בין `עופרת יצוקה` ל`עמוד ענן`, ישבתי בבניין מתפרק ביפו במחלקת שטחים של `רופאים לזכויות אדם`. תפקידי היה לתווך בין חולים ומשפחותיהם לבין כוחות הביטחון הישראלים, שומרי הסף, העומדים בין החולים ובין הטיפול הרפואי לו הם נזקקים – בין אם ברמאללה, ירושלים המזרחית, ובין אם באיכילוב, תל השומר או רמב`ם. בכל חודש קיבלה המחלקה שלי כמאה פניות. תשעים אחוז מתוכן היו מעזה, השאר מהגדה. פנייה היא בשם חולה, אבל אני הייתי מדברת בטלפון לא רק עם החולה. הייתי מדברת עם האבא, עם האמא, לעתים עם הסבתא או האחות – נשים שבדרך כלל היה להן סיכוי יותר גבוה לקבל היתר יציאה בתור המלוות. על כל פנייה כזו דיברתי בממוצע עם ארבעה בני משפחה. תשעים פניות בחודש, זה 360 אנשים בחודש. זה 4,320 איש בשנה. עבדתי שם שלוש שנים בדיוק, מאוגוסט עד אוגוסט, 12,960 אנשים. אזרחים, אוכלוסייה שבויה, נזקקת.
הייתי מדברת איתם בערבית המגומגמת שלי. `אינתי יהודייה וִלַא ערבּייה?` היו שואלים אותי האבות. `יהודייה`, הייתי עונה. `שאללה יברך אותך`, היו אומרים בערבית, ואז היו עוברים לעברית, בנוסטלגיה, כמו שואבים מים מבאר עמוקה, העברית שידעו מהתקופה שעבדו בישראל. ב-1991 סגרנו להם את עזה. לפני אוסלו, לפני הפיגועים של שנות התשעים, לפני האינתיפאדה השנייה. לפני חמאס.
את אלו שהגיעו לאיכילוב הלכתי לפגוש לפעמים. הרבה נשים, בעיקר נשים. גברים בקושי הורשו לצאת. בין הפקסים שהיינו מקבלים למשרד, עם מסמכיהם הרפואיים של החולים, היו מגיעים מכתבי תודה, או שירים בערבית שנכתבו עבורנו, העובדות. פעם קיבלתי בדואר מתנה, בושם ועט. פעמיים הציעו לי בטלפון נישואים. 12,960 אנשים. וזו רק אני. לפני הייתה `יהודייה` נוספת, שלוש שנים, עוד 12,960 אנשים, אפילו יותר, כי במהלך `עופרת יצוקה` המספר תפח לכמעט כפליים. לפניה בחור, לפניו עוד בחורה, ועוד. המספרים נערמים, כמו המסמכים שהיו מונחים על השולחן שלי במשרד ההוא, מציפים, לא נתפסים. בהפגנות, כשהמצב היה מתערער לפעמים והיו חילופי אש בין עזה וישראל, הייתי עומדת וצועקת עם מפגינות, כמו במוצ`ש האחרון בכיכר הבימה: `בעזה ושדרות ילדות רוצות לחיות`, והילדות האלו היו בעלות פרצוף, שם, גיל, מחלה. גברים היו מחליטים מתי לירות וכמה, גברים היו מחליטים מתי להפסיק לירות. גם אצלנו וגם אצלם. גם אז רדפו אחרינו, קראו לנו שמאלנים בוגדים עוכרי ישראל. גם אז תקפו אנשים בבית קפה ברחוב אבן גבירול.
במבצע הנוכחי אני כבר לא בארץ. גם בעמוד ענן כבר לא הייתי. ה`צל` ואנשיו לא יכולים להגיע אלי, לזרוק ביצים, להרביץ, לירוק, לקרוא לי זונה של ערבים. היום אני כבר לא בישראל, אין לי אל מי לצעוק סיסמאות שלא מגיעות למעלה, לגברים השולטים… גם מחמד, עובד ארגון זכויות האדם הפלסטיני שעבד צמוד אלי מהרצועה, כבר בחו`ל. נותרנו חברי פייסבוק. הוא עזב למצרים. נולד לו ילד בינתיים.
אני מתעדכנת כל הזמן, כל דקה, על האזעקות בארץ. חברים שלי, אלו שלומדים בספיר, מסתובבים סמוך לבתים, סמוך למקומות מקלט, שיהיה לאן לברוח תחת המטחים הכבדים שסופג הדרום, כך גם חבריי שבתל אביב. בעזה אין מקומות מקלט, אין לאן לברוח, וגם אין אזעקה. אנחנו יורים טיל, הקש בגג, מותירים להם דקה להעלים את עצמם לאנשהו. אבל לאן, אנחנו לא שואלים ולא מחפשים תשובה. לנו יש ממ`דים ומקלטים, כיפת ברזל, אזעקות, בתי חולים ממדרגה ראשונה להגיע אליהם, אם חס וחלילה מישהו נפצע. למעגל של תושבי הדרום, שסופג טילים ללא הרף מצטרפת שאר ישראל, כבר מבצע שני. אנחנו סופרים פגיעות בשטחים פתוחים, פגיעות ישירות, יירוטים, נפגעי חרדה, סופרים את הפצועים קשה. בעזה סופרים כבר 172 הרוגים, חמישית מהם ילדים. על הפצועים אפילו לא מדווחים לנו. הפצועים שמשפחותיהם יתקשרו ל`רופאים לזכויות אדם` בין המבצע הזה למבצע הבא. שכן שוב החרבנו את תשתיות הבריאות שהיו שם, את בתי החולים, מחסני התרופות, מוסדות השיקום.
אנס אבו אלכאס, בן 33, רופא ובעל בית מרקחת. נהרג ביום שישי בהפצצת ביתו במחנה הפליטים ג`באליה שבצפון רצועת עזה. אביו ואמו נהרגו במבצע `עופרת יצוקה` בשנת 2008. מתוך עמוד הפייסבוק של רופאים לזכויות אדם
אבל עוד לא נכנסנו בהם, `עוד לא נכנסנו בהם מספיק`, זועקים קירות הפייסבוק שלי. המתונים כביכול, יהודים אחרים, שעוד נותרו `חברים` בפייסבוק שלי, שעוד לא מחקתי אותם, שעוד לא מחקו אותי, יהודים שלא פגשו אישה עזתית בחייהם.
עוד לא נכנסנו בהם מספיק.
|
