, שאפשר לסמוך על צה”ל שלא נדע את זהותו לעולם, לא העלה על דעתו שהתקרית הזו תמשוך כל כך הרבה תשומת לב, ושיהיו כל כך הרבה מצלמות באזור.

ההנחה הסבירה היא שהיורה הוא דווקא לא האיש של דו”צ. על פי הדיווחים, האחרון השתמש בנשק של חמוש אחר. הוא ודאי לא ירה ארבעה פעמים, במשך יותר משעה, והנשק נלקח ממנו זמן קצר אחרי הירי. אפילו אני לא מוכן עדיין לחשוב שבכיתה של צה”ל היה יותר מרוצח אחד. וכן, מי שיורה כדי להרוג באדם לא חמוש, כשהוא מסווה את הירי שלו כירי של אמצעי לפיזור הפגנות, יודע מה הוא עושה. זו לא הריגה, זה רצח.

אבל למה הנשק נלקח מהאיש של דו”צ? אולי כי כשמישהו שלא אמור היה לירות ירה, המפקד במקום הבחין שזה בעצם ירי חי. הצלילים לא דומים, וההסוואה של הרומה לא עבדה עוד. אם זה המצב, במקום חוקרי מצ”ח – אני אצא כאן בהנחה המגוחכת שהם אשכרה יפעלו כמו חוקרים במקרה הזה, לא כמו מטייחים – הייתי מוצא את כלי הנשק הזה במהירות ובוחן אותו בקפידה.

לזכור את התקרית הזו, בפעם הבאה שתשמעו את דו”צ משקר – קרי, בכל פעם פחות או יותר כשהוא פותח את פיו. לזכור אותה, כשהכתבים הצבאיים ימהרו להתייצב אוטומטית לצד הצבא ולשקר בבוטות ביחס ליכולות של ציוד צבאי; הם משרתים את הצבא, לא אתכם. לזכור אותה, כששאר התקשורת תיישר קו. כשזה מגיע ל-hasbara, אין בישראל עיתונות חופשית. כשזה מגיע לפן תעלוזנה בנות פלישתים, התקשורת הישראלית מצופפת שורות.
לזכור. לא לשכוח. יהיו עוד כאלה. במיוחד אם הרוצח ייצא מזה. והוא ייצא.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב