קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

השוטרים שרו `היום יום הולדת` ואחד מהם השתין לי על הראש
mekomit
טאלב אבו-פריח
24.6.2014
http://mekomit.co.il/השוטרים-עשו-מעגל-סביבי-ואחד-מהם-השתין-ע/




שבעה חודשים לאחר הפגנת יום הזעם בכפר חורה נגד תוכנית פראוור מתפרסם דו`ח חדש של פורום דו-קיום בנגב. בדו`ח נחשפות עדויות קשות של מפגינים שנעצרו במהלך ההפגנה. חמישה עשר מפגינים נמצאים מאז במעצר בית, לפחות שלושה מהם עם אזיק אלקטרוני, מפגין אחד עדיין במעצר – יותר מחצי שנה. למרות אלימות קשה עליה דיווחו העצורים, אף שוטר לא הועמד לדין.

ההפגנה התקיימה ביום שבת, ה-30 בנובמבר 2013. לאחר כשעה בה התנהלה בשקט, היא הפכה לאלימה בין רגע. העדויות סותרות לגבי הגורם לאלימות, אם היו אלו המפגינים, מסתערבים שהשליכו אבנים, או אם המשטרה הגלויה. אך העובדות הן שמאותו רגע האלימות הפכה קיצונית, כזו שגם מי שמורגל בהפגנות בגדה המערבית ודיכוי של מחאה הופתע ממנה. שוטרים רכובים על סוסים רומסים מפגינים, גז מדמיע בכמויות עצומות שנורה ישירות לעבר המפגינים, רבים מהם ילדים, ומפגינים רבים מוכים.

בפסקאות הבאות ניתן לקרוא את עדותו של טאלב אבו-פריח, 41, אשר מופיעה בדו`ח ונגבתה בתחילת השבוע בביתו שברהט. העדות מחרידה ומתארת אלימות בלתי נתפסת. היא בעיקר גוררת שאלות בקשר ליחס המשטרה להפגנות ולזכות הביטוי בישראל בכלל, ויחסה לאזרחים בדואים בפרט.

אבו-פריח פותח ומספר כי נסע להפגנה ביחד עם שלושת ילדיו, דבר שמעיד על כך שלא הגיע בכדי `להילחם` אלא פשוט כדי להפגין נגד התוכנית שאמורה לפנות עשרות אלפי אזרחים בדואים מבתיהם. כשהרוחות התלהטו החליטה המשפחה לעזוב את ההפגנה ולחצות את הכביש לכיוון חורה בכדי לחזור לביתם. אולם לפתע הם הבחינו בכעשרים שוטרים רצים לכיוונם. ילדיו נבהלו והוא הרגיע אותם ואמר להם פשוט להמשיך ללכת.

השוטרים הגיעו אליהם, וללא אזהרה מוקדמת החלו להכות אותם נמרצות. אבו-פריח ניסה להגן על בניו ולנסות לספוג את רוב המכות בעצמו. הבן הגדול הצליח להימלט בחסות החשיכה אך טאלב ושני ילדיו האחרים נתפסו, נאזקו ונזרקו לרצפה. הם המשיכו לספוג מכות, בעיטות בכל חלקי הגוף, בראש, תוך קריאות `ערבים מסריחים, תחזרו לסעודיה`. רימון הלם פוצץ על אחד הבנים וגבו נכווה. כל הזמן הזה הם היו כפותים על הרצפה.

הוא לא יודע כמה זמן זה נמשך כי איבד את ההכרתו. כששבה, חשש כי בניו מתים. הוא לא יכל לראות אותם כי לא היה מסוגל להזיז את ראשו, אבל שמע אותם ונרגע מעט. הוא מספר:

השוטרים התווכחו ביניהם אם אני בחיים או לא, גם הבן שלי שאל אותי אם אני חי. השוטרים דנו ביניהם למה לא פשוט לתת לכל אחד מאיתנו כדור בראש. אחד מהם אמר שאני מת, אז השני אמר ׳תעיר אותו׳, ואז התחילו שוב המכות. פתאום הם הקיפו אותנו, אותי ואת הילדים כששכבנו עם הפנים לרצפה, הם התחילו לשיר `היום יום הולדת׳ ואחד מהם השתין לי על הראש.

חשוב לו לדייק בעובדות, הוא מתאר כל מכה, מהיכן הגיעה, איפה ובמי פגעה, את השתן שניגר עליו. אך עדיין קשה להסביר את האלימות המקיפה והאווירה הרצחנית שאבו-פריח מתאר. האומץ והרוגע והצורה בה הוא מספר את מאורעות אותו יום את זה מקשים עוד יותר.

לאחר המכות וההשפלות הם נגררו חנוקים כ-350 מטר עד הניידות. כשהגיעו אמר המפקד במקום `זהו, מכאן הכל מצולם, אז מכאן לא לתת יותר מכות`, מספר אבו פריח. הוא נלקח לתחנת משטרת העיירות שם התמוטט. משם הוא נלקח על ידי שלושה שוטרים לאמבולנס טיפול נמרץ ומשם לבית החולים סורוקה.

בנסיעה המשיך לספוג קריאות גזעניות על `סירחונם של הערבים` ובעיטות. אבו פריח מספר כי התאכזב במיוחד מכך שהשוטרים הללו היו ממוצא רוסי, והוא מתקשה להבין למה הם שונאים אותו כל כך בלי להכיר אותו, וכמה בולטת ההצלחה של המשטר במקרה הזה במדיניות `הפרד ומשול` שיוצרת שנאה וריחוק. הוא בטוח כי אם היו מכירים אותו ומבקרים בעיר שלו לעולם לא היו יכולים להתייחס אליו בדרך הזו.


במיון בבית החולים `סורוקה` לא נתנו לאף אחד מקרוביו המודאגים לראותו אותו. הוא נבדק כשהוא אזוק בידיים וברגליים, בניגוד לכללי האתיקה הרפואית, כשבכל הזמן הזה השוטרים נוכחים בבדיקה. כשאחות הגיעה לתת לו זריקה נגד כאבים הוא ביקש מעט פרטיות, ובתגובה השוטרים התחילו להכות אותו ואמרו ׳למה יא ערבי מלוכלך, למה אתה צריך פרטיות?`. האחות לא אמרה להם כלום. לאחר מכן נלקח בכסא גלגלים לבדיקת CT. במחלקת אף אוזן גרון לא הסכימו שיכנס לחדר וביקשו שישאירו אותי בפרוזדור. הוא נבדק בצורה שטחית והוחזר למיון. שם הרופא האחראי חתם על המסמכים ואמר `קחו אותו לחקירה`.

הוא הוחזר לתא מעצר, וכך העביר את הלילה, כשבגדיו מסריחים משתן, והוא סובל מכאבים ממה שיתברר מאוחר יותר כדימום פנימי בעין ואף שבור בנוסף למכות יבשות בכל גופו.

בבוקר נלקח ביחד עם ילדיו להארכת מעצר, ונטען נגדו כי השליך אבנים ובקבוקי תבערה. התובע המשטרתי הסביר שהראיות שקושרות אותו לאירוע הן שהוא נכח באירוע. טאלב איבד בצעירותו שתי אצבעות ביד ימין בתאונה עבודה בה ידו נמחצה, והשופטת שאלה איך הוא יכול להשליך אבנים ובקבוקי תבערה לאור מצב ידו. למשטרה לא היו תשובות. הוא ובניו שוחררו ללא אישום, למרות ערעורה של המשטרה לבית המשפט המחוזי אשר נדחה גם הוא.

אחרי שהשתחרר ביקר בקופת חולים בעירו ומשם הופנה שוב לבית חולים `סורוקה` למומחה עיניים שאבחן את מצבו וטיפל בו. במשך חודשיים לאחר המקרה שהה אבו-פריח בביתו ולא היה מסוגל לעבוד במשרד הפרסום בבעלותו. תלונה במח`ש על המקרה הוגשה והיא עדיין מתבררת. עד עתה לא נענו במח`ש לפנייתנו, שנשלחה אתמול בבוקר, למתן תגובה רשמית.

הרדיפה ממשיכה

כנראה שהמשטרה לא הייתה מרוצה מהגשת התלונה למח`ש. כמה חודשים אחרי המקרה אבו-פריח ביקר בחברון לצורת קניות עם שניים מחבריו. בדרכו חזרה במחסום מיתר הוא נעצר לצורך `חקירה` ושוטרים הורו לשני חבריו להמשיך בנסיעתם. השניים לא הסכימו ולאחר כשעה ודרישות חוזרות ונשנות לדעת בהם הוא מואשם, שוחרר אבו-פריח. אך לא לזמן רב. עת המשיכו בנסיעתם ניידת עקבה אחריהם ולפתע עקפה אותם מצד ימין במהירות רבה, חסמה את דרכם ושוב הריטואל חזר על עצמו, דרישה לחקירה, שאלות על האשמות, ושחרור.

זה לא היה סוף פסוק. באפריל האחרון פשטו שוטרים על ביתו, ועצרו שני פועלים מהגדה שעבדו אצלו בצביעת גדר ביתו. הפועלים מוכרים היטב ברהט ועובדים שנים רבות באזור. לאחר-כן עצרו שוב את אבו-פריח ולקחו אותו לתחנת רהט. שם נאמר לו על ידי מפקד התחנה כי אם יודה שידע שלאחד מהפועלים אין אישור בתוקף הוא `ישוחרר` לביתו. אבו-פריח לא הסכים. לאחר שתים עשרה שעות, ומפגינים רבים בתחנה, הוא שוחרר בערבות. בבוקר למחרת הוגש נגדו כתב אישום באשמת העסקת פועל ללא אישור. משפטו בעניין זה יחל בשבוע הבא.

`הפציעות שלי יגלידו, הכאבים הגופנים יעברו, אבל את ההשפלה ואת ההבנה מה אני שווה במדינה הזאת לעולם לא אוכל לשכוח` הוא מסכם. בשלב מסויים בראיון עובר מסוק בגובה נמוך מעלינו ובנו בן הארבע וחצי מציג לעברו באצבעותיו את סמל הניצחון המקובל. אנחנו צוחקים ואבו-פריח לא מבין מאיפה הוא למד את זה, אך ניכר בפניו שזה גם מטריד אותו. כי לא רק הוא לא יכול לשכוח את ההשפלה מצד השוטרים, בית החולים והמדינה, אלא גם, אולי בעיקר, בניו. לכן הוא הוא חושש מאד ליכולת שלהם לחיות בדו-קיום ושלווה במדינה שלא רואה בהם אזרחים שווי זכויות, בעיקר עכשיו כשהם קיבלו דוגמא מוחשית ומזעזעת כל כך לעובדה הזאת.

[עדכון, 26.6:] תגובת המשטרה, דוברות מחוז דרום: `מאחר והוגשה תלונה במח`ש ראוי להמתין לתוצאות הבדיקה.בכל הקשור לאירוע עצמו, מבחינת העובדות – בהפגנה האלימה שאירעה בחורה נפצעו כ-51 שוטרים כתוצאה מאבנים, ברזלים, ובקת`בים שהושלכו עליהם. המקרה המדובר על פניו נראה חסר בסיס ומופרך לחלוטין`.

תגבות מח`ש לא התקבלה עד רגעים אלו.

עדויות נוספות אפשר למצוא בדו`ח ``יום הזעם`: פרקטיקות לשלילת חופש הביטוי של הקהילה הבדואית בנגב` של פורום-דו-קיום.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב