קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

עדות של חייל מילואים: גם ילדים פלסטינים נחטפים מבתיהם מאת שיחה מקומית
mekomit
מני אביב
22.6.2014
http://mekomit.co.il/חטיפת-פלסטינים/





במהלך כל השבוע האחרון, בעקבות חטיפת הנערים והשתלטות מערכת הביטחון ונציגיה על התקשורת, עולה מכל עבר התביעה הרגילה להימנע מביקורת כל עוד כוחות הביטחון מבצעים את מלאכתם. העובדה שה`מלאכה` הזו משמעה בעיקר ענישה קולקטיבית חסרת פרופורציות אינה מקלקלת את שורת המקהלה, והקונסנזוס הישן לפיו כל ביטוי של אלימות פלסטינית מנותק תמיד מכל הקשר, ובמקביל, הכוחנות הישראלית (ותהא נוראה ורצחנית ככל שתהא) כרוכה מעצם טבעה בקונטקסט שמעניק לה הכשר מוסרי, נותר באיתנו.

בימים מעין אלה מתנקזים החיים הלאומיים אל המרכז הקדוש, הבלתי פוליטי לכאורה, שבטבורו, כפסילי שיש על מזבח פגאני, ניצבים צה`ל ושלוחותיו, כשמסביבו ניצבת עדת הכוהנים ושרה את המנטרות הפרשניות.

ואילו אנחנו, קהל קטן ומודר שעומד מנגד להמון המקונן ותאב הנקם, נדרשים להסתגר בשריון הצב של ההכחשה ולהעמיד פנים שאיננו רואים את הזיקה שבין האירוע הטרגי לבין מציאות הכיבוש ועוולותיו, בייחוד כאשר חטיפת פלסטינים הייתה והינה דבר שבשגרה, ואפילו אנוכי יכול להעיד על כך, שכן כחייל מילואים הייתי בעצמי שותף למעשה שכזה.

שוברים את שגרת המילואים במבצעי סריקות בבתים ובמעצרים

זה היה לפני עשרים שנה בדיוק, בימי הינקות של הסכם אוסלו ז`ל, בזמן שירות מילואים. תקופת השירות התנהלה לרוב על מי מנוחות, על רקע הנופים היפים והפסטורליים של עמק דותן, למרות המצוקה שכרוכה בשירות מילואים ארוך (באוהלים צבאיים שספגו כל פוטון שהצליפה בהם השמש הקיצית), ולמרות העובדה שהוכרחתי לפספס חלק לא קטן ממשחקי המונדיאל שהתקיים במקביל בארצות הברית.

היומיום שלנו – פלוגת שיריונרים משופשפי אינתיפאדה ראשונה – הורכב מן הפאזל המוכר לעייפה של סיורים רגליים ורכובים, מחסומי דרכים מאולתרים ותצפיות רוויות שיממון. מדי פעם אירעה איזו חריגה בשיגרה, ולילה אחד אף נשלחנו אל הכפר יעבּד בחיפוש עקר אחר אי אילו זורקי אבנים אלמוניים, ולא עזבנו עד אשר סרקנו לעילא את תוכנו של בית מגורים אקראי, בעת שהמשפחה כולה, החל מן הסב וגמור בנכדתו הזאטוטה, המתינה בשורה לאה ומפוחדת בחדר המגורים.

באחד מן הערבים החמים של אותו חודש יוני, בתום משחק כדורגל מאכזב שנצפה במכשיר טלוויזיה קשה קליטה, הודיע לי המ`פ שנבחרתי, בצוותא עם חייל נוסף מן הפלוגה, להצטרף למבצע מעצרים בכפר.

בשיירה של שלוש מכוניות, עם פנסים כבויים ואלחוט דומם, נסענו באישון ליל במעלה רחובות הרפאים נטולי התאורה של יעבּד. בראש נסעה סובארו אזרחית, ואחריה טרנספורטר עמוסה בחיילי סדיר של `יחידה מובחרת` כלשהי, אשר תפקידם היה לחדור אל הבתים ולשלוף את שני המבוקשים משנתם התמה. אנחנו התנהלנו בג`יפ מאחור, והגדרת המשימה שלנו הייתה פשוטה בתכלית – להמתין בחוץ ולשמור על העצור הראשון בעת שהחבר`ה מביאים את חברו.

משעצרנו היכן שהוא בעיבורי הכפר נעלמה הסובארו אל תוך החשיכה הדחוסה. החיילים ביצעו פריקה מהירה, והאחרון שבהם טרק בחוזקה את דלת ההזזה וזכה מיד לנזיפה פדגוגית מן הקצין קטן הקומה ורך הסבר, אשר הורה לנו לעמוד משני צדי הטרנספורטר ולהמתין.

