קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

זה לא נגמר, ויש עוד מקום לאופטימיות: מכתב לסייד קשוע
mekomit
מייסלון דלאשה
6.7.2014
http://mekomit.co.il/זה-לא-נגמר-מכתב-לסייד-קשוע/




סייד היקר,

שברת אותי לרסיסים כשזעקת בטור השבועי שלך. גרמת לדמעות לזלוג מעצמן. גרמת לי לרצות לצאת מעצמי ולברוח. לא כך דמיינתי את המפגש הראשון שלנו. דמיינתי מפגש אופטימי יותר, בו אספר לך על הטורים העוקצניים והטובים שלך, אלה שהותירו בי ניצוץ של תקווה.

אחרי שקראתי את הטור שלך לא פחדתי לצאת מהבית. סמכתי על המראה האשכנזי שלי שסוף סוף ישמש אותי לטובה. ברחתי לנקודה שמשקיפה על הים מהעיר העתיקה ביפו, למקום שאני בורחת אליו כל פעם שהעולם חונק מדי.

בדרך עברתי מתוך סמטאות שוק הפשפשים, המקום שהפך ללהיט המועדף בקרב הבורגנים מתל אביב וסביבתה. שם ראיתי שלט שמברך את המוסלמים על חודש הרמדאן. שלט שנתלה מעל אחד בתי הקפה הערבים, ואולי בעצם בית הקפה הערבי היחיד. נחמד. חיפשתי טעויות כתיב או דקדוק בערבית במשפט הברכה, ולא מצאתי. עוד יותר נפלא ומפתיע. כנראה שכל כך התרגלתי לשלטים בערבית עם טעויות מביכות ומזלזלות בשפה, כאלה שבהם תמיד שמים את הנקודה מעל האות הלא נכונה והם הופכים לשלטים מצחיקים. שלא לדבר על תרגומים של שלטי הרחובות, שכל פעם אני קוראת את העברית לוודא שלא משקרים בערבית.

המשכתי, קולטת שכמעט אין בכלל ערבים בנוף. חשבתי: אולי זה קורה בגלל התקרבות ארוחת סיום הצום? הרי עוד חצי שעה מתחילה הארוחה המפסקת, אל-אפטאר. אבל נזכרתי שגם לא ברמדאן כמעט ואין פלסטינים במקומות הבילוי שכבשו את יפו מחדש בעשור האחרון. ואז שוב נזכרתי שבכלל רציתי לברוח ממחשבות, אז עצרתי כאן.

בינתיים התקדמתי בדרכי, וראיתי מסעדה שבה ישבו שלושה בחורים אפריקאים. משהו לא הסתדר לרגע. תהיתי אם אי פעם ראיתי אותם ממש יושבים בשולחן ושמתייחסים אליהם כאל לקוחות רגילים, שהם לא נמצאים במטבח ודואגים לצרכים שלנו. אבל שוב לא רציתי לשקוע במחשבות רעות על גזענות. הרי אני כאן כדי לברוח מהיום הזה, לברוח מכל קריאות הגזענות שבהן אנשים טרחו לקשט את דפי הרשתות החברתיות ואתרי החדשות.

המשכתי. ברקע המואזין מתחיל לקרוא פרק מהקוראן, מעין מנהג בחודש רמדאן, שלי לפחות תמיד נראה כמו הכנה נפשית בדקות האחרונות לפני סיום הצום: האימהות והנשים עסוקות בנגיעות האחרונות בבישולים שהשקיעו בהם לפחות מחצית מהיום. לעומתן, זהו זמן מורט עצבים בשביל הגברים, כשהם ממתינים מעל שולחן האוכל העטור במיני מטעמים, כי הם הרי בדרך כלל אפילו לא טורחים לערוך את השולחן, גם אם הם בעצם לא צמים ורק האמא צמה. אבל שוב נזכרתי שבעצם ברחתי לא בשביל לחשוב על קשרי הפטריארכיה המתעצמים בחודש הרמדאן, ובכלל לא לחשוב על שום כפייה דתית נגד `הכופרים`, אנחנו שלא צמים.

סוף סוף הגעתי לגבעה המשקיפה מעל הים. העברית והערבית ברקע התחילו להתעמעם, והסצנה היהודית-ערבית, לרגע, נראתה כמו משחק המתנהל בהרמוניה שאין כמותה. בכלל לא שמעתי אף מילה על מה שקורה במדינה בשבועיים האחרונים.

השמש שוקעת, העברית והערבית התחלפו בקולות של תיירים, לאט לאט התחילה להתנגן באוזניי רוסית, איטלקית ואנגלית. ממש רגע של גיחה קצרה לחו`ל, שלקחה בעצם עשר דקות מביתי. רגע מושלם!

אבל העולם שוב התאכזר. מסוק צבאי שבר את רצף האיטלקית שהתנגנה באוזניי. הסתכלתי ותהיתי לאן הוא ממשיך. האם זה מסוג המסוקים שממשיכים לעזה ומטילים פצצות? האם זה הגיוני שככה יסתובבו חופשי ושנזהה אותם בקלי-קלות משמי תל אביב? תמיד זה היה נראה כמו שד, רחוק רחוק, שנמצא רק בחדשות.

אוף! עוד פעם מחשבות כאלה. הפעם החלטתי להקשיב רק לקול הסקסופון של נגן הרחוב, ורציתי להשאיר לו כמה שקלים בתודה על כך שהוסיף לתחושת השהייה בחו`ל. על זה שהזכיר כמה העולם יכול להיות טוב יותר, עולם שאין בו אנשים מפחידים שמסתובבים ברחובות ומחפשים סיפורי גבורה מהמכות שהחטיפו לפועל הפלסטיני, או לנשים עם חיג`אב, או ממשיכים לחפש את הילד הבא להעלות אותו באש בעודו בחיים.

דמיין, סייד

חשבתי על עולם שאין בו דיכוי ועליונות של עם אחד מעל השני, עולם שבו גם אנחנו, הפלסטינים, נדע אי פעם לסלוח ולמחול על כל שנות הדיכוי. עולם בו לא מבקשים מאתנו להגיד תודה על פיסת הנייר בתוך המעטפה הכחולה, עולם שלא מנצלים את מצוקת המוחלשים לגיוס בוגדים. עולם שבו דור הצעירים הפלסטיני יהיה גאה בזהותו ובשפתו, דור העסוק בחינוך טוב יותר, השכלה וערכים, עולם שמיטיב עם הדור הזה שבו מסתובבים בראש מורם, מלאי גאווה ו`כראמה` (כבוד), שנגזלה מהדורות הקודמים.

עולם שבו בזמן שהיהודים מטיפים לשאר העולם לערכי אנושיות טובה יותר, הם באמת שומרים מכל משמר שאף עם או לאום לא יעבור את הנורא מכל שסביהם עברו. עולם שבו ידעו לדבר על מחאה חברתית וכלכלית בלי להתנתק מהכיבוש ומההקשר הפוליטי הרחב. עולם שבו הם ירגישו בטוחים ולא נרדפים בשל יהדותם. עולם שבו המשטרה אמונה על בטוחנם האישי של כל האזרחים, ולא מבחינה בין רצח לרצח!

עולם בו האנשים לא מאמינים לממשלות ולא לערוצי הטלוויזיה, ושיודעים לקחת את ההצגות התקשורתיות בפרופורציה. עולם שאין בו אזרח סוג א` וסוג` ב` ומספרים מיוחדים מעל דרכונים (כן אני יודעת שסדרת המספרים שמתחילה בספרה ארבע משמאל עם כוכבית זה ערבייה רווקה מתחת לגיל שלושים הטסה לבד, והיא חשודה). עולם שאין בו דרכונים, עולם שאין בו גבולות או מחסומי כיבוש, שבו אף אחד לא מאחל מוות לאחר. עולם שבו מזדהים עם סבלו של העם האחר, שמצליח לראות בו ולו מעט צלם אנוש. עולם שיש בו מספיק מרחב לכל הדתות, בלי שאף דת תהיה צודקת או נכונה יותר. עולם שבו בוכים את הכאב של העם השכן.

אז בניגוד אליך סייד, החלטתי להילחם ולהמשיך לחלום על עולם אופטימי יותר, עולם שבו מותר לחשוב אחרת. כשזה יתמשש, בבקשה ממך אל תישאר בארה`ב!

* מייסלון דלאשה היא סוציולוגית וחוקרת את הפוליטיקה של השפה והתרגום ביחסים הלא סימטריים בין היהודים והערבים, באוניברסיטת תל אביב. בעבר הנחתה קבוצות מפגש בין בני נוער יהודים לבני נוער פלסטינים, וכתבה בעיתונות הערבית בנושאים פנים-קהילתיים כמו תעסוקת נשים וחיי הצעירים בחברה הערבית.

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב