קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - פרשנות עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר צילי גולדנברג על זרחן לבן בשירות ישראל ומדינות אחרות אחרת, איך ירוויחו? כתבה צילי גולדנברג מזה כחודשיים, צבא אוקראינה מנהל מלחמה אכזרית נגד האזרחים האוקראינים שבמזרח המדינה משום התנגדותם לממשל הפשיסטי של קייב, ממשל שעלה באופן לא חוקי לשלטון בתמיכת ארה״ב. במסגרת מתקפה זו, בה כבר נהרגו יותר ממאתים אזרחים, ירה הצבא פצצות זרחן לבן על עיירה סמוכה לסלביינסק, ב11.6.2014, לפי עדויות התושבים. בסרטי הוידיאו שצולמו במקום אפשר לראות בברור את שמי סלביינסק מוארים בפצצות נחשיות הנושרות לאיטן מטה כשהן בוערות במגע עם החמצן וממשיכות לבעור על האדמה עד שהחומר הקטלני שלהן מתכלה. דוברת הבית הלבן, יאן פסקי טענה בפני התקשורת שאינה יודעת על כך דבר. שר הפנים של קייב הכחיש שהצבא עשה שימוש בפצצות זרחן לבן. יתכן ובהמשך ארגוני זכויות אדם יאשרו את הטענה ויתכן שלא. השימוש בזרחן לבן לא התחיל מהיום, והיות ומדובר באזורי מלחמה, לא תמיד ניתן לחקור את המקרים, אבל הנזק שהוא גורם במגע עם בשר חי ידוע, ומתעוד, והוא זוועתי: כוויות עומק שלא מפסיקות לבעור עד שהחומר הרעיל מתכלה, היכולות לגרום לקריסת איברים טוטלית, לתופעות לוואי של גירוי מערכת הנשימה והעיניים, ובהמשך, כשמדובר בכמויות גדולות, לזיהום מי התהום, הרעלת מי השתייה, הצמחייה, ובעלי החיים מהאזור. מאז מלחמת העולם השנייה, גם בנות הברית וגם מעצמות הציר עשו שימוש מסיבי בפצצות זרחן לבן. השימוש בפצצות זרחן נגד אזרחים, ובאזורים המיושבים בצפיפות, נאסר ב1980 על ידי המדינות שחתמו על אמנה מיוחדת שעסקה בהגבלות השימוש בנשק קונבנציונלי. ארה״ב, השחקנית הראשית במשחק האימה הזה, גם כיצרנית וגם כ׳משתמשת׳ - התחכמה, וחתמה ב1995 וב1999, בזמן ממשל קלינטון, רק על חלק מהפרטוקולים של האמנה ועל שאר הסעיפים חתמה רק בזמן ממשל אובמה ב2009. למרות כל החתימות והאמנות גם הרוסים, גם האנגלים, גם העירקים, אבל בעיקר האמריקאים והישראלים המשיכו להשתמש בנשק הקטלני לאורך כל השנים. אתמקד כאן במקרים הידועים מהעשור האחרון בהם צבאות ארה״ב, נאט״ו, וצה״ל עשו שימוש בזרחן לבן: 2004 - צבא ארה״ב בעיראק 2006 - צה״ל בלבנון. מלחמת לבנון השנייה. 2008 - צה״ל בעזה. מבצע עופרת יצוקה 2009 - צבאות בנות הברית ונאט״ו באפגניסטן 2011 - נאט״ו בלוב 2012 - צה״ל, מבצע עמוד ענן, עזה העדויות לגבי השימוש שצה״ל עשה ב2008/9 בפגזי זרחן לבן מתוצרת אמריקאית, במרכזי אוכלוסיה צפופים, קשות במיוחד - הפגזים פגעו במכוון בבתי ספר, במרכזי סעד של אונר״א, ואפילו בבית חולים. דוח של Human Right Watch מדווח: ״במתקן אחר של האו`ם שסומן בבירור – בית ספר בבית לאהיה אשר שימש מחסה ל-1,600 אנשים שנעקרו מבתיהם – פוצץ צה`ל באוויר לפחות שלושה פגזי זרחן וזאת ב-17 בינואר, יום לפני הפסקת מעשי האיבה העיקריים. אחד הפגזים שנורו נחת בכיתה, הרג שני אחים שישנו באותה שעה ופצע קשות את אמם שאיבדה זרוע ורגל. בתקיפה נפצעו 13 בני אדם נוספים וכיתה אחת עלתה באש. האו`ם סיפק לצה`ל את נקודות הציון של בית הספר ב- GPS לפני המבצעים הצבאיים, כפי שנהג לגבי כל מתקניו בעזה.״ מעבר לשאלות המוסריות והחוקיות השאלה המתבקשת היא מהיכן מגיע החומר הרעיל לידי יצרני הנשק של צבא ארה״ב. מי הן הספקיות של החומר הנורא הזה, ומה מידת אחריותן של הספקיות לטבח ולפשעי המלחמה שהתבצעו באמצעותו? התשובה לכך מסתרכת מהבית הלבן, דרך חברת מונסנטו ועד לפתח ביתנו. במסמך צבאי שפורסם ברבים למרות שחלקו מצונזר, האמריקאים נותנים אישור והצדקה לרכישת 180,000 פאונד זרחן לבן לפי חוזה מיוחד שאינו נדרש לעמוד בתנאי תחרות מלאה וגלויה. מדובר למעשה באישור חוזה רכש בלעדי מספקית המאושרת על ידי הצבא וזאת לבקשת ה NTIB, הבסיס הלאומי לתעשיה וטכנולוגיה, לייצר פגז מסוג : M110, 150Mm המכיל זרחן לבן למיסוך עשן. ההזמנה אמורה להתבצע עד נובמבר 2012, מחיר הקנייה של הזרחן - מצונזר. המסמך חתום על ידי אחת מריאן וויטמר, בשניי לאוקטובר 2012. המסמך מופיע כאן https://www.fbo.gov/utils/view?id=aa766891fe32cf9ae7f87f3c7d3611a3 המסמך מפרט את הקריטריונים שהחברה הספקית צריכה לעמוד בהם כאשר מסיבות מובנות יש העדפה לחברה המבוססת בארה״ב. החברה האמריקאית היחידה המייצרת זרחן לבן, לפי המסמך, ועומדת בקריטריונים שהצבא מעמיד, היא מונסנטו. לא ברור אם מונסנטו, החברה הידועה לשמצה שיש לה שליטה עולמית על תעשיית הזרעים המהונדסים וחומרי הדברה רעילים, אכן סיפקה את הזרחן הלבן לצבא האמריקאי או לא. מי שקבלה בין השנים 2004 -2007 ( מלחמת אפגניסטן ומלחמת עירק) את החוזה היא חברה אמריקאית בשם Mil-Spec Industries . החל מ ה19 לאוגוסט 2008 מופיעה מועמדת חדשה לספק לצבא ארה״ב את הזרחן הלבן שהוא כל כך זקוק לו, בחוזה בלעדי, דחוף, וללא תחרות. החברה הלא ידועה, שלמרות שאינה מבוססת בארה״ב זוכה בחוזה היא ICL Performance Products. הצבא האמריקאי חותם על העסקה הדחופה עם הספקית החדשה בתאריכים: אוגוסט 2008, אפריל 2010, יוני 2011, וספטמבר 2011, לפי המסמך. התאריכים הנ״ל חופפים למקרים הידועים של השימוש האמריקאי והישראלי בפצצות זרחן לבן בהתקפות של צה״ל על עזה, (במבצע עופרת יצוקה), בהתקפות נאט״ו על אפגניסטן ולוב, ושוב בהתקפות צה״ל על עזה, במה שנקרא מבצע עמוד ענן. ברור שאי אפשר להפציץ חומר אם אין לך את החומר. מי אם כן אותה ספקית מועדפת שמכרה את הזרחן הלבן לארה״ב ואפשרה את מותם של עשרות אזרחים וילדים בעינויים קשים? ICL Performance Products אינה אלא חברת בת של כימיכלים לישראל, החברה הישראלית שבבעלות קבוצת עופר (שקשוקה), המתמחה ביצור דשנים וכריית פוספטים ממאגרי ים המלח והנגב. כידוע כיל קבלה את החזקה לכרות, לייצר, ולמכור לצורך רווחיה את אוצרות הטבע השייכים לכלל תושבי ישראל מידי המדינה במחיר מגוחך. את התמלוגים, הנמוכים ממילא, שהיא חייבת למדינה כיל ממאנת לשלם בתירוצים שונים. בנוסף לפשעים הכלכליים כיל ידועה כעבריינית מספר אחת בזיהום הסביבה בישראל. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה שנחשפו בשנת 2008, מפעלי קונצרן כימיקלים לישראל-מפעלי ים המלח, רותם אמפרט ומפעל המגנזיום השייכים לכי`ל דשנים- אחראים ליותר ממחצית מהזיהום התעשייתי החלקיקי במדינה. לעומת הנתונים המקוממים האלו, אתר הבית של כיל מציג תמונה אחרת: בין התמונות המרהיבות אפשר למצוא תמונה של חקלאי באמצע שדה חיטה מזהיבה, מתחת לשמיים הכחולים. החקלאי הלבוש בג׳ינס וכובע קש מתבונן בשמש העולה ותוך כדי כך הוא נוגע קלות בשיבולים בתנועה מלאת אהבה. מתחת לתמונה נאמר ״ כיל היא אחת מספקיות הדשנים הגדולות בעולם. דשני האשלג, הפוספט, והדשנים המיוחדים עתירי הטכנולוגיה שכיל מייצרת הם חומרים חיוניים המשמשים את ענף החקלאות העולמית כדי להגדיל את התנובה ליחידת שטח וכדי לשפר את היבולים״ אודות קציר הדמים בעזה אפגניסטן ולוב אין אף מילה. רק על דשנים מסופר. אז למה, בכל זאת, הצבא האמריקאי קונה מעידן עופר כל כך הרבה זבל? קשה להאמין שהיחידות של הצבא האמריקאי המפתחות פגזים של זרחן לבן עשו הסבה מקצועית לענף החקלאות. המילים דשנים ופוספטים הן מילים מרגיעות העולות בקנה אחד עם שיבולים, חיטה, קמח, ולחם. אבל מתחת למילים המרגיעות מסתתרת מציאות מפלצתית. הזרחן הלבן מופק מפוספטים הנמצאים ברחבי הנגב על ידי חברת הבת של כיל - רותם אמפרט שיש לה כמובן זיכיונות לכרות, לעבד, למכור ולשווק את הפוספטים ברחבי העולם. מכאן ש׳דשנים׳ הם שם כיסוי טוב לחומרים מסוכנים המשמשים את תעשיית הנשק. יש להניח שהצבא האמריקאי לא קנה דשן לחקלאות אלא קנה זרחן לפצצות, פצצות שבהן הפגיז את לוב ואת אפגניסטן, עם כל התוצאות הקשות המשמעות מכך. יתכן וצהל השתמש בעזה באותם פגזים של זרחן לבן שהאמריקאים פיתחו, ויתכן וצה״ל כבר פיתח פצצות משלו בקשר ישיר עם הספקית המקומית של החומר. כך או כך, חברת כיל, שבשליטת עידן עופר, היא ספקית חשובה של החומר הקטלני המשמש את תעשיית הנשק האמריקאית, והיא אחראית לסבל ולמוות שנגרם כתוצאה מהשימוש בהם. אלא שבשיטה הקפיטליסטית הקיימת כיל לעולם לא תצטרך לשאת באחריות זו. להפך, היא תמשיך להרוויח מהמלחמות שהממשל האמריקאי והישראלי מנהלים בעולם, ולמרות החזות החקלאית יהיה לה אינטרס בהמשך קונפליקטים מזוינים. המלחמות הן תמיד פועל יוצא של האינטרסים הכלכליים של חברות הנשק והחברות הקשורות בהן. אחרת, איך ירוויחו? http://en.m.wikipedia.org/wiki/White_phosphorus a6e8-3ddf68c28b31/mde150122009en.html#sdendnote36sym productareaandactivies/General/6c4e2765-69fe-45ed-88b8-3978f9fe9cb2.aspx קישורים למאמרים האחרונים בנושא בדרך למצדה - מאת עמוס גבירץ מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה ההטעיה של הסכמי אוסלו