ילד במכנסי פיג`מה

נותרנו לבדנו בטבורה של דממה מוצקה, והרגעים נקפו באיטיות של סרטי אימה. ממורד הרחוב החלו לעלות צלילים עמומים של התרחשות מסתורית. `איזה פחד…` שמעתי את לחישתו הרועמת של עמיתי המילואימניק, בעוד הנקישות המתכתיות והדהודי המלל הולכים וקרבים, ומתהווים לבסוף לדמות שחוחה של קשיש המוביל את חמורו בקריאות דרבון קצרות רוח. הוא חלף על פנינו בלא להסב את ראשו, כאילו היינו עצם מעצמיו הנמים של הכפר, וסופו שהתמזג בערפילי הליל והתפוגג אל האין.

או אז צצו החיילים מתוך אחת החצרות, ובטיפופי סוליות קשיחות אצו אל רכבם והטילו על ספסלו האמצעי את הדג שהעלו ברשתם. הקצין סימן בכף ידו לאמור שעלינו לשים עין על העצור, והחבורה שמה פעמיה ליעדה השני. הדממה הצפופה שבה אל הכס, אלא שהפעם העיב עליה שאון מוזר וחורקני, שבתחילה נשמע כתעתוע ווקאלי שיצרו חרדותיי. נצרכתי למספר רגעים של התכווננות תדרים כדי להבין שהרעש היה אמיתי לגמרי ושהוא בקע מתוך הטרנספורטר הפתוח, וסקרנותי החלה לשאת אותי לקראתו בצעדים מהוססים ובאנטנת חושים דרוכה.

בהדרגה הצליחו עיניי לזהות את קווי המתאר של הדמות האנושית אשר ישבה במרכז המושב, ידיה ורגליה אזוקות, גבה צמות אל המשענת, ראשה נטוי הצידה, עיניה מכוסות בפלנלית, והיא רוטטת כבובה חשמלית שיצאה מכלל שליטה.

רחשים מהוסים של התנשמות מבוהלת מילאו את חלל הרכב, מלווים ביבבות של נהי מוחנק אשר הלכו וקהו ככל שקרבתי, שכן כבר הייתי עם חצי גוף עליון בתוך האוטו, נמתח לפנים ונשען על המושב המרופד כדי לאמת במו עיניי את מה שחושיי כבר הבינו. זה היה ילד, רק ילד, אולי בן שתים עשרה, לכל היותר בן ארבע עשרה, עם פנים שמנמנות, שיער פרוע ומכנסי פיג`מה שהגיעו עד ברכיו. אלו אויביך ישראל.

הוא המשיך לרעוד ולהתנשם במקצב משובש, הלום מורא אימתני שרק במרתפים חסרי החלונות של סיוטיי אני יכול לדמיינו, וכאשר התיישבתי בחצי עכוז על הספסל כבר הצליח לבלום כמעט לחלוטין את צפצופי הבכי.

עלה בדעתי שעלי לומר לו משהו, ומוחי כבר החל לפשפש בשיירי הערבית מן התיכון ומהסרטים של יום שישי, וכמעט שאמרתי: מא תחאף (אל תפחד), אבל לפתע נִדמו לי המילים כקלושות וחסרות ערך, והן התמוססו בגרון עוד בטרם הגיעה `היחידה` עם הקרבן הנוסף, שהיה גם הוא נער רך שנים. כעבור רגעים ספורים כבר דהרנו בדרכנו אל הבסיס, להספיק לישון את מה שנותר מן הלילה.

מה אירע לנער ההוא מיעבד אפשר רק לשער. ייתכן שעבר עינויים, ייתכן שבילה את שארית נעוריו מאחורי סורג ובריח, וייתכן, לחילופין, שגורלו שפר עליו מיתר בני עמו הבאים בהיכלי העונשין הישראלים.

אשר לעצמי, מספר חודשים לאחר שירות המילואים ההוא התחלתי במסע ששינה את חיי עד ליסודם, ואילו זיכרון החוויה התפוגג לאבק ונארז במאגרי ההדחקה הנפשיים, עד שעלה פתאום השבוע אל פני המים, צלול וחי כאילו אירעו הדברים לא מכבר, וייסר את לילותיי במצבטים של מצפון נבוך.

מני אביב הוא סופר ומורה לאנגלית ותאטרון, המתגורר בגרמניה.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד