קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שר אלף בצבא מלכות ישראל השלמה
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
12.07.14
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=4020




מח”ט גבעתי הכריז על מלחמת דת. זו היתה צריכה להיות סיבה להדחה מהירה, אבל זה לא יקרה. המדינה היהודית משילה במהירות את אצטלת הממלכתיות שלה
מח”ט גבעתי הוא, בעוונותינו, אחד עופר וינטר. הלז חובש כיפה. ביממה האחרונה מופצת ברשת תמונה של “דף מפקד לקרב” שכתב וינטר לפני שלושה ימים, בתשיעי ביולי. בצבא של מדינה נורמלית, פקודת היום הזו היתה מובילה להדחה מהירה של וינטר. בצה”ל זה לא יקרה.

כפי שאפשר לראות, המכתב של וינטר עילג אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שמשפריצים קציני צה”ל. אבל לא חוסר היכולת להתנסח שלו היא הסיפור כאן. גם עיוות הראיה שלו – על פי הציטוטים של וינטר, הוא תופס את עצמו כסוג של דוד שנלחם בגוליית פלישתי – הוא לא העניין, כי בזה וינטר לא שונה מרוב מוחלט של האספסוף המבוהל שקורא לעצמו הציבור הישראלי.

מה שחשוב בטקסט הוא שווינטר שינה על דעת עצמו את הגדרת המשימה של צה”ל. הוא כותב, אחרי שהוא פותח ב”בס”ד” כמובן, ש”ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי “העזתי” אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל […] אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד.’ ה’ אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. […] עשה שיתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם’, ונאמר אמן.”כלומר, מדבריו של וינטר עולה שהבעיה עם החמאס היא שהוא מנאץ את השם של החבר הדמיוני של וינטר, וזו מבחינתו סיבה לצאת למלחמה ולהרוג למעלה ממאה אזרחים. ובהתאם, הטקסט שלו הוא יותר תפילה מאשר פקודת יום. אני מניח שיש לנו מזל, כי וינטר – שמצטט מדברים כ’ – חסך מאיתנו את מה שנאמר שם לגבי מצבים כמו אלה עם עזה: “ואם לא תשלים איתך, ותעשה איתך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה יהוה אלוהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב; רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן יהוה אלוהיך לך.” סביר להניח שהפרקליטות הצבאית היתה מצליחה לארגן תירוצים צולעים במיוחד למה זה בעצם בסדר, וטוב שווינטר חסך ממנה את הקצאת כוח המוח הזה, שממילא עסוק עכשיו בתירוץ מותם של ילדים. המטרות הרשמיות של מבצע “פאלוס זקור” לא מוזכרות במנשר של וינטר, בגלל כמה סיבות אפשריות: א. אין כאלה, ב. אם יש, מח”ט גבעתי לא עודכן לגביהן, או ג. הן מביכות יותר מהטקסט של וינטר.
וינטר הכריז למעשה על מלחמת דת. יש עם זה שתי בעיות עיקריות. קודם כל, הוא חרג מסמכותו. הוא בסך הכל מח”ט. הסמכות למהלך כזה שמורה בדרך כלל לפרלמנט, או, במדינה שאוהבת להעמיד פנים שהיא דמוקרטיה במזרח התיכון, לממשלה. אם ממשלת ישראל, שצה”ל כזכור הוא אחת הזרועות שלה, תשאיר את וינטר בתפקידו אחרי ההכרזה יוצאת הדופן שלו, קשה יהיה לראות בכך אלא הסכמה בשתיקה.
שנית, בצה”ל יש חיילים מכל מיני דתות. למשל, דרוזים. למשל, מוסלמים בדואים. לאחרונה, ארגוני הימין מנסים להפעיל לחץ על נוצרים להתגייס. לנתניהו היה רגע מביך במיוחד בנושא. והנה בא וינטר ואומר לכל לובש מדים שאיננו יהודי שהוא נמצא בצבא הלא נכון. אם הוא במקרה מוסלמי, אז הוא שייך ל”מנאצי שמו” של יהוה, האליל הרשמי של צה”ל. בקיצור, הוא במקרה הטוב במקום הלא נכון ובמקרה הרע אידיוט מועיל של אנשים שלא טורחים לצחוק מאחורי הגב שלו אלא צוחקים ישר בפרצופו. העובדה שווינטר מחסל את האתוס של צבא כל האזרחים היא כבר סיבה להעלות אותו על טיל הישר אל הפנסיה.
אבל זה כמובן לא יקרה. צה”ל הוא צבא יהודי, יותר ויותר צבא יהודי. הרמטכ”ל הנוכחי כבר התקפל פעמיים מול הרבנים: פעם אחת בפרשת “יזכור אלוהי ישראל” במקום “יזכור עם ישראל” בטקס יום הזכרון, ובפעם השניה כשנתפס כשהוא מדלג על קברו של חייל לא-יהודי, אף שכללי הטקס קבעו שעל הרמטכ”ל להניח זר על קברו של החייל האמרון שנהרג ביום הזכרון. כן, אלה עניינים טקסיים, אבל זו תהיה טעות חמורה לראות בהם דברים ריקים. לטקסים של מדינה יש חשיבות: הם קובעים מי נמצא בתוך קבוצת ההתייחסות שלה, ומי מחוצה לה. וינטר, בעקבות גנץ, הבהיר שמקומם של הלא-יהודים בצבא הוא מחוץ לגדר.
צה”ל צריך את החמושים הדתיים. הוא לא הולך להסתבך איתם. ועל כן וינטר יישאר בתפקידו, והח”מ מעז לומר שיום אחד הוא עוד יהיה רמטכ”ל. יש לובי חזק מאחוריו.
ובסופו של דבר, העובדה שווינטר לא יודח לא צריכה להפתיע. ישראל מתקלפת במהירות מסממני הממלכתיות שלה, ומפסיקה אפילו את שרידי העמדת הפנים שהיא שייכת לכל אזרחיה. בשבוע שבו הוציא וינטר את המנשר שלו, עצרה המשטרה קבוצה של בדואים בישוב תל שבע, ובעילת המעצר היא ציינה שהם חשודים ב”יידוי אבנים [סעיף] 66 מצו הוראות בטחון.” כפי שציין הבלוגר נועם ר., צו הוראות בטחון לא חל בישראל; הוא חל רק בגדה המערבית. המשטרה החילה למעשה את המשטר הצבאי על פלסטינים אזרחי ישראל – וקיבלה לכך אישור של בית המשפט, שאישר את המעצר.
במקביל, דיווחו “רופאים לזכויות אדם” שמשרד הבריאות הורה שלא לפתוח מרפאות בישובים הפלסטינים במשולש, שבהם נערכו אירועי מחאה. ההנחיה הזו הופנתה גם לרופאים ואנשי הצוות הרפואי שגרים בישובים הללו, כך שאי אפשר לתרץ אותם באמתלת “בטחון”, כפי שאוהבים אצלנו. במילים פשוטות: הממשלה היהודית הורתה למנוע שירותי בריאות מישובים שבהם הובעה מחאה – כן, גם מחאה אלימה – כנגד המשטר היהודי.
ישראל מעולם לא היתה מדינת כל תושביה. ראש הממשלה הראשון שלה, דוד בן גוריון, סירב לשאת תעודת זהות שבה הופיע כיתוב ערבי, ולדרישתו הודפסה לו תעודה יחודית, בעברית בלבד – זו בשעה שבה הוא העמיד פנים שהוא ראש הממשלה של כל האזרחים. עד 1966, קיימה המדינה היהודית משטר צבאי על תושביה הלא יהודים, ומאז היא מקפידה למנוע מהם גישה לסמכויות ולתקציבים.
בסופו של דבר, וינטר בסך הכל הבהיר לנו איפה אנו עומדים, והבהיר לנו מיהו: שר אלף במקבילה היהודית של דאע”ש. העולם, אגב, כבר מתחיל להבין עם מי יש לו עסק.
ועוד דבר אחד: אמש, הפציצו חמושינו המעופפים בית חולים לנכים ברצועת עזה, בדרישה שהם יתפנו משם. הם, איך לומר, קצת התקשו. היום, הפציצו חמושינו האמיצים בית בשכונת שייח’ רדואן, והרגו שישה פלסטינים. הבית שייך לאחותו של איסמעיל הנייה, ושני בניה בין ההרוגים. אני מחכה לשמוע את התירו… אמתל… תואנ… הצידוק הצבאי להתקפה הזו. אני בטוח שהוא יהיה מרתק, אם דובר צה”ל יצליח לשמור על פרצוף רציני – ואם הכתבלבים הצבאיים בכלל יבקשו הסבר.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר גדול של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב