קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מעשה הזוועה
אורי אבנרי
גוש שלום
12.7.2014
http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/avnery/1405009174/

שוב ללא כל תכלית. שוב בידיעה ברורה ששום דבר לא ישתנה, שאחרי זה הכול יהיה כמו שהיה לפני כן.
אני בקושי מאזין לקול הצופרים, המזהיר מפני טילים המתקרבים לתל-אביב. אינני מסוגל לחשוב על שום דבר מלבד הדבר האיום שקרה בירושלים.
אילו הייתה כנופיה של ניאו-נאצים אנגליים חוטפת נער בן 16 בשכונה יהודית בחשכת הלילה, מובילה אותו להייד פארק, מכה אותו עד שלא היה לו עוד כוח להתנגד, שופכת בנזין לתוך פיו ועל גופו ושורפת אותו למוות - מה היה קורה?
האם לא הייתה בריטניה מתפוצצות בסערה של זעם וגועל-נפש?
האם לא הייתה המלכה מביעה את הזעזוע שלה?
האם לא היה ראש-הממשלה חש למשפחת הקורבן כדי להתנצל בשם האומה כולה?
האם לא היו מנהיגי הניאו-נאצים, פעיליהם ומסיתיהם, מואשמים ומורשעים?
אולי באנגליה. אולי בגרמניה.
לא אצלנו.
מעשה הזוועה התרחש בירושלים. נער פלסטיני נחטף ונשרף בעודו בחיים. שום פשע-שנאה שבוצע בישראל בעבר לא התקרב לאכזריות זו.
שריפת בני-אדם בעודם בחיים היא מעשה-תועבה בכל מקום. על אחת כמה וכמה במדינה הקוראת לעצמה `יהודית`.
בהיסטוריה היהודית יש רק פרק אחד המתקרב לשואה: האינקוויזיציה הספרדית. המוסד הקתולי הזה עינה יהודים ושרף אותם על המוקד. בתקופה אחרת זה קרה בפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה. גם השונא הקיצוני ביותר של מדינת-ישראל לא העלה על דעתו שזה יקרה כאן.
לפי החוק הישראלי, ירושלים המזרחית אינה שטח כבוש. היא חלק מישראל הריבונית.
שרשרת האירועים הייתה כך:
שני פלסטינים, שכנראה פעלו לבד, חטפו שלושה צעירים ישראליים שעמדו בחושך בטרמפיאדה בהתנחלות הסמוכה לחברון. מטרת החוטפים הייתה, ככל הנראה, לתפוס בני-ערובה למען עסקת-מיקוח לשחרור אסירים פלסטיניים.
הפעולה נכשלה כאשר אחד משלושת החטופים הצליח להתקשר בטלפון הסלולרי שלו למוקד המשטרה. החטופים הניחו שהמשטרה תהיה או-טו-טו בעקבותיהם. הם נתקפו בהלה וירו בשלושת החטופים, זרקו את הגופות לשדה וברחו. (הם לא ידעו שהמשטרה תפשל ושהמצוד עליהם יתחיל רק בבוקר.)
כל ישראל התקוממה. אלפי חיילים הועסקו במשך שלושה שבועות בחיפושים אחר שלושת הנעדרים. הם סרקו אלפי בתים, מערות ושדות.
ההתרגשות הציבורית הייתה, כמובן, מוצדקת לגמרי. אך היא התנוונה חיש מהר והפכה לאורגיה של הסתה גזענית, שהתגברה מיום ליום. העיתונות, תחנות הרדיו ורשתות הטלוויזיה התחרו אלה באלה בדיווחים גזעניים גלויים, כשהם חוזרים עד כדי בחילה על ההודעות הממשלתיות המגמתיות – יום אחרי יום, בכל שעות היממה.
שירותי-הביטחון של הרשות הפלסטיניות, ששיתפו כל הזמן פעולה עם השב`כ, מילאו תפקיד חשוב בחשיפת זהות החוטפים כבר בשלב מוקדם. אבו-מאזן קם בוועידה של המדינות הערביות ובאומץ רב גינה את החטיפה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. רבים מבני עמו קראו לו `בוגד`. מנהיגי ישראל, לעומת זאת, האשימו אותו בצביעות.
הפוליטיקאים המובילים בישראל ירו מטח של התבטאויות, שבכל מקום אחר בעולם היו קוראים להן `פשיסטיות`. מספר דוגמאות:
דני דנון, סגן שר-הביטחון: `אילו נחטף נער רוסי, פוטין היה משטח כפר אחרי כפר!`
איילת שקד, ראש סיעת `הבית היהודי`, חברת הקואליציה: `כשעם רואה ברוצחי-ילדים את גיבוריו, אנחנו צריכים לטפל בו כראוי!`
נועם פרל, יו`ר עולמי של `בני עקיבא`, תנועת-הנוער של המתנחלים: `אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה דורשים - נקמה!`
אורי בנק, מזכירו לשעבר של אורי אריאל, שר-השיכון ובונה ההתנחלויות: `זהו הרגע הנכון, בעל-הבית השתגע, אין גבולות, לפרק את הרשות הפלסטינית, לספח את יהודה ושומרון, להוציא להורג את כל האסירים שהורשעו ברצח, להגלות את משפחות המחבלים לעזה...`
ובנימין נתניהו עצמו, בדברו על העם הפלסטיני כולו: `הם לא כמונו! אנחנו מקדשים את החיים, הם מקדשים את המוות!`
כאשר נמצאו גופות החטופים הגיעה התפרצות השנאה לשיאים חדשים. רבבות חיילים פירסמו באינטרנט את הדרישה לנקמה. פוליטיקאים הסיתו אותם עוד. התקשורת הוסיפה שמן למדורה. אספסוף-של-לינץ` התקבץ במקומות רבים בירושלים, צד פועלים שנראו כערבים והיכו אותם מכות רצח.
מלבד מספר קולות אמיצים ובודדים, היה נדמה כאילו ישראל כולה הפכה לאספסוף של כדורגל הצועק `מוות לערבים!`
(האם יכול מישהו להעלות בדמיונו המון אירופי או אמריקאי הצועק בימינו `מוות ליהודים?`)
השישה שנאסרו עד כה בעוון הרצח המפלצתי של הנער הערבי באו ישר מאחת ההפגנות האלה של `מוות לערבים`.
תחילה הם ניסו לחטוף ילד ערבי בן 9 באותה השכונה. אחד מהם תפס את הילד ברחוב וגרר אותו אל מכוניתם, בעוד שהוא חונק אותו בכוח בצווארו. למזלו הצליח הילד לצעוק `מאמא!` והאם התחילו להכות את החוטף בטלפון הסלולארי שלה. הוא נבהל וברח. את סימני החניקה ניתן היה לראות על צוואר הילד במשך ימים.
ביממה שלאחר מכן חזרו אנשי הכנופיה. הם תפסו את מוחמד אבו-חדייר, נער בן 16 בעל חיוך מלבב, שפכו בנזין לתוך פיו ושרפו אותו למוות.
(כאילו לא די בכך, אנשי משמר-הגבול תפסו באחת ההפגנות את בן-דודו של מוחמד, כבלו אותו, השליכו אותו על הארץ ובעטו בראשו ובפניו. הפצעים בפניו נראים נורא. הנער נאסר, אנשי משמר-הגבול לא נאסרו.)
אגב, שני בני-הדודים הם גם אזרחים אמריקאיים. לממשלת ארצות-הברית זה לא היה איכפת.
השיטה הזוועתית שבה נרצח מוחמד לא הוזכרה תחילה. היא נחשפה על-ידי פתולוג ערבי שנכח בנתיחה הרשמית שלאחר-המוות הרשמית. רוב העיתונים הישראליים הזכירו את העובדה במספר מילים בעמוד פנימי. רוב מהדורות-החדשות של הטלוויזיה לא הזכירו את העובדה כלל.
בישראל הריבונית התקוממו אזרחים ערביים כפי שלא עשו זה שנים. במשך ימים אחדים נערכו הפגנות אלימות ברחבי המדינה. באותה העת פרצה סביב רצועת עזה מלחמה חדשה של טילים והפצצות מהאוויר, מערכה שזכתה מיד בשם `צוק איתן`. הדיקטטורה המצרית משתפת פעולה עם צה`ל בחניקת הרצועה.
השמות של ששת החשודים בשריפה הילד – חלקם כבר הודו במעשה המבחיל – עדיין לא פורסמו. אך דיווחים לא-רשמיים סיפרו שהם שייכים לעדה החרדית. נראה שעדה זו, שהייתה בעבר אנטי-ציונית ומתונה, הולידה צאצאים ניאו-נאציים העולים אף על מתחריהם הלאומניים-דתיים.
אבל בעיניי, תגובת הציבור – או ליתר דיוק חוסר-התגובה שלו – נוראה אף מן הזוועה עצמה.
נכון, נשמעו מספר קולות בודדים ואמיצים. הרבה אנשים פשוטים הביעו בשיחות פרטיות את בחילתם. אך ההתפרצות המהדהדת שציפיתי לה לא הייתה.
נעשה הכול כדי להקטין את ה`תקרית`. החיים נמשכו כרגיל. אחדים מחברי הממשלה ופוליטיקאים אחרים גינו את המעשה בביטויים שגרתיים, לשם ציטוט בחו`ל. המונדיאל עורר יותר תשומת-לב. אפילו בשמאל התייחסו לזוועה כאילו הייתה עוד פרט של הכיבוש, אחד מני רבים.
איפה הזעקה המרה? איפה ההתקוממות המוסרית של העם? איפה ההחלטה פה-אחד לרמוס את הגזענות, זו ההופכת מעשי-זוועה כאלה לאפשריים?
ההתלקחות החדשה סביב רצועת-עזה השכיחה את הזוועה לגמרי.
הצופרים יללו בירושלים ובערים מצפון לתל-אביב. הטילים שנורו לעבר ריכוזי האוכלוסייה הישראלית יורטו כולם (עד עכשיו). אך מאות אלפי בני-אדם, גברים נשים וילדים, רצים אל המקלטים. בצד השני, מאות גיחות של חיל-האוויר ביממה הופכות את החיים ברצועה לגיהינום, ומספר ההרוגים – ביניהם משפחות שלמות, ילדים, נשים וזקנים – מתקרב למאה.
כאשר רועמים התותחים, המוזות שותקות.
וכך גם החמלה על נער שנשרף למוות.

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות
בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד